אין גיליון מתאים של 'יין, גורמה ואלכוהול', מגיליון זה שאתם אוחזים בידיכם, כדי לתת בו ביטוי לתחושות המלוות אותי זה זמן מה ביחס לתעשיית היין הישראלית. אקדים ואכתוב: לא כולן טובות. אוסיף ואכתוב: גם התחושות הקשות, הנשענות על עובדות קשות, אין בהן כדי להפחית ולו שמץ מהאהבה הגדולה שיש לי לתעשיית היין בישראל, שאני בשר מבשרה ועצם מעצמותיה. נהפוך הוא. השתייכותי אליה אך מחדדת ומחריפה את חרדותיי בעטיה, כשיש לי חרדות, ממש כשם שהיא מעצימה את גאוותי בהישגיה.

תור הזהב
ואין ספק, הסיבות לגאווה רבות ולא מבוטלות. בחמש השנים האחרונות חל שיפור עצום ברמת היינות המיוצרים בישראל. הוא חל בשל כורמות מתקדמת מאי פעם, בטרוארים נכונים יותר, שהותאמו להם בהצלחה זנים וייחורים. הוא חל הודות למיומנויות הטכניות והטכנולוגיות של דור שלם של ייננים, שרכש את השכלתו בפקולטות המובילות לאנולוגיה בעולם. הוא חל הודות לכך שיקבים רבים מבינים שתפקידם אינו רק לייצר יין כי אם גם להדריך אודותיו ולחנך את צרכניו. הוא חל גם בזכות השיפור העצום שידע תחום היין במסגרת ענף המסעדנות, שיפור שליווה את תור הזהב המתחולל בשנים האחרונות בגסטרונומיה הישראלית. הוא חל הודות ליוזמות שונות – תערוכות, ירידים ותחרויות יין – המגבירות את העניין הציבורי. האינטרנט תרם גם הוא תרומתו עם אתרים מתמחים וחנויות מקוונות. המסחר ביין התמקצע. השיפור הרב חל גם בזכותכם, חובבי היין, שהינכם משכילים ואניני יין יותר מכל קודמיכם בישראל.

ראוי ורצוי גם למנות כמה שחקנים בכירים שמילאו תפקידי מפתח בקידום התעשייה בתקופה זו.
שמואל בוקסר, מנכ"ל יקבי ברקן, שבעשר אצבעותיו הצליח להפוך את יקבי ברקן ליצואן היין הישראלי המוביל – ובהרבה.

צביקה בר, מנכ"ל IBBLS שהינה בעליו של יקב תבור, הפך תוך שנים אחדות יקב בוטיק קטן ליקב מסחרי גדול והינו גדול נוטעי הכרמים בישראל בשנת 2008.
ישראל איבצן, מנכ"ל יקבי כרמל, שנחת אל התפקיד הקשה ביותר בענף היין, הצליח לשקם את גדול יקבי ישראל ולהוציאו משאול התחתיות שאליו צנח בעקבות עשרות שנים של בורות, עצלות, כוחניות ושמרנות מנוונת. יקבי כרמל בראשותו הם יצרן דינאמי, המתמקד במוצרים הנכונים למקום וזמן, אגב הבנה, שתמיד חסרה אצל קודמיו, שכרמל אינה מונופול.

קול קורא לצרכני ומשווקי היין בישראל

אך לא הכל וורוד בתעשיית היין הישראלית. לא הכל טהור. לא הכל חסר פניות. לא הכל הוגן, אף לא הגון. את הפיסקאות הבאות יעצו לי חברים רבים שלא לכתוב, אבל חייב אדם, אם הוא רוצה לשפר את סביבתו ולהיטיב עם מי שהיטיב עימו, לנהוג על פי צו מצפונו.

אפתח בבעייה שהינה, לגבי דידי, האקוטית ביותר, והאבסורדית ביותר. להלכה, חייב כל יין בישראל לעבור בדיקה בטרם שיווקו במכון היין. למעשה, המשווקים היחידים שחייבים לציית לחוק, הינם יבואני היין. מדוע?
על מנת לזכות ברישיון ייבוא, חייב היבואן לספק למכון היין בקבוק לדוגמא, כמו גם אנליזה של היין החתומה על ידי לשכת מסחר מורשית בארץ הייצור. מכון היין מבצע בדיקת מעבדה משלו ליין, שבעלותה נושא אגב היבואן, ומתיר את מתן רישיון הייבוא רק אם נמצאת תאימות בדרגה גבוהה מאוד בין האנליזה שביצע לזו שסיפק יצרן היין. התקן הישראלי שממנו נגזרת האנליזה הוא המחמיר בעולם, ובוודאי שגם אם לא היה כך, אנליזה זו הייתה מגלה מיד כל חומר רעיל, או המצוי בשיעור שהינו מסוכן, ביין. אם היבואן אינו צולח משוכה זו, לא יקבל רישיון ייבוא, והמכס לא יאפשר לו להעביר הסחורה בגבולות הארץ.

יצרן ישראלי, לעומת זאת, מייצר כבר את תוצרתו בישראל ואינו צריך לעבור בשום שער הנשמר על ידי המכס או כל שוער אחר. לפיכך, אין אכיפה של חוברת בדיקת יינותיו שלו על ידי מכון היין. היקבים המסחריים הגדולים אומנם מגישים את יינותיהם לבדיקת המכון בליווי אנליזה, אך מאות יצרנים קטנים אינם עושים זאת ורובם הגדול אפילו אינו מודע לקיומה של החובה הזו. חוסר הציות שלהם לאותה חובה, בשילוב העובדה שרובם אינם מעסיקים יינן מקצועי על בסיס קבוע, מהווים סכנה לשלום הציבור. יין שיוצר בידיים לא אמונות עלול להכיל חומרים מסכני בריאות וחיים כגון מתאנול. והמציאות במדינת ישראל בשנת 2009 היא, שיין כזה יכול להגיע ישירות מהיצרן לצרכן. באופן הברור ביותר, אני קורא לכל צרכני ומשווקי היין בישראל לרכוש אך ורק יינות שנבדקו על ידי מכון היין. אלה הם יינותיהם של היקבים הגדולים, כמו גם כל יינות היבוא.

איש הישר בעיניו יעשה

בעיה זו היא התסמין החמור והמדאיג ביותר של תחלואה גורפת בהרבה – היעדר פיקוח על תעשיית היין. מבחינות רבות, איש הישר בעיניו יעשה, וכל דאלים גבר. כמעט בכל המדינות יצרניות היין, מפקחות הרשויות על נטיעות הכרמים, סיווג אזורי היין בשיטת הדמרקציה, ותיווי היינות על פי תווי התקן האזוריים שהדמרקציה מקנה – או לא. בהקשר זה, ניתן להציב סימני שאלה רבים מאוד מעל תקינותה לכאורה של התנהלות גורמים בכירים בענף היין.

את הקמפיין של יקבי רמת הגולן, 'ארץ היין', מכירים כולם בוודאי, והוא אכן מתייחס לעובדה המוסכמת על הכל – הרמה היא שטח מתאים מאין כמותו לגידול מגוון רחב להפליא של זני איכות. קשה איפוא שלא לתמוה כיצד שולט יקב אחד במרבית מהענבים הגדלים בה. קשה להבין מדוע אין אנו רואים מרבד של כרמים מתל פארס ועד להר אודם, שבו יבצרו גם ענבים ליקבים אחרים.

דברים משונים רבים, שכולם נובעים מחוסר פיקוח, מתרחשים בישראל. הייתכן שאחד מהיצרנים, במדינה יצרנית יינות מתוקנת, היה מרשה לעצמו לרשום מונחים כמו 'שרדונה' כסימן רשום, ללא ספק בתקווה לייצר יינות גם מזנים נחותים וזולים יותר ולתוותם אגב שימוש בשמו של הזן האציל? האם לא עייפנו כולנו מהאינפלציה המייגעת במונחים רזרב, רזרבד, רזרבה וספיישל רזרב, שאין להם שום תוכן ומשמעות יינניים ומשפטיים?

תנו כבוד לכרמים

המשבר הכלכלי הפוקד כעת את העולם ושלא פסח גם עלינו, מחדד את שאמרו קולות לא רבים, בקול לא רועם, בשנים שבהן תפחה הבועה: ישראל סגדה בקנאות רבה מדי לעגל הזהב של ההיי-טק והזניחה תעשיות מסורתיות שלה, ובראשן החקלאות והכימיקלים. כעת, כאשר מציאות לא קלה מתחילה להירקם סביבנו, אי קפיאה על שמרינו בתחום החקלאי הוא יותר מאי פעם צו השעה. ייטיבו לעשות קברניטי הכלכלה הישראלית והמגזר החקלאי אם יתנו קדימות לגפן.

גידול חסכוני במים, הנותן פרמייה קבועה ויציבה. הגדילה על ציר הזמן מאפשר להגביר את התיירות על ידי ייצור תיירות יין, וניתן להופכו למוצר ייצוא המכניס לקופת המדינה מטבע קשה. זה הזמן לטעת עוד כרמים, עוד כמה אלפי דונמים שלהם, ולהשקיע בד בבד במערכים כגון המאגד ז"ל, שפורק בין לילה כמעט מייד עם הקמתו במצוותם של בעלי אינטרסים, מערכים שיקדמו את הייצוא.

זה הזמן להשקיע בפיתוח תשתיות תיירותיות שיסייעו לכרמים לארח מספרי שיא של מבקרים. זה הזמן להקל על תקנות הרישוי המביכות, ההופכות את הקמתו של יקב בישראל, מחוץ לאזורי תעשייה, לבלתי אפשרית או בלתי חוקית (וכך, לאלץ את היקבים, שאמורים לפעול בלב כרמיהם, לפעול ללא רישיון עסק). וזה הזמן שהמדינה ורשויותיה תתגייס קצת יותר למען אחד הענפים הבודדים בה הזוכה לשבחים מעבר לים, שם בדרך כלל עסוקים יותר בביקורת על הנעשה בישראל.

גילוי נאות

נקודת ביקורת אחרונה, מתחום שכוחו להזיק להתפתחות התעשייה קיים, אך אינו רב כפי שסבורים האנשים הפעילים בו, מתייחסת לעיתונות היין וביקורת היין בישראל. כמי שיצא לו לטעום יינות עם רבים מהמבקרים, קשה לי לומר שהתרשמתי מיכולתם המקצועית, אבל חמורות יותר הן תופעות בלתי אתיות בעליל – סיורים מסובסדים בחו"ל שאין מציינים בעיקבותיהם את העובדה שהעיתונאי היה אורח היצרן, חבישת כובעים סותרים המייצגים אינטרסים מנוגדים (מה תאמרו, למשל, על מבקר יינות שהינו גם יבואן, וגם שופט בתחרות של סומליירים המחליטים אלה יינות יימזגו במסעדות המעסיקות אותם?). כתיבת ביקורת על יינות שהושקו במהלך ארוחות שחיתות, לוו בעישון סיגארים ונחתמו במתן שי לעיתונאי, ועוד רבות התחלואות בתחום זה וקצרה היריעה מלפרטן.

את אשר על לבי כתבתי, לא על מנת לסגור חשבונות ולא על מנת לקדם אינטרסים אישיים. אני טורח לכתוב זאת מפורשות כי ברור לי שחלק מהתגובות למאמר זה יהיו ברוח זו, ולכן ברצוני לצרף להיגד זה את רשימת הגילויים הנאותים הבאה: אני נמנה עם מארגני ובעלי תערוכת היין 'ישראווינאקספו' ותחרות היין 'טרווינו'; אני יו"ר משותף של פאנל טעימות היין של מגזין 'יין, גורמה ואלכוהול'; ואני משמש יועץ ליקבים שונים.

מניתי את הטוב ואת הרע בתעשיית היין שלנו, משום שאני מאמין שבאחרונה, רב הטוב על הרע, ושהמאמץ הנדרש לבער את הרעות החולות ולחולל קפיצת דרך במצבה של התעשייה, אף שאינו מאמץ לא מבוטל, גם אין הוא מאמץ בלתי אפשרי או תובעני מדי. יש לנו תעשיית יין נפלאה, כפי שללא ספק תוכיח טעימת היינות המתפרסמת בגיליון זה, שאתם אוחזים בידיכם. ילדותה ובגרותה היו ממושכות ורצופות קשיים רבים, וכעת, כאשר הגיעה סוף סוף לפירקה, שומה על כולנו לוודא שמחלות הילדות שלה יהפכו נחלת העבר.