כיצד אהבו עשירי המאה ה 19 את השמפניה שלהם? על מנת לגלות את התשובה אין צורך להצטייד במכונת זמן. צוות חוקרים בינלאומי, בראשותו של פרופסור מאוניברסיטת ריימס השוכנת בלב מחוז שמפיין, ביצע אנליזה ל 168 בקבוקי השמפניה שהתגלו בשנת 2010 בספינה טבועה סמוך לחופיה של פינלנד, והגיע למסקנות חד-משמעיות ביחס לטעמה של השמפניה שיוצרה לפני 170 שנה.

כאשר התגלו הבקבוקים לראשונה בעיבורה של הספינה הטבועה, הם זוהו כבקבוקי שמפניה מתוצרתם של ארבעה בתי שמפניה מובילים, אשר פועלים עד היום:
Veuve Clicqout, Ponsardin, Heidsieck, ו- Juglar (אשר מאז שנת 1832 נקרא Jacquesson). האנליזה שבוצעה לבקבוקים גילתה ממצאים מרתקים ביחס לסגנון השמפניה אשר היה מקובל במחצית הראשונה של המאה ה 18.

ראשית, מסתבר כי השמפניה היתה מתוקה לאין ערוך מזו שאנו שותים כיום. היינות הכילו כ 150 גרם סוכר שיורי לליטר, בעוד שיינות שמפניה עכשוויים, אפילו ברמת מתיקות של demi-sec, מגיעים לרמת סוכר שיורי מקסימלית של כ 50 גרם לליטר, ואילו שמפניות המסווגות doux, בעלות רמת מתיקות וסוכר שיורי גבוהים יותר, הפכו נדירות למדי. אתר דקנטר. קום אף מספר על חליפת מכתבים עתיקה שנמצאה בארכיון בית השמפניה Veuve Clicqout, בין האלמנה קליקו לבין הסוכן שלה בסנט פטרסבורג, המעידה על כך שהלקוחות הרוסים אף הזמינו שמפניות בעלות ערכי סוכר שיורי של כמעט 300 גרם לליטר!

באם כמות הסוכר השיורי בשמפניה היתה גבוהה יותר, הרי שכמות האלכוהול לעומת זאת, שעמדה על בין 9-10 אחוזים, נמוכה באופן משמעותי מזו שניתן למצוא כיום ביינות שמפיין, העומדת על כ 12.5% בממוצע. נראה כי השמרים הטבעיים בהם השתמשו באותם זמנים היו יעילים פחות בהמרת הסוכר שבענבים לאלכוהול. בנוסף, נהוג היה להתחיל בתסיסה הראשונית בשלב מאוחר יותר בשנה, בתנאי מזג אוויר קרירים יותר, דבר שהקשה אף הוא על התפתחות התסיסה.

החוקרים הופתעו למצוא ביינות רמה גבוהה של נחושת וברזל. את הנחושת ייחסו החוקרים לשימוש בגופרת נחושת בכרם, כהגנה מפני מחלות הגפן ואילו את הברזל, ייחסו למסמרים שבחביות בהם תסס והתיישן היין. היינות הכילו שיעורים נמוכים במיוחד של חומצה אצטית, מה שמעיד על כי קרקעית הים היוותה מקום אחסון אופטימלי.

החוקרים לא יכלו כנראה להתאפק ולכן לא הסתפקו באנליזה ואף הריחו וטעמו את היינות, יחד עם מבקרי ויצרני שמפניה מומחים. מה באשר לטעם ולריח? מרבית היינות אמנם איבדו את הבעבוע, אולם בעת הטעימה ניתן היה לחוש לדברי הטועמים בתחושת תסיסה קלה על הלשון. עם פתיחת הבקבוקים הריחו החוקרים ריחות חייתיים בולטים, ובטעימה ראשונה בטעמי שיער רטוב, אשר ניתן היה לצפות את קיומם מראש, לנוכח התקופה הממושכת בה נמנעה חדירת חמצן ליין. ריחות וטעמים אלו אף תאמו את האנליזות, שהצביעו על קיומן של תרכובות כמו תחמוצת המימן, מתנתטיול ודימתיל דיסולפידי. עם זאת, ערבוב מהיר של הכוס שיפר את הארומות ואת הטעם באופן מידי ובמידה מרובה. הארומות העיקריות אותן תיארו הטועמים היו של עור, ריחות מעושנים, תבלינים וריחות אנימליים, יחד עם רמזים פירותיים ופרחוניים.