שנתחיל הפעם מהסוף? ההתלבטות קשה... אולי נתחיל מהיין? כן, מהיין, למה לא. אספר לכם, איך מסעדה בישראל מוציאה ליין ולתרבות שתיית היין שם כל כך רע, עד כי עדיף לו הייתה חוסכת אותו מהתפריט ובכך חוסכת מאתנו המון עגמת נפש.

הייתה זו הפעם הרביעית שלי בגרקו, הפעם על הבר. נחמד שם על הבר, מול מגוון בקבוקים גדול מאוד מלאי אוזו, מבלי שאף אחד מסביב (כמעט) לוגם מהם ולו טיפה מרה אחת. קיבלנו את התפריט לידינו ובו גם תפריט המשקאות. תפריט היין היה כה רחב, עד כי שמחנו שהביאו לנו עט למלא את מבוקשנו על התפריט החד פעמי ו"על הדרך" לעשות אלימינציה במבחר היינות. לא אלאה אתכם בכל רשימת היין הענפה, אז אקצר כפי שעשו גם בגרקו – יין אדום ויין לבן. זהו כל תפריט היין.

מחיר היין 36 שקלים ל 250 מ"ל, 62 שקלים ל 500 מ"ל ו 118 שקלים לליטר. ומה תקבלו בעד המחיר הזה? איזה יין אדום ויין לבן? ובכן הברמן הפנה אותי לעבר שני דודי מתכת גדולים, העומדים בצד המסעדה ובהם הנוזל. בדוד אחד לבן של יקב ברקן, ובשני אדום של יקב ברקן. איזה? שאלתי. "משהו סוביניון בלאן והאדום בלנד של קברנה סוביניון ועוד משהו...". מבלי שביקשתי, הופיעה דוגמית של האדום תחת כף ידי. הספק ניקר בליבי, אך בכל זאת טעמתי. נדהמתי!! היה זה חומץ מן המשובחים שטעמתי. חומץ בן יין כזה ראוי שיישלח מיד לפרקר או ג'ונסון לדירוג. איך אפשר? ליבי ליקב שמוכר את היין במסה ולא דואג לשמירתו הראויה על ידי המסעדה.

שאלתי האם יש בכל זאת יינות נוספים במסעדה. נעניתי שיש יין נוסף של יקב ברקן בבקבוק (הברמן לא יודע איזה. גם רחמים לא ידע ותראו מה קרה!) ו"יין לא מקומי כלשהו". אני אוהב לטעום תיירים אבל במקרה זה ויתרתי. תמהתי, כמה יעלה לחלוץ בקבוק בפעם הבאה שארצה להגיע למסעדה. שאלתי וקיבלתי תשובה כנה ומרגיזה כאחד: 50-70 שקלים. מה???? שאלתי. הבחור התמים ענה שזה היה המחיר למסעדה לו הייתה מוכרת לי בקבוק ולכן אלו הם דמי החליצה. לצערי כי רב, האמנתי לו והצטערתי על התשובה. עלה לי החומץ.

ועכשיו, אחרי שיצא לכם החשק, לגופה של מסעדה. מבחינת תפאורה ואווירה, גרקו קלעה בול - מדובר באחת המסעדות היווניות המוצלחות בישראל, העיצוב החזיר אותי לטברנות אותן פקדתי באיים סנטוריני ומילוס לפני 20 שנים, והמוסיקה היוונית המלווה את הסעודה עליזה ומשמחת. בונוס נוסף הוא מיקומה של המסעדה באזורי חן (צפון ת"א), המבטיח מציאת מקום חניה ללא תשלום.

התפריט מחולק ל"קר קטן", "קר גדול", "חם קטן", חם גדול", פאבה וגירוס (סובלקי). במהלך ביקוריי במקום טעמתי מנות שונות ועל חלקן חזרתי. אני חייב לציין שהמנות אחידות, חלקן סתמיות וחלקן מפתיעות בטעמיהן (מאפה 12 האלים, ספאנקוריזו, הסלט של קטרינה). מחיר המנות מותאם כנראה לאוכלוסייה הפוקדת אותו, קרי יקר מדי. לא משום שגודל המנה אינו מספק, אלא משום שאם כבר ללכת עד הסוף עם הרעיון היווני, אז לגבות על גבינת פטה בשמן זית ואורגנו 28 שקלים או על מנה קטנה של צ'יפס תפו"א עם גבינה 28 שקלים או על 3 קציצות זוקיני 38 שקלים זו הגזמה פראית. אגב הקינוחים, אותם מעולם לא טעמתי (בגלל חנות הגלידות הסמוכה), נמכרים ב 38 שקלים.

גרקו נוקטת בשיטת ה"אנחנו מוציאים מה שיוצא קודם מהמטבח" מבלי להמתין בין מנות ראשונות ועיקריות, ההופכת מקובלת יותר ויותר במסעדות בישראל. אז מה? נתלונן גם על זה? טוב, בסדר. לדעתי, אין בזה שום קטע "מגניב". הדבר מעיד על מטבח שלא התמקצע בעבודה על תזמון הוצאת מנות בקצב אחיד לכל הסועדים בשולחן ובסדר הנכון שלהן. ניחא.

באתר גרקו מתפארים בכך שהשף היה שף של ספגטים ונובה ג'ויה וככל שהתבוננתי בתמונתו, נזכרתי שראיינתי אותו בשנת 2008. אז כתבתי עליו כך: "חלומו הגדול, באופן לא מפתיע, הוא פתיחת מסעדה משלו באיטליה... אני מקווה שספגטים היא רק תחנת מעבר עבור אליאב בעל השאיפות הגדולות. בכל פעם שמוזכרת איטליה חוזר ניצוץ מיוחד לעיניו ונדמה כאילו הוא כבר מפליג בחזרה לשם כדי לתכנן את מסעדתו בכפר הקטן שלמרגלות הר וזוב".

אחרי שנזכרתי כיצד ברקו עיניו וכיצד נראה היה לי שהשף הזה הולך להצליח ולחדש אם רק ייקח לידיו את המשרה הנכונה, אני מרשה לעצמי לומר שהוא בחר בדרך הנוחה והמאכזבת, מהבחינה הקולינארית כמובן.

אין חולק על כך שהנוסחה של גרקו עובדת, שכן המסעדה מלאה באופן תמידי. יחד עם זאת, נהוג לשלם עבור שילוב של מכלול – אוכל, אוירה, שתיה ואילו כאן התחושה שלי היא שעיקר התשלום הוא על האווירה השוקקת אבל המנופחת מחשיבות עצמית.