מרבה פסטיבלים מרבה שמחה
בימינו כמעט כל עיר ואם בישראל מתגאה באירוח פסטיבל יין. רשימה בהחלט לא ממצה, כוללת את חיפה, ראשון לציון, באר שבע, אשדוד, פסטיבל WHITE של הרצליה, ירושלים וכמובן תל אביב, עם הפסטיבל המתקיים בה מדי שנה בגן מוזיאון ארץ ישראל, שהוא נושא כתבה זו. לכך יש להוסיף פסטיבלים אזוריים ומגזריים, כמו פסטיבל "בשביל היין" של הגליל והגולן המתקיים בראש פינה, פסטיבל יקבי יהודה, פסטיבל הקיבוצים, יריד יקבי הבית המאורגן על ידי יקב שורק ויסלחו לי נא אם שכחתי פסטיבל כלשהו.

המוטיבים המרכזיים של פסטיבלי היין בישראל הם בסך הכל דומים למדי – דמי כניסה הכוללים כוס לטעימות; דוכני יקבים, מבשלות בירה ומשקאות חריפים, יבואנים ומפיצים, המטעימים יינות; דוכני גבינות ונשנושים אחרים למכירה; להקה המנגנת קטעי ג'אז; פינות ישיבה וחנות מכירה. יש המוסיפים מיצגים או אטרקציות אחרות, מכירת ציוד ליין וכיו"ב. האמת חייבת להיאמר, גם רשימת היקבים המציגים אינה משתנה באופן מהותי, מפסטיבל לפסטיבל. ריבוי הפסטיבלים, מבלי להיכנס לרגע לשאלה הנצחית – טוב או רע? והדמיון הבסיסי ביניהם, מאפשר לנו בסיס להשוואה, כך שעל פי אמות מידה מסוימות וקבועות, אפשר לקבוע באופן די ברור את מידת ההצלחה של כל פסטיבל.

לנוכח ריבוי פסטיבלי היין בארצנו הקטנה והעובדה שכמעט מדי שנה נולד פסטיבל חדש, ניתן היה לחשוב שגם צריכת היין בישראל תעלה ותרקיע שחקים, אולם לצערנו כידוע זה לא המצב והצריכה נמצאת ברמה פחות או יותר זהה כבר מזה זמן רב. ההסבר מצוי אולי באמרה המקובלת על עיתונאי היין הנודדים מפסטיבל לפסטיבל והיא, שבסופו של דבר, אנחנו שבים ונפגשים בהם עם אותם כמה אלפי פרצופים מוכרים.

מסיבת קמפוס
דווקא מבחינת הפרצופים, היווה השנה פסטיבל היין של תל אביב (אשר נראה אגב שזנח השנה את שמו המוכר – לילות לבנים אדומים) שינוי מרענן. בין באי הפסטיבל ניתן היה להבחין בצעירים רבים, מן הסתם סטודנטים שבאו מן המעונות ומדירות הסטודנטים הרבות שברמת אביב, כאשר לא מעט מתוכם דוברים שפות זרות – אורחי פרויקט "תגלית" וסטודנטים זרים אחרים, אשר באו לטעום טעמו של פסטיבל יין ישראלי, ממש ליד הבית. ההתרשמות האישית שלי משיחות עם אותם צעירים זרים, היא כי הם מתחברים יותר ליינות הקלים והפירותיים יותר ופחות ליינות עמוסי העץ שלנו ואולי היו אלו גם פעמי הקיץ הישראלי שהורגשו היטב, אשר השפיעו על בחירת היינות.
מכל מקום, אם הצליח הפסטיבל לחבר חובבי יין צעירים מחו"ל ליינות ישראל, וישנו סיכוי שבנוסף ליתר רשמיהם החיוביים על ארצנו יפיצו אותם צעירים גם מחמאות ליינותינו, הרי שזו כבר הצלחה.

מסיבת גן

אחד היתרונות של פסטיבל היין של תל אביב, הוא אולי גם אחד מן החסרונות שלו. הפסטיבל מתקיים בגן היפהפה המוריק ורחב הידיים של מוזיאון ארץ ישראל, בין העתיקות וכל אלו משרים אווירה רגועה ופסטורלית, אך מאידך, מתפספסת מעט מן ההמולה החיובית וההתחככות שלה אנו מצפים מפסטיבל. אמנם, מאוד נוח הדבר שהדוכנים גדולים ואין דחק גדול לצדם ואולם, המרחבים הגדולים בין הדוכנים יוצרים אווירה מעט מנוכרת ומונעים את ההתערבבות בין הטועמים, המפגשים והשיחות, הנותנות ערך מוסף של "כיף" לפסטיבל. כמובן שהתחככות מיותרת ודוחק אינם רצויים, אבל צריך למצוא את שביל הביניים. אולי אלו הם באמת המרחבים, אולם בעיני נדמה היה כי כמות המשתתפים יחסית נמוכה.

המציגים  

כפי שכבר רמזתי, ישנם בישראל יקבים שמאוד מאמינים בפסטיבלים כאמצעי שיווקי, יש כאלו ובתוכם חלק מן היקבים הגדולים, שפשוט מדלגים על הפסטיבלים ויש יקבים המצויים היכן שהוא באמצע. כך קורה שבאי הפסטיבלים חוזרים ופוגשים בהם בדרך כלל את אותם יקבים. גם בפסטיבל היין של תל אביב אפשר היה למצוא את יקבי בנימינה כנציג היקבים הגדולים יותר, את היקבים אבידן, בן חיים, דלתון, מוני והר ברכה, וגם דוכנים של יבואני היין שקד וסיטו. מרענן היה לפגוש יקבים נוספים שמגיעים פחות לפסטיבלים, כמו אמפורה, הר אדר, כפיר, לוריא, קדש ברנע, שושנה, תניא ואלרום. אליהם נוספו "איש הפסיפלורה" המייצר שיכר פסיפלורה עדין לקינוח ומבשלת הסיידר "באסטרס".

כל דוכני ההטעמה היו אגב נאים מאוד לעין, גדולים ובעלי מרחב הצגה והגשה ומסודרים ובכלל, מגיעה מילה טובה למארגנים בכל הנוגע לסדר וארגון.

טעם של עוד
כמה וכמה משקאות שטעמתי בפסטיבל בהחלט השאירו טעם של עוד.

ראשית, סיידר במבטא אנגלו-סקסי, מבית Buster's. את יצרני הסיידר בארצנו כנראה שעדיין ניתן למנות על אצבעות כף יד אחת ולכל היותר שתיים וצריך להרים את בוהן כף היד כלפי מעלה כשמדברים על הסיידר של Buster's. שני סוגי סיידר שונים, האחד מבעבע חצי מתוק והשני יבש ומסורתי בסגנון אנגלי, שניהם מרעננים מאוד וכיף של משקה, במיוחד בערב קיץ מיוזע. 100% תפוחים, ללא תוספת סוכר, כשר וללא גלוטן.

יקב אבידן תמיד התמקד ביינות לא שגרתיים ואחד מהם הוא פרינג' פריו 2008, ממסך של 40% קריניאן, 30% גרנאש, 15% קברנה סוביניון – 15% מרלו. שילוב יוצא דופן שנותן יין עשיר עם ארומות וטעמים של פרי שחור, תבלינים, וניל וקפה.
ממסך 2010 CSM של יקב הר אדר גם הוא יין מעניין, העשוי מענבי הזנים קברנה סובינוין, שיראז ומרלו, עם פוטנציאל השתבחות בבקבוק של 5 שנים לפחות.

יינותיו של יקב מוני מצויים במגמת שיפור מתמשכת ודוגמא לכך הינו הקברנה סוביניון רזרב 2010, המכיל גם 5% ענבים מזן פטיט ורדו. היין מאוזן מאוד, אף מרוכז מאוד ובפה עשיר ואלגנטי ואינו סובל מאותה מתיקות מכבידה המאפיינת רבים מיינות הקב"ס הישראלים.

את יין הסירה 2008 של יקב שושנה טעמתי עוד לפני הפסטיבל, אך שמחתי מאוד על ההזדמנות הנוספת לטעימה של יין שהינו לדעתי מן הטובים שנעשו מזן הסירה בישראל. עוצמתי אך עם זאת נגיש ומאוזן, עם ארומות של פירות יער כהים וכיאה לשם היקב, גם של... שושנים.

טעם לוואי
בתחילת הכתבה דיברתי על בסיס ההשוואה בין פסטיבלי היין הרבים של ארצנו וכאן אני מגיע לקריטריון השוואתי אחד שטרם הזכרתי – המחיר. הרעיון של פסטיבל יין ישראלי, הוא כאמור אותו רעיון, היקבים גם הם לא ממש משתנים וגם באשר לביצוע, הניואנסים הם קטנים למדי. מן הסתם היינו מצפים לפיכך שגם מחירי הכניסה לפסטיבלים יהיו דומים ובמרבית המקרים, צפייה זו גם מתגשמת, כאשר עלות הכניסה נעה בדרך כלל בסדרי גודל של בין 40 ל- 60 שקלים.

מה שנכון לגבי מרבית הפסטיבלים, אינו נכון למרבה הצער לגבי הפסטיבל של העיר ללא הפסקה. כאן, אולי בגלל מחירי הקרקעות הגבוהים יותר, או העובדה שהפסטיבל מתקיים בצפון העיר, או אולי סתם מאחר ואפשר, גובים מן הבאים מחיר כניסה של לא פחות מ 100 שקלים לאדם (75 שקלים באמצעות ועדים למיניהם, חלק מכרטיסי האשראי ועוד). האם יש לכך הצדקה בשטח? בהחלט לא. פסטיבל היין של תל אביב הינו עוד פסטיבל בנוף הפסטיבלים של ארצנו, עם יתרונות וגם חסרונות, ממש כמו אצל האחרים. במיוחד בימים אילו של קשיים כלכליים ושל מודעות צרכנית, אין לפיכך כל סיבה לגבות מחיר מיוחד, מן התל אביבים או מאורחיה לרגע של העיר.