עיצוב: לילך הראל

פרויקט מעניין יוצא לאור זו השנה השנייה, בהובלת המרצים של המכון הטכנולוגי חולון HIT, אורי בן צבי ואסף וינברום ובשיתוף עם יקבי רמת הגולן. בפרויקט לוקחים חלק סטודנטים לעיצוב תעשייתי, העושים שימוש בחביות שנס ליחם, וכעת מוצאות עצמן מתפקדות כשרפרפים, יחידת הגברה אקוסטית לסמארטפון, שמפניירה ועוד. אין ספק שעצי האלון הצרפתים לא חלמו שיוצגו אי פעם במוזיאון ישראל, ועוד יותר מכך לא חלמו על שימוש חוזר, ותפקיד משנה לתפקיד עליו חלמו כל חייהם, הוא יישון יין.

הפרויקט, כאמור, הוא פרי יוזמתם של אורי בן צבי, העוסק במחזור כחלק מעשייתו המקצועית, ועוד יש לציין, כי הוא גם צרכן יין נאמן. 13 עבודות הגמר של הפרויקט תוצגנה השנה במוזיאון ישראל, במסגרת אירועי היין של יקבי רמת הגולן, בין התאריכים 1-4.09.2014.

העבודות נעשו בשיתוף עם יקבי רמת הגולן, ומכאן שבמידה מסוימת יש ליקב זכויות על חלקן. אם ירצה היקב לייצר חלק מהמוצרים, יהיה רשאי לעשות זאת תוך עירוב של הסטודנטים ואזכור שמם. אולם, אין ספק כי הפלטפורמה המוצעת לסטודנטים לעיצוב מבורכת.

אורי בן צבי מספר כי קיימים פרויקטים בודדים נוספים שנערכו באיטליה למשל, אולם על ידי יוצרים בשלים, כך שפרויקט זה מאפשר לסטודנטים, מעצבים בתחילת דרכם, למקם את עצמם למול יוצרים בינלאומיים.

החיבור בין יין ואומנות 

בן צבי טוען כי יין מביא עימו תרבות בת אלפי שנים בהקשר מאוד רחב: "בהקשר זה, יוצא מעט מאוד פעמים למעצב להיכנס לתוך מערכת היסטורית כזו של זיכרונות והקשרים. יש בפרויקט המון דברים שאינם טריוויאליים לתחום העיצוב".

החזון האומנותי

בן צבי מרחיב בנושא: "המחשבה העיקרית היא להצליב בין שני גופי תוכן – האחד עוסק בחבית, בהקשר של החבית וביכולת של הסטודנטים לקחת את הקשר החבית ואלמנטים בתחום העיצוב ולפתח אותם. לנסות לפענח מה בין האובייקט החדש המיוצר, ובין מה שהוא היה".

הצד השני הוא צד עיצובי – התמודדות עם אובייקט עץ שמעובד בשלושה צירים. מבחינה זו, חבית היא חומר גלם קשה מאד להתמודדות, ואני חושב שהיא מציעה רף מאוד גבוה ומאתגר. זו לא התמודדות קלה".

הסטודנטים מתרגשים

שניים מתוך המציגים- נתנאל זינגר ועדי גרי, מתקשים להסתיר את התלהבותם מכך שעבודותיהם תוצגנה במוזיאון ישראל. שניהם סטודנטים בשנה ג' במסלול המתמחה בחברה וסביבה במכון הטכנולוגי חולון, ולכל אחד אתגר מעט שונה.

נתנאל זינגר, המגיע ממשפחה צרפתית החובבת שתיית יין, הציב לעצמו כמטרה להיוותר נאמן ככל שניתן לייצור החבית המסורתי. בחביות אין דבק המאחד את כל חלקיה, ולמרות זאת מדובר במבנה חזק מאוד המשמש לאצירת נוזלים, כך גם השרפרפים אותם בנה. גם חלקי השרפרפים מחוברים בלחץ האחד לשני.

עדי גרי לעומתו מהווה את הקיצון- היא לא נחשפה לעולם היין מעודה והייתה לה זו ההיכרות הראשונה עם יין והעומד מאחורי עשייתו. עדי בנתה שמפניירה בצורה שאינה סטנדרטית. שמפניירה משולשת. "לא נגעתי יותר מדי בעץ, היות והוא מביא עימו המון אסתטיקה". האתגר מבחינתה של גרי הוא הסביבתי: "לחבית יש ערך כספי, וגם ערך אסתטי. חיפשתי דרך להפוך את החבית למשהו חדש, פונקציונלי בעל ערך סביבתי".

עוד בין הסטודנטים המציגים: דיויד קנטור, אייל שדמי, ניבי להבי, מטר וינברג, לילך הראל ומרצה של המחלקה לעיצוב תעשייתי אילון ערמון.