לכאורה, תקופת היובש בארצות הברית הסתיימה עם חקיקת התיקון ה-21 לחוקה האמריקאית, עוד בשנת 1933. גם לאחר שבוטל האיסור על מכירת משקאות אלכוהוליים, שנחקק במסגרת התיקון ה-18 והחל באופן רשמי את תקופת היובש, עדיין לא נעלמו סממני האיסור מספרי החוקים של האומה האמריקאית. ביטול האיסור החוקתי לא הפך את האלכוהול לחוקי, אלא רק העביר את הטיפול במכירה של האלכוהול ובצריכתו בחזרה לשליטתן של המדינות. כך, נותרו עדיין בתוקף חוקים מדינתיים רבים שהגבילו את מכירת האלכוהול, ואלה רק התרבו במהלך השנים, כתוצאה מסמכות החקיקה שניתנה למדינות, במסגרת התיקון ה-21, באשר ליבוא משקאות אלכוהוליים ולייצואם. אפשר לומר כי העברת סמכות החקיקה בנושא האלכוהול בחזרה למדינות יצרה חלוקה בפועל של ארצות הברית למדינות "רטובות" ולמדינות "יבשות".

רק ב-1966 - יותר מ-30 שנה לאחר סיומה הרשמי של תקופת היובש, "נרטבה" המדינה היבשה האחרונה - מיסיסיפי, כלומר הותרה בתחומה מכירת משקאות אלכוהוליים. אולם גם לאחר מכן, נותר מרחק ניכר עד הסחר חופשי במשקאות האלכוהוליים. כיום, בפתח 2011, כמעט 80 שנה לאחר שבוטל האיסור בחוקה האמריקאית על מכירת אלכוהול, מתחולל בקצב הולך וגובר שינוי אמיתי בקרב מעצבי המדיניות בארצות הברית, ואיתו הולכות ומתמוססות שאריותיה של תקופת היובש, הנטועות במערכת החקיקה האמריקאית.

ממשלת דטרוייט בפשיטה על מבשלת בירה מחתרתית

כיצד נולד האיסור על מכירת אלכוהול בארצות הברית?
על מנת להבין את הגורמים למצב החקיקתי המורכב שנוצר בארצות הברית לאחר סיומה של תקופת היובש, יש להכיר את הנסיבות אשר הולידו את חקיקת התיקון ה-18 לחוקה.
באמצע המאה ה-19 קמה בארצות הברית (ובמדינות אחרות בעולם המודרני-תעשייתי), תנועה שהטיפה להתנזרות מצריכת אלכוהול, על בסיס דוקטרינה דתית ועל רקע עדויות לנזק שהתמכרות לאלכוהול עלולה לגרום, בין היתר בהתבסס על תיאוריות רפואיות שהתפרסמו באותה עת (לפי אחת מהן, צריכה מוגברת של משקאות משכרים עלולה לגרום להתפוצצות ספונטנית של הגוף!). בד בבד חששו האמריקאים מכך שגלי ההגירה הגדולים באותה עת יביאו עימם גם את מנהגי השתייה של המהגרים, ובכך יאבד אופייה הייחודי של המדינה הצעירה. ערים, ובהמשך מדינות, החלו להכריז על עצמן כעל "יבשות", תוך איסור על מכירת משקאות אלכוהוליים. חוקי האיסור על מכירת אלכוהול במדינת מיין, מ-1851, הפכו למודל למדינות רבות.
צריכת האלכוהול בארצות הברית אכן היתה גבוהה יחסית באותה עת, הן בשל מחירם הנמוך של המשקאות האלכוהוליים והן בשל טיבם הירוד של מי השתייה. מרבית האמריקאים לא שתו יין, כי אם משקאות אלכוהוליים "כבדים" יותר, בעיקר וויסקי. בשנותיה הראשונות התייחסה תנועת ההתנזרות האמריקאית ליין, כמו גם לבירה ולסיידר, באופן שונה מאשר למשקאות המשכרים ה"כבדים", וצריכה מתונה של יין אף זכתה לעידוד מצדה. מגמה זו השתנתה בהמשך, בין היתר כיוון שהציבור האמריקאי העדיף יינות מחוזקים, בעלי אחוזי אלכוהול גבוהים. תעשיית היין, מצדה, לא היתה ערה מספיק להתפתחויות והאמינה כל העת כי האיסורים לא יגיעו אליה. נוסף לכך, בשל העובדה שהיתה זו תעשייה קטנה למדי, לא היו בידה די אמצעים על מנת להשתתף במאבק התקשורתי והפוליטי של אותה תקופה, ויצרני היין פספסו את האפשרות להוציא את עצמם מכלל האיסור על המכירה שהגיע בהמשך.

החקיקה הראשונית בנושא איסור צריכת אלכוהול יושמה ברמת הקהילה: כל קהילה היתה רשאית לקבוע בעצמה האם היא מאשרת או אוסרת מכירת האלכוהול בתחומה ובאיזו מידה, ובקהילות רבות התקבלה ההחלטה בהתאם לתוצאות הצבעה. בתי המשפט קבעו שחקיקה זו אינה מנוגדת לחוקה, למעט במקרים של יבוא משקאות ממדינות אחרות - עניין פדרלי שלמדינות אסור לעסוק בו. בסופו של דבר, החוקים המקומיים לא נחלו הצלחה מספקת בעיני המתנגדים לאלכוהול, בשל הקושי שבאכיפתם.

עם תום מלחמת האזרחים האמריקאית, צברה תנועת ההתנזרות תנופה מחודשת - בעיקר מצד ארגוני נשים ומפלגות פוליטיות, וחבריה החלו כיוונו לעבר חקיקה פדרלית. כך נולד הרעיון לתקן את החוקה האמריקאית, על מנת להפוך את ההתנזרות לעניין פדרלי. במוקד ההתנגדות לאלכוהול עמדו המסבאות, אשר עירבו שתיית אלכוהול, הימורים וזנות, ונתפסו כאיום על ערכי המשפחה. ב-1900 פעלו כ-300 אלף מסבאות ברחבי ארצות הברית, ומרביתן מומנו על ידי יצרני האלכוהול, שהתחייבו לתשלום חודשי קבוע לבעל המסבאה, בתמורה להתחייבותו למכור אך ורק משקאות של אותו יצרן. כך נוצרה זמינות רבה של משקאות אלכוהוליים, בדגש על בירה.

לקראת סוף המאה ה-19 כבר היו קיימים חוקי איסור על מכירת אלכוהול ברוב מדינות ארצות הברית; אפילו בקליפורניה הידידותית לאלכוהול הועברו חוקים שאסרו צריכת אלכוהול באזור האוניברסיטה ובימי בחירות. עד שנת 1919, 33 מתוך 48 המדינות חוקקו חוקי איסור, ו-50 אחוז מתושבי ארצות הברית כבר היו מצויים תחת איסור אלכוהול, על בסיס חוקים מדינתיים. פרוץ מלחמת העולם הראשונה האיץ אף הוא את חקיקת האיסור: אושר חוק שקבע כי עד תום הלחימה ייאסר ייצור האלכוהול, למעט לצרכים רפואיים וצבאיים. עוד נקבע בחוק כי החיטה תשמש לייצור לחם והמזקקות יעברו לייצר אלכוהול לצרכים צבאיים בלבד.

התיקון ה-18 לחוקה וביטולו
בדצמבר 1917 עבר בסנאט התיקון ה-18 בדבר איסור מכירת משקאות אלכוהוליים. כעבור כשנה, שני שלישים מהמדינות אישרו את התיקון, דבר שהעניק לו תוקף חוקתי. לא חלף הרבה זמן ונחקק חוק האיסור הלאומי, שהעניק לאיסור תוכן מעשי, על ידי הגדרתם של משקאות אלכוהוליים אסורים (משקאות המכילים יותר מחצי אחוז אלכוהול) באמצעות העברת תחום הפיקוח על החוק למשרד האוצר והקמת ביורוקרטיה פדרלית נרחבת ליישומו.
כניסתו לתוקף של התיקון ה-18 לחוקה היה מכה קשה לתעשיית היין האמריקאית. מספר היקבים בקליפורניה הצטמצם מיותר מ-1,000 לכ-150 יקבים בלבד, אך הייצור נמשך תוך שימוש בפרצות בחקיקה. אחת הדרכים לעקיפת האיסור היתה הובלת הענבים למדינות שבהן לא נאסר ייצור משקאות אלכוהוליים, על מנת שהליכי הייצור יבוצעו באותן מדינות. דרך נוספת היתה אספקת רכז ענבים לבתים עצמם, כאשר תהליך התסיסה בוצע בבית הצרכן, לעתים תחת פיקוחו של נציג מטעם ספק הרכז. מעשים אלה עוררו התנגדות עזה מצד השלטונות והיו בהמשך אחד הגורמים לאיסור על הפצה ישירה של משקאות אלכוהוליים.
ביטול האיסור בחוקה על מכירת משקאות אלכוהוליים קיבל תמריץ בתקופת השפל הגדול, לקראת סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר נשמעו קולות שטענו כי ביטול האיסור יביא לעלייה במספר מקומות העבודה ולגידול ניכר בהכנסות ממסים. כשנה לאחר בחירתו של רוזוולט לנשיאות ב-1932, התקבל התיקון ה-21 לחוקה, המבטל את האיסור, ותוך חודשים ספורים התקבל הרוב הנדרש לכניסת התיקון לתוקף, כעבור כמעט 14 שנה של איסור פדרלי.

מה המצב החוקי לאחר ביטול חוקי היובש? ומה קורה בימים אלה במדינות ארצות הברית בנושא?

כל זאת ועוד בחלק השני של הכתבה.