הטיסה יצאה בדיוק בזמן. הוא התיישב במחלקת התיירים במושב האמצעי בין שתי תאומות זהות. מהממות !!!

שעה אחר-כך, בעודם חוצים את קו העננים, הם כבר רוקנו לקרבם כמות נכבדה של ברקן קלאסיק מבקבוקים קטנים. תמיד מצאו חן בעיניו דברים מיניאטוריים, והיין שהוגש לו הזכיר לו את ילדותו הרחוקה, ואת העובדה שמעולם לא טעם אלכוהול מאותם בקבוקים מפתים.

"לאן אתה טס?", שאלו התאומות במקהלה.

מה לאן? חחח... לפריז לא?!", השיב.

"כן, כן, אבל... מה אתה הולך לעשות שם?"

"למה? אתן רוצות להמשיך איתי את הטיול?"

"היינו רוצות", הן הביטו אחת בעיני אחותה, "אבל אתה בטח לא תעמוד בזה", אמרה זו שישבה לשמאלו. שלושתם המשיכו לשתות ולפלרטט, עד אשר נחתו בשארל דה גול. נפרדו בחיבוקים ונשיקות.

"תתקשר אלינו, הא?", ביקשו.

"אני מבטיח".

Pizzeria Positano, פריז. לחכות בתור.

מהשדה המשיך למלון Bel Ami, שבסן ז'רמן דה פרה, המקום האהוב עליו ביותר בעיר. בדרך פינטז על צלחת של ניוקי בעגבניות מוקרם עם מוצרלה, ועליו שבבי פקורינו שיזמין לעצמו במסעדת Pizzeria Positano. הם מגישים את המנה בצלחת אובאלית. לצידה, יבקש בקבוק יבקש לצידה בקבוק של היין האדום Côtes du Rhône Parallele 45, בדיוק כמו בפעם האחרונה שביקר שם. נשאר לי טעם של עוד, חשב וליקק את שפתיו, מבלי לשים לב.

"הגענו מיסייה", קטע הנהג את מחשבותיו. הוא שילם ונכנס למלון.

"בונז'ור", קיבל את פניו ההקונסיירז' הוותיק.

"בונז'ור" השיב וניגש להירשם בקבלה.

משם עלה במעלית עם מזוודתו הכחולה לקומה הרביעית והאחרונה. הוא שם לב שהמלון שופץ לאחרונה, והחדר שהוזמן בעבורו מבעוד מועד, היה בגוונים של חום כהה, עץ פרקט וריהוט מרופד בירוק בהיר. בדיוק כמו שהוא אוהב: מעוצב, מרגיע וביתי ביחד. הוא הרגיש צורך להתקלח, אך כשהציץ בשעונו וראה שהשעה כבר אחת, החליט לוותר לעצמו ויצא מהמלון לכיוון המסעדה.

הוא הלך מהר, קור פריזאי של אמצע פברואר הכה בפניו. הוא הרגיש את האושר מדגדג אותו במקומות שלא ידע להגדיר, רקד ושר תוך כדי ניסיון לפשפש בזיכרונו: איך מגיעים בסמטאות האלה ל-Rue de Cannette 15. יש משהו שמשחרר את הנשמה לחזור לחופשה אל מקום שהיית בו בעבר, חייך לעצמו, ואמר "בונז'ור בונז'ור" לכל מי שחלף על פניו.

המסעדה הייתה מלאה. רעש של כלי מטבח התערבב בהמולה של שיחות שמחות. כולם ישבו צפופים ומסודרים כמו בחדר אוכל צבאי.

Côtes du Rhône Parallele 45 

"?Hello, Monsieur, One Person", קידם את בואו המלצר הראשי.

"Yes Please", ענה, תוך כדי סקירה וסריקה של חלל המסעדה, מתפלל למצוא מקום פנוי בו יוכל לשבת. המלצר הוליך אותו פנימה והושיב אותו בגבו אל הקיר ופניו אל פנים המסעדה.

"Merci", אמר לו ונשם לרווחה. עכשיו יוכל להזמין את מה שחלם עליו במונית.

"יש לך מזל מיסייה, זה הבקבוק האחרון שנשאר", אמר המלצר ומזג לו מהקוט דה רון. הוא לא הספיק לטעום ממנו, משום שבזמן שהסיר את צעיפו, לא שם לב למרחק שבין ידו השמאלית לבין היין. בתנופה העיף את הכוס עם הבקבוק לרצפה. המלצר ששמע את צליל הזכוכית המתנפצת אמר "כלום לא קרה", אבל תנועותיו העידו שהוא מרוגז מאוד.

"נעים מאוד, שמי דוד", אמר לו הגבר שישב לימינו.

"Nice to meet you", השיב לו ולחץ את ידו.

"עזוב, אל תתרגש ממנו, באמת לא קרה כלום", המשיך. "קח שתה מהיין שלי".

"תודה, תודה, אני אשמח".

דוד מזג לו כוס יין מהבקבוק שעמד על שולחנו. שניהם ישבו לבדם, שני אנשים זרים זה לזה.

"Salut", השיקו כוסות ולגמו. הוא ידע שיש לו יכולת לפתח שיחות עם אנשים שלא הכיר, ואף להגיע איתם למקומות אינטימיים. הפעם אפילו הוא הופתע מהמהירות ששכנו דוד נפתח בפניו.

"היין שאתה שותה הוא מהיקב שלי", אמר. "עד לפני כמה שנים הייתי צלם של Paris-Match, גרתי בלב העיר, נשוי לאישה יפה עם שני ילדים מקסימים, ועוד אחד בדרך. בקיצור, הדברים הרגילים שכולנו חולמים עליהם: היה לי אותם. אולי חוץ מהיקב שיש לי עכשיו, אבל לא חשבתי על זה בזמנו. לפני 3 שנים נולד בני הקטן, אוליבייה, והשמחה הייתה גדולה. בגיל שנתיים עשינו מסיבה עם המשפחה והחברים, ותוך כדי החגיגה אני מרגיש סחרחורת, בחילה, ממש על סף עילפון. התבוננתי בפנים של הקטנצ'יק שלי, הסתובבתי והסתכלתי על פייר, החבר הכי טוב שלי... ובום!!! זה התפוצץ לי בתוך הראש. הם דומים! כמו שבן יכול להיות דומה לאבא שלו. באותו רגע לא ידעתי מה לעשות, אתה מבין..."?

"אני לא מאמין!", קטע אותו, "אני פשוט לא מאמין שאתה מספר לי את זה".

"אני מתנצל, באמת. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי לספר את זה ככה, רגיל, ולא על הספה מול הפסיכולוג".
הוא ניגב דמעה וקינח את אפו."זהו. כמובן שהיה בלגן גדול, התגרשנו, עזבתי את העיתון וקניתי בית עם יקב מחוץ לעיר. שעה נסיעה מכאן. זה יקב קטן, בוטיק ממש. זה, מה שאתה שותה, זו התוצאה של השנה הזאת. זה ה-Bebe החדש שלי".

דוד עצר את שטף דיבורו. הוא שתה עוד יין, הוציא מכיסו כרטיס ביקור, והושיט לעברו. "קח, תתקשר אלי מחר, אקח אותך לביקור אצלי בבית וביקב".

"נשמע לי מדליק! אני אשמח מאוד דוד, תודה", השיב והכניס את הכרטיס לארנקו. אחר כך הוציא שטר של 50 יורו לשלם על הארוחה.

"לא צריך, אני רוצה להזמין אותך, אם זה בסדר מבחינתך", אמר דוד.

"תודה רבה, באמת, על הכול. הארוחה, היין והשיחה...", השיב.

"העונג כולו שלי. מחר נשתה עוד הרבה מזה", אמר דוד והניף את הבקבוק הריק.

מלון Bel Ami. המקום האהוב עליו בעיר.

הם התחבקו ונפרדו לשלום. "תתקשר בבוקר, כן?", שאל.

"אני מבטיח".

בבוקר שלמחרת התעורר בעשר. הוא התקלח ואחר כך ירד לשתות אספרסו קצר בבית הקפה שבחזית המלון. כשהוציא את הארנק על מנת לשלם, נזכר שהוא צריך להתקשר לדוד, שיאסוף אותו לביקור ביקב. הוא חיפש את כרטיס הביקור בתוך הארנק, אבל לא היה לו כל זכר. אולי השאיר אותו על השולחן בחדר? שאל את עצמו. כן, כן, פתאום התבהר לו ששם אותו ליד השלט של הטלוויזיה.

כשעלה לחדרו גילה שהמנקה כבר סידרה אותו וניקתה את הכול !

במקום זה, התקשר לתאומות.