אגודת הכורמים נגד טמפו ויקבי ברקן, ובכלל
הבעייה המרכזית באגודת הכורמים היא התנהלות מונופוליסטית הבאה לביטוי בהכתבת מחירי הענבים במדינת ישראל. כתוצאה מכך מתייקרים היינות הישראלים, והצריכה לנפש, שלפני שנים אחדות צפו כי תגיע למספר ליטרים דו ספרתי, נותרה בעינה ונאמדת בכששה ליטרים וחצי. יקבי כרמל של 2005 הם עסק מופסד (אף שעתיר נכסים) המנסה לכבוש מחדש בכוח את מקומו בחנויות היין המקצועיות, מסעדות וברים. לזכותו של מנכ"ל היקבים, דוד זיו, ייאמר כי לאחר שנות תרדמה וקיפאון רבות, ערך שינויים רבים, מהם מוצלחים, בפעילות היקב. ואולם, השורה התחתונה הכספית אינה מבשרת טובות ליקבי כרמל.
מסבכת עוד יותר את התמונה רכישת חלק מיקבי ברקן על ידי טמפו בירה. צעד זה משתלב במגמות העולמיות של חברות ענק המספקות מענה גורף לכל סוגי המשקאות, אך הוא צפוי להחריף את התחרות בין יקבי כרמל ליקבי ברקן. שוק של "סלקטד/קלאסיק בעשרה שקל" יציב בעייה קשה ליקבים הקטנים יותר (אך המסחריים בכל זאת) כיקבי רמת הגולן, יקב דלתון, יקבי תשבי, יקבי בנימינה ויקב רקנאטי. דווקא התפתחותם של אלה חשובה מאוד לעתיד הענף. יפה השעה לשינוי אגודת הכורמים המיושנת, ולהפיכתה לעסק מסחרי הפועל בתנאים בריאים ותחרותיים של שוק חופשי!

גודש מיותר של יקבים קטנים, שרבים מהם אינם מקצועיים
זו כמעט תעלומה – הבועה אמורה הייתה להתפוצץ מזמן, אך עדיין, מדי שבועות אחדים, אנו מתבשרים על הקמת יקב חדש. מתוך כל חמישה יקבים כאלה, אחד מקצועי. מצב זה מתאפשר הואיל ואין הגדרה מקצועית לייננות בישראל ואיש אינו מבקר למעשה (או במילים פשוטות יותר, החוק אינו נאכף) את ייצור היינות המקומיים. בטווח הארוך, המשמעות היא זילות מעמדם של יינני, יקבי ויינות ישראל שהינם כן מקצועיים. הפתרון לכך פשוט: יש לאפשר רק למי שהוסמך לכך על ידי מוסד אקדמי מתאים לייצר יין ולדרוש מיינות ישראל לעמוד בתקן היין, כפי שנדרשים לכך יינות הייבוא. כיום, יין מתוצרת ישראל הוא המוצר היחידי בקטגוריית המזון והמשקאות שאין עליו כל פיקוח.

היעדר דמרקציה והגדרות איכות בישראל
ואולם, תקן 1318 (תקן היין הישראלי) אינו תחליף לדמרקציה - תקינה על פי מוצא המוצר, המכתיבה תנאים מסוימים לייצורו כתנאי לעמידה בתו תקן מסוים. איננו רגילים לחשוב באורח משפטי כל כך על "קיאנטי", "שאבלי" או "ריוחה", אבל למעשה אלה תווי תקן, ומי שקורא כך ליינותיו חייב לטפח את כרמיו באורח מסוים, לטעת בהם זנים מסוימים ולנהוג בענביהם בצורה מסוימת ביקבו. בישראל - איש הישר בעיניו יעשה וזאת אף שאופיו של היין הישראלי ידוע ומובן לחלוטין זה למעלה מעשור שנים. זהו יין עולם חדש, העשוי זנים בינלאומיים. מזיק עוד יותר השימוש במונחים כמו "רזרב", "רזרבד", "ספיישל רזרב" וכיו"ב. אין לו שום משמעות משפטית ולעיתים הוא גובל ממש בהונאת הצרכן. אין צורך עדיין בדמרקציה והגדרות איכות מפורטות כפי שנהוג בבורגונדיה, בורדו או טוסקנה, אך התעשייה חייבת להרצין ולהתבגר. חלק מהעניין הוא קביעת הגדרה מינימלית ליינות.

בחירה שגויה של זני ענבים
כל שעשתה עד כה ישראל, מעצמת-על בפיתוח זני ענבים למאכל, בתחום ענבי היין, היה להכליא את הקריניאן והסוז'או ליצירת הארגמן הבלתי מוצלח. אין לה כיום כל ייחוד מבחינת הזנים שהיא עושה בהם שימוש. ייחוד כזה ניתן להשיג בשתי צורות בלבד: האחת היא פיתוח זן או זנים ייחודיים לישראל; השני – יצירת מוצר ייחודי מזן בינלאומי רווח (דוגמת הסוביניון בלאן בסגנון ניו זילנד). יישום השיטה השנייה מחייב בחירה נכונה של זני ענבים, וברמה פרטנית יותר – של ייחוריהם. איזו סיבה בעולם ישנה לכך, שאת כל ייחורי הקברנה סוביניון שלנו נצטרך לקבל מאוניברסיטת קליפורניה בדיוויס, וכך נמצא שרבים מהם אינם מתאימים לטרואר הישראלי? מדוע, במדינה מוכת חום ומועטת משקעים, הושקעו תקציבים גדולים כל כך באיזרוח הפינו נואר? מדוע אין כל חשיבה מקורית בישראל (או כמעט שאין) ויקביה נוהים, באיחור תמיד, אחר טרנדים בינלאומיים (האם באמת יש כאן מי שישתה כל כך הרבה מרלו ושרדונה)?

היעדר ארגון גג לארגון, פיתוח ותקינה של יין ישראלי 
בחירה נכונה של זנים וייחורים, וכן אירגון הדמרקציה והחלטה על סיווגי איכות, כל אלה חייבים להתבצע על ידי גוף הבולט בחסרונו יותר ויותר משנה לשנה. לתעשייה זקוק בדחיפות אירגון גג. גוף זה (שאת פעילותו ניתן לממן מתקציבי משרד החקלאות או משרד המסחר, התעשייה והתשתיות באמצעות הטלת מס קטן על כל בקבוק יין שנמכר בישראל), חייב יהיה להתנתק ממימון ומהשפעת היקבים הגדולים, המחזיקים כיום בחיים את מכון היין הבלתי רלוונטי (שלגודל הפארסה אף מייצר יינות ומוכרם לכל דורש). יש להטיל עליו פיקוח חיצוני ובלתי תלוי ולהעמיד בראשו אנשי מקצוע בתחום הויטיקולטורה והאנולוגיה ולתת בידיהם סמכויות של ממש. אירגון עם סמכויות ויכולות אכיפה יוכל להתוות את התנאים לייצור יין בישראל, אך גם לפקח עליהם ולוודא כי היצרנים יעמדו בסטנדרטים המתאימים.

חובבניות הפירסום ויחצי הציבור של התעשייה
עד היום התגייסה התעשייה רק פעם אחת כתעשייה לקמפיין פירסומי שנועד לקדם את מכירות היין הישראלי. קמפיין זה היה כושל למדי, אך עצם הרעיון היה נכון. לתעשייה יש אינטרס לקדם את המודעות ליין בכלל וליינות ישראלים בפרט באמצעות פירסום ויח"צ. הגורמים המרכיבים אותה נמנעים מלשתף פעולה בעניין, ממש כשם שאינם מצליחים להתארגן להופעה משותפת בתערוכות היין הבינלאומיות החשובות (כווינאקספו בבורדו). תחת זאת, הם בוחרים לפרסם כל אחד לבדו את מוצריו, באורח המשקף אמת עצובה: בישראל לא יודעים לפרסם יין. חישבו למשל על הסלוגן המוזר והאוקסימורוני "לראשונה בעולם בישראל פינוטאז'". נראה כי הקופירייטר התכוון לומר: "לראשונה פינוטאז' מתוצרת ישראל", אך ניסוח משפט פשוט זה לא עלה בידו. וכן, סהדי במרומים שנשגב מבינתי למה התכוון המשורר, שהזה את התנגנות יינות יקבי כרמל בפי. מאידך גיסא, כיצד יש לצפות שיינות ישראלים יפורסמו ויוחצ"נו בגאווה ובאורח הולם, כאשר אפילו תוויותיהם מתחפשות, רובן ככולן, לתוויות זרות? מדוע רק אחת מכל כמה עשרות תוויות ישראליות, נושאת כתובת בעברית?

תערוכת יינות ישראל ותערוכות נוספות
פעם בשנה אמורה להיערך כאן תערוכה החושפת את יינות ישראל לקהל הרחב, קניינים פוטנציאליים ועיתונאים מהארץ ומהעולם. תערוכת יינות ישראל 2005 לא עשתה זאת. היו בתערוכה תחלואים רבים. מדוע לצופף את המציגים בחלל כה קטן? מי שמע על תערוכת יין, שבעל עניין (שהינו שותף ביקב ומפיץ של כמה יקבים אחרים) מורשה להקים בה נקודת מכירה קמעונאית ליינות התערוכה? מדוע עבר נתיב המוצא מהתערוכה דרך אותה חנות אל מסדרון חשוך המסתיים לפתע בכביש ראשי (האין המארגנים יודעים, כי חלק מהמבקרים בתערוכה ייצאו ממנה כשהם שרויים בגילופין)?
אבל, תערוכת יין זו, שמעט מאוד יקבים הציגו בה ומי שהציג לא חשף על פי רוב אלא מעט ממרכולתו, כשלה מסיבה קלאסית: הדג מסריח מהראש... רוב היקבים הדירו ממנה רגליהם. מדוע? היו להם סיבות אחדות. התנהלות המכרז של מועצת גפן היין לביצוע התערוכה הייתה חובבנית. מיקום התערוכה אינו מתאים עוד לתעשיית היין הגדולה יותר שקיימת בישראל כיום. ניתן למצוא סיבות נוספות. ואולם, אם היקבים מעוניינים בתערוכה שתייצג אותם, עליהם לוודא הופעתם המכובדת בה ולא להיעדר ממנה לאחר שביזבזו כבר משאבים רבים על הופעה בשלוש או ארבע תערוכות אחרות.

התקשורת המתמחה
מעט מאוד מומחיות יש בתקשורת המתמחה. מקצת המבקרים הם מקצוענים מהשורה הראשונה אך מומחיות רובם היא בילוי בהשקות של יקבים ובארוחות חינם. מדוע? התופעה קשורה לתהליך שעבר על התקשורת בישראל ושבסופו מה שהיה מקצוע הפך למשלח יד. העיתונים משלמים מעט מאוד לכתביהם (אם בכלל) ואינם מוכנים על פי רוב לממן אפילו את רכישת הבקבוקים שכתבים או מבקרים אלה אמורים לטעום. מה אמור איפוא לעשות בחור צעיר, שהופקד על טור במקומון זה או אחר, למשל? נכון, ללכת להשקה של יין מסויים. שם, באווירה טובה ובלתי מקצועית לחלוטין ובליווי אוכל טוב, חנופה ועשן סיגריות, יטעם את היין שהוא אמור לבקר. לפיכך, היש להתפלא על כך שכמעט ונכתבים רק דברים טובים על יינות ישראל? היקבים הסבורים כי אסטרטגיה זו מועילה לעסקיהם הם קצרי רואי. ביקורת מקצועית ובונה חשובה לכל תעשייה. בתקשורת הישראלית, קשה לומר שכפפה זו הורמה – עדיין.

רשתות השיווק
רשתות השיווק הכשרות הן עריצות. אין מלה אחרת להתנהלות גופים המחזירים סחורות בהיקפים של מיליונים ליצרנים על דעתן שלהן לאחר שאיחסנו אותן בתנאים הפוגעים בהן במשך חודשים. אין מילה אחרת לתיאור גופים, שכדי לממן הפסדים הנובעים מניהול כושל, מודיעים ליצרנים באורח חד צדדי על הגדלת הנחותיהם. ראשי רשתות השיווק הכשרות בזים ליין: הם מאחסנים אותו באור, בעמידה, ללא כל הקפדה על עיקרון FIFO (First in first out) המקובל בשווקים המבורקדים ברחבי תבל. כתוצאה מבוז זה שיווקו לציבור בחג האחרון ב"מחירי מבצע" יינות לבנים מבצירי 2002, שהספק לגבי מצבם הרעוע מועט, תוך ניצול הבורות של הצרכן הישראלי. לא לעולם חוסן: צרכן זה הופך משכיל יותר, אף כי לאיטו. ואולם, בינתיים התוצאה היא נזק לתדמית היינות הישראלים – גם הצרכן הבור יודע, שיין מקולקל אינו טעים לו. הגיעה העת שרשתות השיווק יבינו שיין אינו אבקת כביסה ושיווקו מצריך הקמת מחלקות מקצועיות, המשלבות קניינות נבונה עם טיפול נכון ביין, שהינו מוצר חי.
בניצול ציני לא פחות של הציבור אשמה רשת חנויות "טיב טעם", שבתחילת דרכה הפתיעה רבים במיגוון יינותיה, לרבות הישראליים ובעיקר במחיריהם הנוחים להפתיע. מדיניות זו נועדה למצב את הרשת כמשווקת הגונה של יינות איכות במחירים השווים לכל נפש. מיצוב זה מסייע לה כיום, לאחר שהפכה יבואנית, לשווק יינות גרועים ובינוניים מרחבי תבל במחירים מופקעים.

חוסר חינוך מתאים לתרבות יין 
כמי שלפני הכל הוא מחנך של יין, את המילים הבאות אני כותב בעצב מהול בתקווה.
תעשיית יין מצליחה אינה יכולה להישען על אופנות חולפות. לקיומה חיונית תרבות יין אמיתית ומוחשית, כזו הגורמת לכך שצריכת יין היא חלק אינטגרלי משיגרת חייו של האדם הסביר. ישראלים רבים שתו בעבר יין רק באירועים שוברי השיגרה ונראה כי מספר האנשים הצורכים אותו בתדירות גבוהה יותר גדל בעשור האחרון. ואולם, מול תחושה זו, שהכל שותפים לה, ניצבת הסטטיסטיקה של הצריכה. במידה מסויימת, היא סותרת אותה. אנו עדיין מגרדים את שבעת הליטרים לנפש, לשנה. לפני כעשר שנים שתינו בין חצי ליטר לליטר פחות. הגידול שחל בצריכה בטל בששים. להערכתי יש בארץ לא יותר מ- 5,000 צרכני ואוהבי יין אמיתיים הרוכשים יין בקביעות, אוספים יינות מעניינים, טועמים יינות חדשים בכל הזדמנות, נכנסים לאתרי יין באינטרנט ושהיין הוא חלק יומיומי מאורח חייהם. מתי מעט אלה הם אנשי היין האמיתיים. על מנת שקבוצה זו תגדל, חייבים להשקיע בשאר צרכני היין. השקעה כזו מחייבת שיתוף פעולה מקיף ובונה בין היקבים. מדוע לא ניתן ללמוד ייננות בארץ? מדוע אין כאן אף מוסד להכשרת סומליירים? מדוע שהתעשייה, כגוף, לא תקים בית ספר לתרבות היין? כיום, כל השואף להשכיל עצמו בתחום היין נדרש לפנות לבתי עסק פרטיים (שכותב שורות אלה, למען הגילוי הנאות, הוא בעליו של אחד מהם) העוסקים בהדרכת יין, ואשר המקרים רבים קשורים ליצרן, יבואן או מפיץ מסויים. חינוך חייב להיות אובייקטיבי. כשאינו כזה, מדובר לא במידע כי אם בתעמולה. 

עשר המכות שפירטתי להלן מציירות תמונה עגומה של תעשיית היין הישראלית ואין כל ספק שהיא מצוייה במשבר. ואולם, מעניין לציין בהקשר זה את הסימן הסיני למילה משבר – הוא מורכב משני סימנים שונים, "סכנה" ו"הזדמנות".
תעשיית היין הישראלית יכולה להיחלץ מתחלואיה ולפרוח. יש בה הרבה דברים ואנשים טובים. מספר חסר תקדים של כורמים וייננים מקצועיים פועל בה כיום ואיכות יינותיה טובה יותר מאשר אי פעם בעבר. עומדים לרשותה גם יתרונות היסטוריים, שתמיד היו זמינים, כמו קיומו התמידי של היין בדת ובתרבות היהודית והעובדה שהטרואר המקומי מתאים לגידול ענבים מצויינים ליין. הארץ, שהייתה מעצמת על בייצור יינות בעולם העתיק, יכולה לשוב ולהיות יצרנית רצינית בהרבה של המשקה המוזכר במקרא קרוב ל- 200 פעם.

אבל...
לתעשייה דרושים צרכנים. אלה לא יווצרו יש מאין. ככל שיוצעו להם יינות טובים יותר במחירים נוחים יותר, יגדל מספרם.
לתעשייה דרושים יותר אנשים שיצעקו כי המלך ערום. מבקרים, עיתונאים, מחנכים, סוחרים וחובבי יין, שיתבעו ממנה להיות איכותית ותחרותית ויקשו את חיי הגורמים בה, החותרים נגד השוק החופשי.
לתעשייה דרושה בגרות. החלטתם לערוך תערוכה? כבדו איש את רעהו ואת החלטתכם. החלטתם להניח דגש על ייצוא? יצגו אותנו בצורה מכובדת, בביתן גדול אחד הנושא את השלט "יינות ישראל".
לתעשייה דרושים אנשי חזון. כאלה שלא יפחדו להמר על זנים חדשים ועל שיטות חדשות. כאלה שיוציאו אותנו משגרת הזנים הבינלאומיים בסגנון הבינלאומי. כאלה שישחזרו את הזנים העתיקים של ארץ ישראל.
יותר מכל דבר אחר, לתעשייה דרושה כיום יד מכוונת שתעסוק ברגולציה, תעזור לפתח, לייצר ולייצא, ותפקח על עמידה בכללי המשחק. את היד הזו חייבים ראשיה לדרוש וחייבת המדינה לספק. וכאשר תסופק, שומה על התעשייה לכבד אותה ולשתף עימה פעולה.