אוסטרליה, ניו זילנד, גרמניה, אוסטריה – המשותף לכל המדינות הללו הוא הכיבוש: עולם היין שלהן נכבש על ידי פקק הברגה שהחליף שם בצורה כמעט טוטאלית את פקק השעם המסורתי, בוודאי ככל שמדובר ביינות לבנים ורעננים אבל לא רק בהם. את הדיון בשאלה האם זהו מהלך נבון – לי נראה שכן - נשאיר כרגע בצד. אבל לצד היתרונות הבלתי מעורערים של ה Screwcap, יש לו בעייה "ריחנית" מוכרת – ריחות חיזור.

כמו בקרב המיתולוגי בין ערפדים לאנשי זאב, מתקיים קרב נצחי בין ייננים לאוויר. בהכללה (גסה לעיתים) ניתן לקבוע כי אחת המטרות העיקריות של כל יינן מודרני היא למנוע מגע בין היין לאוויר, כדי למנוע חימצון של היין. שימוש נרחב בפקקי הברגה האיר את הבעייה ההפוכה – מחסור בחמצן בתהליך, כלומר חיזור. כתוצאה מכך, ומבלי לייגע בפרטים טכניים, פקק ההברגה עלול להעצים ריחות של מי כבישה, גומי שרוף, ביצים סרוחות וגם.... כמו שכתוב בכותרת. האם זה אומר שהניסוי נכשל?

"לגמרי לא", טוען רנדל גראהם מיקב בוני דון הקליפורני, שעשור אחורה נחשב למיסיונר האמריקאי המוחלט של פקקי ההברגה. מה שכן, השנים מיתנו אותו מעט. "זה עדיין פיתרון נפלא", הוא אומר, "אבל הטכנולוגיה הזו מאתגרת את היינן. הם לגמרי בלתי סלחנים לטעויות". גם כאן נראה כי גראהם הגזים מעט: אם אתם מזהים ריחות לא נעימים עם פתיחת פקק ההברגה, אל תהססו לפנות לעזרת הדקנטר. ב 99% מהמיקרים איוורור קצר יסדר את העניין – מה שאי אפשר לומר על יין משועם (קורקי). פקק הברגה אינו מהווה תעודת ביטוח לאיכות אוטומטית, אבל לפחות היין לא יהיה קורקי. גם משהו, לא?

בנימינה רזרב, סוביניון בלאן 2012, 73 שקלים
הנה דוגמא ליקב שלמד לעבוד יפה עם פקק הברגה. סוביניון בלאן הוא זן רגיש לחיזור – ופה אין לו סימן וזכר, ועוד ביין כל כך צעיר. יינות סוביניון בלאן מקומיים עלולים לסבול מכמה "מחלות" אחרות: מיימיות יתר עקב בציר מוקדם שנועד לשמר חומצה טיבעית, בציר מאוחר מדי שיגרור פרי בשל וטרופי ללא רעננות של הזן, ועוד. הרזרב של בנימינה מחמיא לזן, שומר על ריחות אופייניים "קרים" (עשבוניות, אשכולית), לא מרגיש מיימי אך חסר טיפה עוצמה ונפח כדי להיות גדול באמת. ועדיין – סוביניון בלאן שווה.