באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, יצאנו אשתי ואני לטיול של חודש באירופה. חודש זה זמן ארוך וכדי שלא נישאר בלי כסף, הקצבנו לנו 80 דולר ליום וסכום זה היה אמור להספיק לתדלוק הרכב השכור, ללינה וכמובן לאוכל. השארנו את שני ילדינו הקטנים אצל חמתי ויצאנו 'לכבוש את העולם הגדול'.

בשבוע האחרון לטיול הגענו לפריז והתקשרנו לישראל כדי לשאול לשלום הילדים. "הכל בסדר" השיבה חמתי והוסיפה "הדוד מייקל ואשתו הגיעו לפרובאנס, הוא שמע שאתם בצרפת והוא מזמין אתכם למלון שבו הם מתאכסנים ולארוחת ערב". המרחק מפריז לפרובאנס הוא כ – 700 קמ', אבל אם הדוד מייקל מזמין, מי אנחנו שנסרב?

הדוד מייקל, של אשתי, הוא יהודי עשיר מאוד, גר באחוזה מפוארת בלוס אנג'לס ונהנתן לא קטן. הוא טס לכל קצוות הגלובוס רק כדי לאכול במסעדות נחשבות, קונה יינות מהיקבים הטובים ביותר בעולם ובביקוריו הרבים בארץ, נהג לספר לא פעם, על מרתף היינות שלו שמכיל עשרות אלפי בקבוקי יין משובח. בקיצור, האיש מבין באוכל וביין. אז אם 'אנקל מייקל' מזמין למסעדה נודעת שאליה הוא טס במיוחד מאל. איי. – ממש לא כדאי לפספס.

העמסנו את תיקי הגב שלנו על הפיאט החבוטה ששכרנו ויצאנו לדרך הארוכה. החום היה נורא, ברכב לא היה מזגן ומדי פעם, כדי שאתרענן נהגה אשתי לשפוך לי על הראש מים קרים מבקבוק.

לאחר כשמונה שעות של נהיגה רצופה, הגענו לעת ערב, לכתובת שמסרו לנו בפרובאנס. שביל חצץ לבן וצר התפתל בתוך יער עבות והוביל אותנו לכיוון המסעדה והמלון. ביציאה מהיער התגלה לנו המלון במלוא הדרו. הוא לא דמה לשום דבר שהכרנו. זו היתה טירה מפוארת ששכנה על גדה של אגם קטן (פרטי כמובן), זוהרת באורות בוהקים. משני צידי הטירה השתרעו גנים מדהימים מלאים בפרחים בכל גווני הקשת ובחזית הטירה השתרע גן פסלים ומזרקות מפואר, שטווסים ארוכי זנב התהלכו ביניהם באצילות מתבקשת.

דוממתי את הפיאט המאובקת בחנייה לצידם של רולס רויס, מרצדסים ופרארי וניגשנו לקבלה. פקידת הקבלה קיבלה אותנו במאור פנים, "יש לכם מזל" היא אמרה לנו בחיוך "יש לנו במלון 20 חדרים בלבד ורשימת המתנה של שנה וחצי למסעדה ולמלון. היום, כשהדוד שלכם שאל אם יש חדר פנוי, איזה זוג קיצר במפתיע את השהות שלו אצלנו והדוד מיהר לשכור את החדר עבורכם". הפקידה מסרה לנו את מפתח החדר והוסיפה "מר מייקל ביקש שתגיעו למסעדה בשמונה וחצי".

החדר שקיבלנו היה בגודל של וילה ממוצעת וכלל את כל הפינוקים האפשריים. בשעה הייעודה התייצבנו בפתח המסעדה. "מיסייה, סליחה, אסור להיכנס עם טי-שירט למסעדה, חייבים ללבוש ג'קט ועניבה" אמר לי שומר הסף "אין לי בגדים כאלה" השבתי לו. הוא הוביל אותי למלתחה ושם התאים לי עניבה וג'קט עליון. הרגשתי כמו בפורים, אבל רק כך הורשנו להיכנס.

הדוד מייקל ואשתו חיכו לנו כבר במסעדה. לאחר החיבוקים והנשיקות התיישבנו והדוד סיפר לנו על הקשרים שהוא היה צריך להפעיל, בצמרת השלטון הצרפתי, כדי לשריין לו ולנו מקום במסעדה. מלצרים מעונבים ומחוייטים כאילו ריחפו בין השולחנות וה'סומליה' הגיש לדוד מייקל את תפריט היינות. ה'תפריט' נראה כספר עתיק עב כרס ורב דפים. הדוד עילעל בכובד ראש בתפריט, שאל את הסומלייה כמה שאלות ואז, הניח אצבעו על אחד מהיינות שבתפריט. ראיתי שהסומלייה פוער את פיו בתדהמה "האם אדוני בטוח שזה היין שהוא רוצה" שאל ובלע את רוקו. "כן" ענה לו הדוד "כשאני נהנה אני רוצה להינות עד הסוף". הצצתי מהצד והבנתי. הדוד מייקל הזמין את בקבוק היין היקר ביותר שהופיע בתפריט. זה היה"שאטו לאפיט" שנשא את תג מחיר של 36,000 דולר (בפרנקים צרפתים). לאחר כמה דקות הופיע הסומלייה, מלווה בשני עוזרים, והראה בחרדת קודש את בקבוק היין לדוד מייקל. הדוד הנהן בראשו בהסכמה, ואז, חלץ הסומלייה את הפקק ומזג, בזהירות ובאיטיות, מעט יין לכוסו של הדוד, לטעימה. מייקל הרים את הכוס, עירסל אותה, ריחרח היטב ולגם מעט. הסומליה נראה חרד ומתוח והמתין למוצא פיו של הטועם. הדוד עמם את עיניו ואמר לאיטו "this is the best wine that I ever tested" . הסומלייה חייך בהקלה ומזג לכולנו לכוסות. "לחיים" אמר הדוד מייקל וכולנו השקנו את הכוסות ולגמנו מן היין הנדיר.

אז בשנות השמונים, לא הכרנו ולא התוודענו ליינות משובחים. אז בישראל, יינות רמת הגולן היו בתחילת דרכם ומה שהכרנו היו בד"כ 'יין הפטישים' מהצבא, יין הוק 'שפריץ' מעורב בסודה וכדומה. ברור היה שאני רחוק מלהיות "מבין ביין". לגמתי בזהירות מהיין והוא היה עם טעם חמוץ מאוד.

זהבה, אשתי, תקעה לי מרפק מהצד ולחשה לי באוזן "חיים, זה לא טעים לי, אני לא יכולה לשתות". סובבתי את ראשי אליה וסיננתי לה בשקט "בואי לא נעשה בושות, אנחנו הרי לא מבינים ביין...". הדוד מייקל שאל לדעתנו על היין, "מצויין" גמגתי לעברו "מעולם לא טעמתי יין כזה". מנות הפתיחה כבר הגיעו והדוד שוב קרא "לחיים". זהבה רכנה לעברי שוב "אני לא מסוגלת לשתות את היין הזה" היא לחשה לי בזעם. צמוד לכיסא שלה עמד עציץ גדול "אז תשפכי לעציץ בלי שאף אחד יראה" לחשתי בחזרה.

בשלב הזה, השף המפורסם יצא מהמטבח ועשה סיבוב היכרות עם האורחים שבמסעדה. כשהוא הגיע לשולחננו וראה את בקבוק היין הוא אמר "או-ללה". הדוד מייקל מיהר להזמין אותו לכוס יין. הסומלייה מזג לשף כוס יין, כולנו הרמנו את הכוסות, "סלוד" אמר השף. הוא קירב את הכוס לפיו, לגם מן היין...ו"פףףףףףףףףףף" הוא השפריץ את כל היין שהיה לו בפה עלי, שישבתי בדיוק מולו. "merde, merde" הוא צרח וקילל בצרפתית. היין היה מקולקל.

הסומלייה ועוזריו רצו למרתף וחזרו מתנשמים עם בקבוק חדש. הסומלייה פתח בידיים רועדות את הבקבוק החדש, השף חטף אותו מידיו בכעס, הריח אותו וזרק אותו בזעם מבעד לחלון הפתוח. הסתבר שזו היתה סידרה שלמה של היין שהתקלקלה.
הבטתי בדוד מייקל שישב חיוור ומבוייש בראש השולחן נזכרתי בדבריו "the best wine…." ומאז הבנתי שהיין הכי טוב זה היין שטעים לנו. טעים לנו – טוב. לא טעים – לא טוב.