20 איש יושבים סביב הבר בגסטרו פאב ברחוב יהודה הלוי, בפרצופים מעט מבולבלים.
הסיבה לכך היא דמיטרי. או ליתר דיוק, שאלה ששאל דמיטרי.

דמיטרי הוא נציג של יצרנית הוודקה הצרפתית גריי גוס והשאלה הייתה איזה טעם היה למנות שהוגשו כמה דקות קודם לכן. המבולבלים היו אנשים שמתפרנסים מכתיבה על טעמים ולא ממש ידעו איך להשיב.

המנות שקיבלנו דווקא לא היו מאוד מורכבות. היו שם בייגלה ירושלמי טרי לצד רסק עגבניות פיקנטי וטחינה, ארטישוק בגריל ברוטב יוגורט, טוסט רוסטביף עם אורוגלה, בצל סגול ואיולי ופוקצ'ה עם עגבניות, מוצרלה ובזיליקום. איזה טעם יש למנות האלה? איך בדיוק עונים על השאלה הזאת?

"טעים!" מנסה אחד הנוכחים האמיצים להמר על תשובה. דמיטרי מרוצה. מבטים מבולבלים ותשובות מטופשות הם בדיוק התגובות שהוא חיכה לקבל. בתגובה לתשובה קיבלנו הסבר מפורט על כך שאדם בעצם יכול להרגיש רק 5 טעמים על הלשון. רוב הדברים שנידמה לנו שאנחנו טועמים, נבחנים בעצם על ידי ריחות ואסוציאציות אישיות.

כנראה שדמיטרי התגעגע קצת למבטים המבולבלים, כי לאחר ההסבר הגיעה עוד שאלה "טריקית" שנועדה להבהיר את הנקודה שמרבית הטעם מבוסס משילוב של ריחות וזכרונות: "מה המאכל הראשון שאתם זוכרים שאכלתם?" לדעתי עברו עשרות שנים מאז שיושבי הבר אכלו את המנה הראשונה בחייהם (בחלק מהמקרים עשרות רבות של שנים). רצה הגורל והזרקור הופנה דווקא אלי. "אתה" דמיטרי אומר באנגלית עם מבטא צרפתי קל, "מה הדבר הראשון שאתה זוכר שאכלת?" כמובן שאין לי מושג, וזה בדיוק מה שאני עונה. אבל דמיטרי מתעקש, "תחשוב על זה קצת". יודעים מה? חשבתי על זה, ובסוף אפילו הגעתי לתשובה. רסק תפוחים אם התעניינתם. לא שהייתי מהמר על כך בחיי, אבל זה מה שאני זוכר.

לאחר שהסתיים פרק השאלות, הראה דמיטרי מצגת שמסבירה מה הופך את גריי גוס לוודקה הטובה בעולם. אחסוך מכם את התיאורים המלאים (הייתה מצגת ארוכה), רק נסכם שמדובר בחומרי הגלם הטובים ביותר, כלומר חיטה ומים והרבה ידע שנצבר עם השנים. דמיטרי גם דאג להדגיש שאיכות הוודקה ממש לא נקבעת על פי כמות הזיקוקים שהיא עוברת. עקיצה קטנה למותגים מתחרים שמתגאים במספר הזיקוקים של הוודקה שלהם.

אחרי שנבנו הציפיות, עברנו לשלב הטעימות. בתור התחלה קיבלנו מנה נקייה של וודקה גריי גוס. בואו נגיד שכל מי שחושב שאין הבדל בין גריי גוס לבין כל וודקה אחרת שקונים בפיצוציה, כנראה מעולם לא ניסה גריי גוס צוננת, אשר נלגמת בלגימה איטית, בה כל הטעמים מכים בחלל הפה הקדמי ואז האחורי ולבסוף מחליקה בקטיפתיות אל הגרון. פשוט עולם אחר.
איזה טעמים הרגשתם? שואל דמיטרי. התשובות נעות בין תותים, שקדים, טופי ועוד. שוב שימחנו את דמיטרי, שמסביר כי בכל מקום בעולם שבו היה, היו תשובות דומות לאלה, אבל גם מאוד שונות. בסופו של דבר הכול מסתכם בעולם האסוציאציות הפרטי של כל אדם.

לאחר מכן הגיע שלב הקוקטיילים, כשכל אחד מהם מדגיש טעם אחר מחמשת הטעמים.
התחלנו מהמתוק. הקוקטייל היה ורדרד בריח של מיץ פטל וטעם של פטל ואננס, אך עדיין עם אלכוהול מודגש. אני מניח שזה משקה שלא הרבה גברים יזמינו, אך הוא בהחלט נעים לשתייה.
הקוקטייל השני היה המריר. גריי גוס תפוז השתלט על האף עם ריח של פרדס, הצבע והטעם דווקא הזכירו מעט קמפרי. קוקטייל לא מתחכם שיכול להתאים לכולם.
מהמריר המשכנו למלוח. מעין גרסה של מרטיני, בכוס קטנה עם זית גדול בקרקעית. הריח היה ריח של זית והטעם? בואו נגיד שמי שרוצה לנסות, שפשוט ימזוג לעצמו כוס מהמים של החמוצים שיש לו בבית וייקח לגימה.
דמיטרי הגיע עם חיוך ממזרי לשאול איך היה הקוקטייל המלוח. כנראה שלא הייתה פה בעיית מינונים אלא פשוט נסיון של דמיטרי להוכיח נקודה כלשהי. לא יודע איזו בדיוק, אבל כשהוא הסתכל עלי, הנהנתי בהבנה. הכול כדי לא לשתות עוד לגימה מהזוועה הזאת.
הרביעי היה החמוץ. אכן, ריח לימוני וטעם של וודקה סוואר. כמה פשוט, ככה מוצלח. רבים הגדירו אותו כקוקטייל המוצלח של הערב.

אישית, העדפתי דווקא את הקוקטייל האחרון, בטעם האומאמי החמקמק.
בלאדי מרי. כן, אותו מיץ עגבניות מתובל, שאכזב אותי בכל פעם שאזרתי אומץ לנסות אותו, היה הפעם פשוט משולם. חריפות קלה ועגבניות ווודקה שהתמזגו נהדר. תענוג.

נפרדנו מדמיטרי מתנדנדים קלות, והלכנו לסכם את הערב. הסיכום שלי הוא פשוט למדי. מי ששותה את הוודקה שלו עם משקה אנרגיה או בשוטים מהירים, עדיף לו שיחסוך את הכסף לדברים אחרים. לעומת זאת, מי שבאמת מתענג על לגימה איטית של וודקה טובה, או רוצה להכין קוקטייל איכותי, כזה שמשתלב עם הטעם של הוודקה ולא מנסה להסתיר אותה, בהחלט שווה לו להשקיע בבקבוק טוב של גריי גוס.