בתור חובבת יינות עולם ישן בכלל ויינות צרפת על מגוונם הרב בפרט, התלבטנו רבות בשאלה הקשה – לאן בצרפת? החלטנו על עמק הרון דווקא כי זהו אזור שחידש את תהילתו רק בעשרים שנה האחרונות, בניגוד לאזורים כמו בורדו או בורגון. התוצאה הייתה אחד הטיולים המהנים והמעניינים בחיי: אנשים נחמדים להפליא, אוירה כפרית רגועה במיוחד, נופים נפלאים, אוכל משובח כמובן, והיין – עוצמתי ומרשים במיוחד.

הטיול התחלק לשניים: צפון עמק הרון ודרומו – שני אזורים שונים במהותם מכל הבחינות, אם זה טופוגרפיה, מזג אויר, אופי היקבים וגודלם.
נקודה מעניינת היא העובדה שיצא לנו לטעום יינות משלושה בצירים שונים לחלוטין: 2001 נחשב בציר קלאסי אופייני לאזור עם יינות מאד מאוזנים ליישון ארוך טווח, בציר 2002 שנעשה תחת שטפונות ואי הבשלה מלאה של הגפנים נתן יינות עם פוטנציאל יישון נמוך ליינות האדומים, ובציר 2003 שנערך בתום קיץ חם בצורה יוצאת דופן, שהביא ליינות מאד ארומטיים, והייננים מאד מרוצים מן התוצאות.
הצרפתים מייחסים לעצמם מעט קרדיט בכל הנוגע לאיכות היין המופק – מה שחשוב זה ה"טרואר", גיל הגפנים. הפקת היין היא תוך התערבות מינימלית בתהליך. שימוש ב – 100% של עץ חדש מאד לא שכיח. אין אזור קלאסי יותר מצפון עמק הרון כדי להמחיש כמה אמת יש בדברים: כל היינות האדומים באזור הם לרוב 100% סירה, ושטח החלקות מאד מצומצם ( למירב היצרנים הקטרים ספורים). שטח זה מתחלק ל – 69 חלקות שונות, וכל יין שטעמנו היה שונה מקודמיו.

יין הדגל האדום של הצפון הוא “Cote Rotie”, שמשמעותו "השיפוע הצלוי", משום שהשיפועים בטרסות הם נוראיים ובקיץ האדמה קולטת חום רב מן השמש. יין לא פחות חשוב הוא “Hermitage”, המופק מחלקות גבעת ההרמיטג' המפורסמת. יינות נוספים הם “Saint Joseph”, “Cornas”, “Croze-Hermitage”.

יין הדגל הלבן הוא ללא ספק “Condriue”, המופק מענב ה – “Viognier”, ואתו התחלנו את הטיול בביקור ביקב George Vernay – מחלוצי האפלסיון, אשר הציל אותו מהכחדה. קיבל אותנו בשמחה רבה פול אמסלם, שנשוי עם קריסטין – בתו של ג'ורג. בני הזוג החליטו לעזוב את פריז ולהמשיך את מורשת היקב בכבוד. פול, שהוא יהודי, היה מאד שמח לראות אורחים מישראל, ומכיר כמובן דמויות ישראליות רבות מתחום היין. התרשמנו שמדובר באיש עסקים מצוין וגם איש מאד יצירתי, שהסביר לנו בפרוטרוט איך נבחרו השמות ליינות השונים של היקב. טעמנו שלושה סוגי “Condriue 2002”, כאשר הטוב מביניהם הוא “Coteau de Vernon”, אשר מופק מגפנים בנות 75 שנה. שנת 2002 מאופיינת בחמיצות גבוהה מן הרגיל ביינות הלבנים – מה שעשה את היין עוד יותר נעים לחיכי. עבורי זאת הייתה הפעם הראשונה ששתיתי קונדריו", וזהו יין לבן שונה לחלוטין מכל יין לבן אחר שהכרתי – יין שאינו מיועד ליישון, מאד מעודן וגם מאד יקר. טעמנו גם "קוט רוטי" 2001 ו"סנט ג'וזף" 2002. לאחר שיחה מאד מעניינת נפרדנו מפול, שהיה בדרכו לאקדמיה הממלכתית ליין ברומא, אליה הוזמן.

לאחר מנוחה של סופשבוע – טיול קטן באלפים ולפארק “Pilat” המדהים בצמחיים המגוונת שלו, היינו מוכנים לסדרת ביקורי יקבים. התחלנו ב – “Domaine Clusel-Roch” ב – “Ampuis” – מעוז הקוט-רוטי, שם גם שהינו. קבלה אותנו בעלת הבית בריג'יט – בחורה מאד צנועה ואינטיליגנטית, שדוברת מספר שפות. מדובר ביקב מאד קטן שמפיק 15,000 בקבוקים בשנה משטח של 4 הקטר. בריג'יט הסבירה לנו קצת על ההסטוריה של "קוט-רוטי" – השם קיים כבר 2000 שנה, האזור נזנח לאחר מלחמת העולם הראשונה וקיבל AOC בשנת 1940. כיום יש כ – 50 יצרנים של יין זה. ביקב עובדים עם Press עתיק יומין ומכלי בטון ללא בקרת טמפרטורה לתסיסה.

היקב מצדד בגידול ביולוגי, ואין שימוש בריסוסים למיניהם. יש השקעה רבה בפיתוח זנים. בקיצור – עובדים קשה. בריג'יט טוענת כי הספק של עובד אחד באזור עמק הרון הדרומי, דורש ארבעה עובדים באזור הצפוני. כל היינות שוהים 24 חדשים בחביות אלון צרפתי. התוצאות מדהימות – “Cuvee "Classique 2001 ,שהוא מירב התוצרת, בעל עוצמה ואלגנטיות, ואילו “Les Grandes-Place 2001” היה הקוט רוטי הטוב ביותר שטעמתי – קשה לתאר במלים. נפרדנו מבריג'יט לא לפני שהיא נתנה לנו חוברת מאד יפה עם הסברים על כל מה ששוחחנו.

המשכנו אל “Yves Culliron” – מצעירי האזור שהחל לעסוק בתחום רק בשנת 1987 והיום הוא מחזיק ב – 35 הקטר, מייצר 150,000 בקבוקים בשנה ומוביל ביחד עם עוד שני ייננים צעירים פרויקט חדש שנקרא Vin du Vienne בו הוחל לעבד חלקות מצפון לעיירה VIENNE – חלקות עם היסטוריה מפוארת, אך כיום מחוץ לכל אפלסיון. איב הראה לנו בפרוטרוט כל חדר וחדר ביקב, וסיפק הסברים מעמיקים על תהליך הייצור המאד מרשים. בשורה התחתונה מה שאיב רצה להסביר זה שהוא מאמין בהענקת אישיות ליינות אותם הוא מפיק – השימוש בטכנולוגיה מודרנית הוא אמצעי, אבל את המסורת חייבים לשמר. לדוגמא – מכלי התסיסה הם מבטון – כמו פעם, אך עם בקרת טמפרטורה. איב טוען כי שינויי הטמפרטורה במכלי בטון מתונים יותר בהשוואה למכלי נירוסטה – מה שמקנה תוצאות טובות יותר. את המגמה של חזרה לבטון ראינו ביקבים רבים אחרים. בנוסף, מהלך התסיסה הוא באמצעות שמרים טבעיים בלבד.

מגוון היינות שמיוצרים ביקב הוא עצום, אם זה קונדריו, סנט ג'וזף אדום ולבן, או קוט רוטי במבחר רב של Cuvees . טעמנו מבחר רב של יינות, וכולם היו טובים ובעלי אופי ייחודי. אציין רק את “Condriue Les Challiets 2002” שמופק מענבים ותיקות וניתן ליישון עד 6 שנים, “Condriue Vertige 2001” שהוא יותר מינרלי ושהה 18 חדשים בעץ חדש, “Condriue ayguets” מבציר מאוחר – מתקתק, וכמובן “Saint Joseph Les Serrine 2000” שהוא היין המוביל מארבעת יינות אפלסיון זה, המופקים ביקב.

נפרדנו מאיב לאחר שקבלנו מפה של החלקות באזור. הבחור הזה עוד בודאי יחדש הרבה בעתיד.
סיימנו את היום בביקור אצל “Jean Paul Jammet” שמייצר ביחד עם אחיו קוט רוטי בלבד. קיבלה אותנו אשתו, שדיברה מעט אנגלית. בעלה לעומת זאת מאד ביישן ולא דובר אנגלית. בהתחלה היה קשה, אבל לאחר שבעלי נועם פצח במעט צרפתית, הבחור החל להיפתח ובילינו בחברתו את אחר הצהרים. היקב הוקם ב – 1976 ובבעלותו 7 הקטר עם ענבים הכי ותיקים בני 25 שנה, כאשר הנטיעות ממשיכות בכרם שנמצא בסמיכות לחדר בו שהינו (ועובדים שם כל יום). הוא מייצר 30,000 בקבוקים ומפיק בשנים טובות מאד “special cuvee”. הטעימות מן החביות כבר התחילו לחרוך את החיך, בייחוד ביקב זה שיינותיו מאד עוצמתיים. כשחשבנו שכבר סיימנו הגיעה הפתעה: בקבוק מבציר 1988 נפתח לכבודנו. כבר מן הריח הבנתי שמדובר במשהו שמעולם לא חוויתי – ריח חזק של עור, חיות ושוקולד יצא מן היין – והטעם כבד במיוחד – לא יין למתחילים.

נפרדנו ממר JAMMET לא לפני שהוא התגאה בבקבוק ירדן קברנה 1992 שקיבל מחבר בפריז.
יום חדש בפתח ואנחנו מגיעים אל “Domaine Ogier”, שם מחכה לנו הבן הצעיר סטפן. כמו אצל אנשים מאד צעירים, המוטיבציה רבה וגם הקנאות בכל מה שקשור באיכות היינות. סטפן מחליט לבדו על כל סוגיות ייצור היין, הליך יישונו בחביות וכמובן הבלנדים בין החלקות השונות. מכיוון שסטפן הוא בחור מאד יסודי, גם טעמנו כ – 20 יינות – מן היין השולחני ועד הקוט-רוטי היוקרתי ביותר של היקב. היקב הוקם ע"י סבו של סטפן ומפיק 35,000 בקבוקים, כאשר הענבים מגיעים מחלקות שונות ומגוונות ולכן ישנם שלושה סוגי קוט-רוטי. יישונם נע בין 18 חדשים עד 32 חדשים, כאשר כל חלקה עוברת יישון בנפרד והבלנד מורכב רק בסוף - סטפן מחליט. ליין המוביל הוא קרא “La Belle Helene” – שזאת אמא שלו כמובן. מעט מאד בקבוקים מיין זה מופקים. היין השני הוא “Cote-Rotie Lancement”, והיין השלישי הוא “Cote-Rotie Les Embruns”. השלישי נותן את התמורה הטובה ביותר, שכן שני היינות המובילים מצוינים, אך יקרים בהרבה מן היין השלישי.

סטפן הסביר לנו רבות על ההבדלים בין החלקות השונות, כאשר ההבדל המהותי הוא שחצין על אדמת גרניט והחצי השני על schistes. יש לציין כי כל היינות שטעמנו היו באיכות מאד גבוהה. היין השולחני La Rosine נמצא ממש בסמוך לחלקות הקוט רוטי, וגם הוא ברמה גבוהה. אחלנו לסטפן בהצלחה בבציר 2004 ונסענו דרומה אל עבר גבעת ההרמיטג, שם חיכה לנו Bernard Fourie - אחד היקבים הקטנים ביותר שקיימים בעולם. ברנרד הוא גם אחד האנשים הצנועים ביותר שפגשתי, ותמיד עם חיוך על הפנים. הוא דור רביעי שמייצר יין, ומחזיק בחלקות הרמיטג' מן הטובות ביותר, כאשר גיל הגפנים הממוצע הוא 50 שנה. היינות האדומים שטעמנו היו כולם משנת 2001. ברנרד טוען שכדי לקבל פרספקטיבה טובה, תמיד כדאי לטעום יינות מבציר מסויים. התחלנו עם סנט גוזף לבן והרמיטג' לבן 2003 שהכילו 14% אלכוהול, כתוצאה משנה מאד חמה. כצפוי היינות היו מאד ארומטיים, אבל למרות זאת מאד עולם ישן. היינות האדומים היו כולם (שלוש רמות של הרמיטג' ושתי רמות של סמט ג'וזף) מאד מאוזנים ובעלי גוף מלא. באופן כללי ההרמיטג' הוא יין הרבה יותר "עגול" ביחס לקוט רוטי, אבל הכל יחסי. אולי לעובדה שברנרד מיישן את יינותיו בחביות גדולות יש השפעה על כך.

הטעימה נערכה במרתף היינות של ברנרד. במהלכה התחלנו לבדוק מאילו בצירים ברנרד שומר יינות, כאשר לפתע עמד מול נעם בקבוק משנת 1983. ברנרד אמר "זוהי שנה בה היינות היו מאד סגורים – יהיה מאד מעניין לבדוק את היין הזה". היה לנו הכבוד לטעום הרמיטג' 1983, שהיה ללא ספק גולת הכותרת של הטיול. ליין היה צבע של יין צעיר, והטעם היה אלגנטי ורענן מאד. נראה שיין מבציר זה גם יספק הנאה רבה בעוד עשור.

מאושרים עד הגג חצינו לצד השני של הנהר אל חלקות הקרוז-הרמיטג' ליקב של Alain Graillot, ממובילי אפלסיון זה. יינותיו נמכרים גם בישראל, ואני פשוט מעריצה של יינותיו. היקב הוקם בשנת 1985 ובבעלותו 20 הקטר. כאשר נפגשנו עם אלן, אפשר היה מיד להבין מדוע מיוצרים כאן יינות ברמה גבוהה – אלן הוא איש מאד חביב, יסודי ונמרץ. התחלנו בכרם עצמו: כל כרמי "קרוז-הרמיטג'" נמצאים בשטח מישורי שנמצא באזור המפגש של נהר הרון עם נהר “Iser”. אי לכך יש בחלקות אבנים מן הנהר עם חול בהיר מתחתן – מה שגורם למים לחלחל המהירות. אלן הסביר לנו את החשיבות של עונת הפריחה בכרם – חשוב שהיא תהיה כמה שיותר קצרה, ובכך תושג הבשלה אחידה של הענבים. נכנסנו ליקב, וגם כאן ראינו מיכלי תסיסה מבטון ללא “desteming”. התחלנו בטעימה של קרוז הרמיטג' לבן 2003, שהועבר מתחילת ייצורו לחביות אלון ישנות (15% חדש). היין כצפוי היה מאד ארומטי והחבית עוד תוסיף לגוף שלו בעתיד. עברנו לקרוז הרמיטג' 2002 – יין מאד שונה מבצירים קודמים וגם מוכן כבר לשתייה. היה לנו גם הכבוד לטעום שני יינות מן הטובים של היקב: הראשון קרוז הרמיטג' 1995 (אחת השנים המפורסמות באזור), שנפתח כבר בשעות הבוקר, ועדיין היה סגור וטניני מאד. יין כבד עם המון טעמים, שבוודאי עוד ישתבח עם הזמן. השני היה “Croze-Hermitage La Guirande 2001”, שהוא יין מיוחד של בציר זה – מאד מאוזן ומאד מורכב. כמה חבל שאת כל היינות האלה פשוט לא ניתן להשיג. כל יינות היקב כבר מיועדים למכירה מראש. אלן גם מייצר מעט מאד סנט-ג'וזף (6 חביות בלבד), וטעמנו את 2003 – ארומטי וריבתי אך עם כמות טאנינים נכבדה – משובח. דרך אגב – בנו של אלן הקים יקב משלו, ובציר 2004 יהיה הראשון שלו, אז בהצלחה.

חזרנו לחדרנו עייפים ומוקסמים משלושת הביקורים של היום.
החלטנו לפנק את עצמנו במסעדת “Clairefontaine”, שנמצאת מדרום ל – Vienne על ההר באחוזה מקסימה. למסעדה כוכב אחד במישלן והעיצוב בה מאד מוקפד. יש לציין לטובה את מנת קוקי סן-ג'ק שהייתה מדהימה ואת מנת פילה טלה עם כליות טלה, שהיא מנה שהופיעה כמעט בכל מסעדה באזור. דומיניק , הסומלייה, עזר לנו בבחירת קונדריו משובח.

למחרת בבוקר נאלצנו להיפרד מן המארחים שלנו, שהתייחסו אלינו ממש כמו אל משפחה וגם עזרו לנו מאד בתאום הביקורים ביקבים. Janine – בעלת הבית פשוט אישה מקסימה וחייכנית, שישבנו אתה שעות ודברנו על כל נושא שבעולם. בעלה ברנרד הוא חובב יין ומוסיקת ג'ז מושבע, ופשוט הייתי המומה שראיתי את מרתף היין שלו. ככה זה רופאי שיניים בצרפת – ממש לא משעמם להם. המקום הוא פשוט מאד, אבל הכל חדש ומצוחצח – פשוט כיף.
“La Gerine”
69420 Verenay-Ampuis
Tel 04-74 56 03 46
Email: Bernard.thomas19@libertysurf.fr
בערב הגענו אל אזור אביניון, ממנו יצאנו לסדרת ביקורים ביקבי פרובנס. האפלסיון החשוב ביותר באזור הוא כמובן “Chateaneuf Du Pape”, ובו התרכזו הביקורים. קיימים 250 יצרנים של אפלסיון זה, כאשר היקבים כאן גדולים ביחס לאזור הצפון. קיימים הבדלים משמעותיים באיכויות היצרנים השונים, ושמחנו שיצא לנו לבקר ביקבים מן השורה הראשונה באזור. ליצרנים כאן יש חופש פעולה נרחב – מותר להם להשתמש בכל אחד מ – 13 זנים המשתייכים לאפלסיון.

התחלנו ב – “Chateau La Nerthe”, שהוא השני בגודלו באפלסיון. בבעלותו 90 הקטר, הוא מייצר 280,000 בקבוקים בשנה, כאשר 11% מן התוצרת היא יין לבן. כיאה למקום מכובד זה, שיינותיו מפורסמים כבר מתחילת המאה ב -18, קיבלה אותנו בחורה נאה בשם סילבי. ליקב מרתפים מן המאה ב – 16 והוא משתמש בארבעה סוגי מכלים בתהליך ייצור היין.

בטעימות התחלנו ביין הלבן בציר 2003. היין מורכב מארבעה סוגי ענבים – Clairette, Bourboulenc, Roussanne, Grenache. היין פשוט מדהים – מאד פירותי בארומה שלו אבל בעל חומציות ,רעננות וגוף מלא. הוסבר לנו שעיתוי הבציר של ענבים לבנים באקלים החם של דרום צרפת מאד קריטי, כדי לקבל פרותיות, אך לא לאבד את הגוף המלא והחומציות. נקודה קריטית נוספת, כי היין הלבן אינו עובר תסיסה מלולקטית. בקיצור – יקבים בארץ יכולים ללמוד המון על עשיית יין לבן איכותי ביותר באקלים חם.

ביינות האדומים טעמנו מבצירים 2000,2001,2002, כאשר המרשים ביותר היה 2000. גם כאן הודגש, כי נותנים לגפנים לדבר בעד עצמם, תוך התערבות מינימלית. התסיסה מתרחשת הן במיכלי נירוסטה והן במכלי עץ, על פי מה שאופטימלי עבור כל ענב. התסיסה המלולקטית מתרחשת במכלי אבן עתיקים. התוצאה יין בעל גוף מלא, הרבה טאנינים ולא פחות אלגנטיות. בשנים מאד מוצלחות מיוצר “Cuvee Des Cadettes”, שמיושן ב – 100% עץ חדש.

נפרדנו מסילבי, כאשר בצער רב רק שלושה בקבוקים בחכתנו.
אחה"צ אנחנו בדרכנו אל “Domaine Pegau” – יקב מאד קטן, בו ממשיכה לורנס הבת את שהתחיל אביה. לורנס בחורה עם המון אנרגיה עובדת על פרויקטים נוספים בדרום צרפת וגם בספרד. מכיוון שהיה מאד חם לא היינו בכרם, וירדנו הישר ליקב לטעימות מלוות בהסברים מאד מעניינים ותפיסה שאני אישית מאד אהבתי. בכל בציר מחליטה לורנס על אופן היישון ואורכו על פי הנתונים של הבציר הספציפי. מירב הנפח מיושן בחביות גדולות, ולכן ניתן להאריך את זמן היישון ביחס לחביות קטנות. אין כלל שימוש בעץ חדש. את היין הלבן מבציר 2003, למשל, החליטה לורנס להשאיר בחבית ליישון ארוך מן הרגיל (כמה חבל בשבילנו), שכן "זה רק מוסיף ליין מבציר זה". יש לציין שהיין הלבן 2003 בפרט וכל יינות היקב בכלל, הם העוצמתיים ביותר מבין כל יקבי שטונף שבקרנו או טעמנו. מה שהדהים אותנו היא העובדה שאין כלל בקרת טמפרטורה ביקב – לורנס עלתה אתנו אל מכלי הבטון, בהם מבוצעת התסיסה, והסבירה לנו שאם התסיסה נעצרת מטעמי טמפרטורה, פשוט פותחים את החלון, נותנים לשמש לחמם את החדר והתסיסה תושלם. אנחנו גם שמענו את הצלילים שבקעו מן המכלים. כמובן שתוספת שמרים אינה באה בחשבון. בנוגע לנושא שני הבצירים האחרונים, שהיו מאד לא סטנדרטים, לורנס טוענת כי אין מה לדאוג – ממילא אין לנו יכולת השפעה על מזג האוויר – אנחנו נעשה את המקסימום כדי להפיק את היין הטוב ביותר בנסיבות הקיימות. בחורה מאד אופטימית ופרקטית. לסכום נציין רק את שני היינות האדומים הטובים ביותר שטעמנו: שטונף 2001 ושטונף 1998 מיוחד שנקרא כמובן “Laurence”. באחרון הוא השטונף המרשים ביותר שטעמתי מימי.

למחרת פנינו אל שני יקבים:
“Domaine Font De Michell” מייצר 120,000 בקבוקים של שטונף בשתי רמות: “traditionnelle” & “Etienne Gonnet”. ביקב נוסף מייצרים מגוון יינות “Cote Du Rhone” שמהווים תמורה מאד טובה למחיר. אנחנו נפגשנו עם ג'וסלין, שקיבלה אותנו מאד יפה והסבירה לנו באנגלית טובה את כל מה שבקשנו לדעת. היקב קיים 54 שנים ובבעלותו כרמי גרנש בני 100 שנים. היקב מאד מצוחצח ומסודר עם כל בקרות הטמפרטורה האפשריות. התסיסה נערכת ב – 30 מעלות ובלנדים מבוצעים רק לאחר 12 חדשים בחביות עץ. בקיצור – יקב שונה מאד במהותו מ - “Domaine Pegau”, וגם היין שונה. טעמנו את כל סוגי היין המיוצרים ביקב והתמוגגנו על השטונף המיוחד “Etienne Gonnet”.

הביקור הבא והאחרון היה אל “Domaine Brusset”. חפשנו יקב שייצג את יינות עמק הרון הדרומי, שאינם שטונף. קיימים באזור המון יקבים שמייצרים יינות של אפלסיונים יחסית חדשים, שנושאים לרוב את שם הכפר ממנו מגיע היין. לאחר מחקר שערכתי בחרנו ב - “Domaine Brusset”, וכל כך שמחנו בבחירה המוצלחת. היקב נמצא בכפר “Cairanne” והוקם בשנת 1947. הוא מנוהל ע"י האב דניאל ובנו לורן, שאירח אותנו. לורן לקח אותנו לסיור בכל חדרי היקב ומאד התרשמנו הן מאופן העבודה היסודי והן מן הציוד החדיש. בבעלות ביקב מכשיר מאד מתקדם לביצוע “Pigage”, ויש רק שני מכשירים כאלה בכל צרפת. גם כאן יש תסיסה קצרה בנירוסטה ואח"כ מעבר למכלי בטון. חביות היישון מעץ מבורגונדי יוצאות משמוש כל 4 שנים, ויש גם חבית אחת מארה"ב והשניה מרוסיה, כדי לנסות דברים חדשים.

היין המובחר של היקב הוא “Gigondas Les Haut De Montmirail”, שיכול לעמוד בכבוד רב מול יינות השטונף. הוא מיועד ליישון לפחות 5 שנים. יינות נוספים שטעמנו: “Cairanne Cote Du Rhone Village”, “Chabrille Cote Du Rhone Village”, שהוא מרשים ביותר וליישון 10 שנים, וכן יינות שלא יושנו בחבית כגון “Cote de Ventoux” ו – “Cote du Rhone”, שהיו גם כן מרשימים. היכולת לייצר מגוון יינות במגוון מחירים וברמה כה גבוהה הרשימה אותנו מאד, ונפרדנו מלורן ודניאל מוקסמים.

המשכנו את היום בטיפוס קטן באזור חלקות ה – “Gigondas” המופלאות באזור עם מצוקים משוננות ויער עם צמחייה מאד מרשימה. למעלה כמעט עפנו ברוח (אני לא מגזימה) והנוף היה מדהים. מומלץ בחום.
סיימנו את היום במסעדה ללא כוכבים של מישלן, אבל היא כן בספר של מישלין “La Table Du Comttat” שנמצאת בכפר המקסים “Seguret”, במורדות המצוקים עליהם טיפסנו. מלבד המנות שהיו טעימות מאד התרשמנו מאד מן ההשקעה בכל מנה שהוגשה. כל מנה הכילה לפחות שלושה אלמנטים משולבים והשילוב היה קטלני. אכלנו שם פירות ים, דגים ובשר וכל מנה הייתה מושלמת. בשלב הגבינות כמעט קרסתי, אבל עד הקינוח שוב התאוששתי. מומלץ בחום!

לסיום אני חייבת לציין מסעדה נוספת, לא מהודרת וללא כל הגינונים, אבל זה סוג המסעדות שאני הכי אוהבת בצרפת, בייחוד אם מגישים שם ברווז עסיסי:
“Dame l’Oie”
56 rue Troubadour Durand
Pernes Les Fontaines
TEL 04-90 61 62 43

טיול מאד מהנה הסתיים והילדים מחכים בבית. הזיכרונות מטיול זה יישארו אתי לעד, וללא ספק אשמח לחזור אל עמק הרון בעתיד. מי אמר שאנשים בצרפת לא נחמדים?! – נסו ותיווכחו.