ראשית, גילוי נאות: אחרי ביקור של שבועיים וחצי במקסיקו, אין באמת שום סיכוי שאדע מה שותים המקסיקנים. מקסיקו היא מדינה בעלת שטח עצום, המורכבת מ 31 מדינות ומחוז פדראלי אחד (האזור שמסביב למקסיקו סיטי). מבחינת סדרי גודל על-פי שטח, ישראל היתה משתלבת במקום ה 26 מבין מדינות מקסיקו. אוכלוסיית מקסיקו מגיעה לכ 125 מיליון איש, כאשר במקסיקו סיטי רבתי לבדה חיים קרוב ל 30 מיליון. הטיול המשפחתי שלנו (רעייתי, בתי השוהה במקסיקו כמתנדבת ועבדכם הנאמן), הסתכם בשתי מדינות הדרום – צ'יאפאס (Chiapas) ווואחאקה (Oaxaca) ומעט במקסיקו סיטי הבירה. מכל מקום ולאחר שהדברים נאמרו, אוכל להבטיח לכם דבר אחד, לא משנה היכן במקסיקו תנחתו – לא תתקשו למצוא שם משקה שמהר מאוד יהפוך עבורכם למשקה "שלכם".

טקילה – בעיקר לייצוא

בהקשר של עולם המשקאות מתקשר השם מקסיקו כמעט באופן אוטומטי, עם משקה הטקילה, המשקה הלאומי המקסיקני, שלמעשה אינו אלא מסקל משובח, המיוצר באמצעות זיקוק צמח האגבה הכחולה. מקור המשקה באזור העיירה טקילה שנתנה לו את שמו, עיירה השוכנת למרגלות הר געש במחוז חליסקו. אולם, מסתבר שזיהויה של מקסיקו עם המשקה הלאומי שלה מתקיים בעיקר מחוץ לגבולותיה.

יתכן שהדבר קשור במחירה הגבוה יחסית של הטקילה (בעיקר עבור המקסיקנים) שהלך והאמיר ככל שנוצר המחסור העולמי במשקה ולנוכח הייצוא הנרחב, אשר הביאו את השלטונות לאשר את ייצורו של המשקה גם במדינות מקסיקניות נוספות. מכל מקום, נראה שבמקסיקו עצמה אין הטקילה שולטת בתחום המשקאות והמקסיקנים צורכים לא מעט משקאות אלכוהוליים אחרים. אומרים שאדם ניכר בכוסו, אם כן אין ספק שהמגוון, הצבעוניות, המקוריות והכישרון בהם ניחנים העם במקסיקו – ניכרים גם במשקאות אותם הם צורכים.

בירה – לא רק קורונה 

מלכת המשקאות האלכוהוליים בדרומה של מקסיקו ואולי גם במחוזותיה הנוספים, היא ככל הנראה דווקא הבירה. אולם, מותג הבירה המזוהה ביותר עם מקסיקו מבחינה בינלאומית וגם בישראל – הקורונה, הוא לאו דווקא הבחירה הראשונה של המקסיקנים ושל התיירים הרבים הפוקדים את המדינה. בניגוד למה שמקובל במדינות דרום ומרכז אמריקניות אחרות - מגוון הבירות המיוצרות במקסיקו רחב מאוד ואפשר לשתות שם לא מעט בירות באיכות גבוהה.

שוק הבירה המקסיקני נשלט בעיקר על ידי שתי חברות ענק - Grupo Modelo, בבעלות התאגיד הבינלאומי אנהוייזר בוש ו-Cervecería Cuauhtémoc-Moctezuma/FEMSA. הראשונה היא יצרנית בירות מודלו לסוגיהן והמותגים קורונה, ויקטוריה, פילזנר, אסטרלה ועוד, בעוד שחברת הענק השנייה מייצרת בין היתר, את המותגים טקאטה, סול, אינדיו, דוס אקוויס ובוהמיה. אל שתי הענקיות וכמה חברות קטנות, הצטרפו בשנים האחרונות גם לא מעט יצרני בוטיק.

תופעה בולטת היא שבבתי עסק רבים בהם מוכרים בירה, תמצאו בירות אך ורק מייצורה של אחת מחברות הענק ולא תמצאו את אלו של המתחרה, כך שבשהותכם במקסיקו כדאי לכם להתאהב לפחות בבירה אחת מתוצרתה של כל חברה, אחרת אפשר שפעמים רבות תישארו צמאים. הבירות הנפוצות והאיכותיות ביותר, נחשבות בוהמיה (בירת בוק), נגרה מודלו (מאלט), ובסגנון לאגר - אינדיו אשר טעמה שופר בשנים האחרונות, בוהמיה לאגר ומודלו.

אבל בירה במקסיקו אינה מסתיימת בבירה. אין תפריט בירה שלא תמצאו בו את הצ'לדה (Chelada) ואת ה Michelada. הראשונה – סוג של שנדי: מיץ של ליים או שניים אותו שופכים לכוס מלאה בקוביות קרח, יחד עם לפחות שליש ליטר בירה מקסיקנית כהה, כאשר שולי הכוס מומלחים במלח גס. מיצ'לדה, היא למעשה סוג של צ'לדה למתקדמים – המכילה בנוסף שורה של רטבים, תבלינים ופלפלים חריפים קצוצים. מיצ'לדה היא מסוג המשקאות הקטגוריים - או שאוהבים או שלא. כוס של חצי ליטר תעלה עד 40 פסו (כעשרה שקלים). מעוניינים לטעום מבלי להרחיק אלפי קילומטרים? בברים מקסיקניים בתל אביב מגישים גרסאות מעודנות משהו של המשקאות.

קח פרי ותהיה לי בריא
המקסיקנים חולים על פירות ועל משקאות פרי והמילה "חולים" נבחרה לא במקרה, מאחר והתוצאות נראות לעין - בעיות משקל מהן סובלים לא מעטים במקסיקו. את הפרי עצמו ניתן לקבל שלם, חתוך או מרוסק, בשקית, בכוס פלסטיק או טבעי. המיצים - תפוזים, לימונדה (אח, איזה לימונדה!!!), קוקוס, אננס, מנגו, אבטיח, פפאיה ובעצם מה לא? נקי או עם אלכוהול, עם קרח או בלי, בכוס, בתוך קליפת הפרי עצמו, בקנקני ענק (המוכרים למבוגרים שבינינו בשם: ג'ארה, אלא שבספרדית תארו לכם, מתחלף הצליל ג' בצליל ח...), עם צ'ילי או בלי צ'ילי? כחלק מקוקטייל מרענן (בעיקר על חוף הים). האפשרויות הן כמעט בלתי מוגבלות וכל שעה שביום היא השעה המתאימה. המחירים – מצחיקים.

אין זה פלא לפיכך שמיץ הפרי מוצא את דרכו גם אל הבירה (ראו לעיל) ואל המסקל (ראו להלן). לא לחינם מקסיקו היא מולדת ה"מרגריטה".

מסקל – הוויסקי המקסיקני – קקטוס במקום שעורה 

מדינת וואחאקה היא בירת המסקל של מקסיקו. להזמין טקילה בוואחאקה זה בערך כמו להזמין סוביניון בלאן ניו זילנדי בסנסר, או שרדונה אמריקני בשאבלי. במרחביה המדבריים של וואחאקה, המזכירים יותר מכל דבר אחר סט של מערבון, ניתן לראות שדות נרחבים ומוריקים של האגבה מזן "מגאיי" (maguey), הגדלה על הקרקע הטרשית. בין השדות, לאורך רחובותיהם הראשיים של כפרים ועיירות קטנות, ניצבים מבנה אחר מבנה של יצרני ו/או משווקי מסקל ארטיזנלי.

אנחנו ביקרנו ב"בירת המסקל העולמית" (לפחות לדעת המקומיים) – העיירה Santiago Matatlán וזכינו שם לביקור מרתק ב"מפעלו" של אחד היצרנים הארטיזנליים המקומיים – El Rancho de Don Marcos. הביקור לווה בהסברים מפורטים (בספרדית - בתרגומה האדיב של בתנו) וכמובן בטעימות. את שמו של המסקל שמעתי בעבר ואף זכיתי לטעום ממנו, אך מה שאנו מכירים כאן אינו אלא המועט שבמועט. מסתבר שלצד המסקל ה"רגיל", המסקל המתוסף (בתולעת בבקבוק) והמסקל המיושן (Anejo), קיימים סוגי מסקל נוספים ובעיקר, שורה צבעונית ומגוונת של משקאות "מסקל" בטעמים – קפה, ריבת חלב, קפוצ'ינו, קוקוס, שוקולד, פירות שונים ומשונים, צ'ילי כמובן ועוד ועוד. בשלב מסוים כבר לא היה לנו נעים להמשיך ולבקש טעימות...

סיפור ייצורו של המסקל הארטזנלי הוא לא פחות ממרתק. החל מכריתת לבבות צמחי המגאיי הבוגרים, השוקלים כ 350 ק"ג לפחות כל אחד; דרך שריפתם במשך 3 יממות של הלבבות יחד עם גזעי עץ ואבני נחל, ב"תנור" שאינו אלא בור גדול בצורת קונוס המכוסה עפר; מתנור האדמה מובלים הלבבות לקירור ולקציצה ומשם למעיכה בתעלה עגולה על ידי אבן ריחיים אנכית, המופעלת באמצעות סוס. עיסת האגבה מועברת לשהייה של 24 שעות במים רותחים, זמן דומה במים קרים וממשיכה לעמוד עד להשלמת פירוק הסוכרים על ידי תסיסה, השלב הבא – דוד הזיקוק מנחושת ולאחר ששוהה המשקה המזוקק למשך 15 יום בכלי פלסטיק דמויי מכלי שמן הזית המוכרים ממחוזותינו, יעבור לביקבוק, עם או בלי תוספות, ובמקרה של מסקל מיושן – לשנה נוספת בחבית עץ בנפח 200 ליטר.

התוצאה המתקבלת – בעיקר במסקל "אנייחו" – משקה מעט גס אך טעים מאוד, עם עישון בולט באף ובפה, לצד ארומות וטעמים של סברס, אגוזיות, קרמל, תבלינים ואיך לא? – צ'ילי. המחיר – 200 פסו (כחמישים שקלים) לליטר אנייחו, 100 פסו למסקל רגיל ו 150 למסקל בטעמים.

יין מקסיקני – יש דבר כזה!

יין מקסיקני כבר שתיתם? יש להניח שלא. מכל מקום, צפו להפתעה. המקסיקנים גאים ביין שלהם ובדרך כלל יש להם אכן במה להתגאות. רבים מן היינות איכותיים, במיוחד באם תשקיעו מעט במחיר, אשר ביחס למשקאות האלכוהוליים האחרים – אינו זול במיוחד (מחירו של בקבוק יין מקסיקני איכותי בחנות – החל מ- 150 פסו (כארבעים שקלים). בערים הקולוניאליות בדרום תמצאו לא מעט ברי יין, כאשר לא מעט מהם על טהרת היין המקסיקני. לצד יינות מקסיקנים, ניתן למצוא במסעדות ובחנויות ואין זה מפתיע – בעיקר יינות צ'יליאנים וארגנטינאים, מקליפורניה ומעט מאוד יינות אירופאים (אם בכלל).

האזור העיקרי בו מייצרים יין במקסיקו הוא בבאחה קליפורניה (עמק גואדלופה נחשב אזור איכותי במיוחד), אך קיימים עוד 6 אזורי יין נוספים. הזנים הם בעיקר צרפתיים וספרדיים. האדומים העיקריים כיום הם: קברנה סוביניון, זינפנדל, קברנה פרנק, קריניאן, גרנאש, מרלו, מלבק, סירה, פטיט ורדו, טמפרניו וברברה. בין הזנים הלבנים ניתן למצוא בעיקר: שרדונה, שאסלס, שנין בלאן, מקבאו (ויורה), מוסקטל, פלומינו, ריזלינג, סמיון וסוביניון בלאן. מאחורי מאמצי הפיתוח והחתירה למודרניזציה של ייצור היין בשנים האחרונות עומד איגוד הגפן והיין הלאומי.