שנה וארבעה חודשים עברו מאז פטירתו של מבקר היין הידוע ביותר בישראל, דניאל רוגוב, ועיתון הארץ אינו ממנה לו מחליף. יש מי שאומר שבעידן פריחת הבלוגים והצמצום בעיתונאות המודפסת, אין מקום להחזיק עיתונאי במשרה מלאה שיתמקד בעולם היין, כפי שהיה רוגוב בימיו. אחרים יאמרו שכך הוא המצב פשוט משום שאין מי שייכנס לנעלים הגדולות במיוחד שרוגוב השאיר אחריו בלכתו.

דניאל רוגוב, שם העט של דייויד ג'ורוף, נולד בברוקלין שבניו יורק, שם התחתן והפך אב לבת. הוא עלה לישראל בשנת 1976 לאחר גירושיו, וכאן הכיר והתחתן עם העיתונאית רחל נאמן.

בגיל 15, לאחר שסיים את לימודיו, עזב את ניו יורק לפריז ושם עבר הכשרה קולינרית אצל מוריס אדמונד סיאן. הוא כתב על אוכל ויין מפריז למגזינים אמריקאיים.

בשנת 1978, כשהוא כבר חי שנתיים בישראל, החל רוגוב לכתוב ביקורות על מסעדות וספרים ל"ג'רוזלם פוסט". בשנת 1984 הוא החל לכתוב במקביל על אוכל ומסעדות למוסף "גלריה" של עיתון "הארץ", עבודה שהתרחבה בהמשך גם לתחום היין.

בשנת 1997 עזב רוגוב את ה"ג'רוזלם פוסט" ועבד במשרה מלאה מאז ועד מותו בעיתון "הארץ". בשנים הראשונות הוא סיקר את תחום האוכל והיין בעיתון אך מאז שנת 2010 ועד מותו הוא כתב על יין בלבד.

במקביל לעבודתו בעיתון "הארץ", רוגוב כתב למגזינים ישראליים שונים דוגמת "על השולחן", "יין גורמה ואלכוהול", ואף הוציא לאור מספר ספרים. הספר הראשון שהוציא לאור היה The rogue's guide to Corfu, שיצא לאור בשנת 1981. שלוש שנים לאחר מכן כתב את The rogue's guide to Israel, ולאחר מכן הוציא לאור מספר ספרי אוכל. אחד מהם היה Dining in the Holy Land 2000 years ago, שיצא לאור בשנת 2000.

מרבית ספרים אלו אינם ידועים לקהל הרחב. למעשה, הספר המפורסם ביותר שרוגוב הוציא לאור היה Rogov's Guide to Israeli Wines, מדריך ליינות ישראליים שיצא לאור באנגלית אחת לשנה מאז שנת 2004 בהוצאת טובי. המדריך מיפה את אזורי היין השונים בישראל, נתן מידע אותו מהפיכת היין שהחלה כאן במהלך שנות ה 80, סיפר על הזנים הגדלים בישראל וחילק את היקבים השונים ליקבים הטובים, היקבים המבטיחים והיקבים הנותנים את התמורה הטובה ביותר לכסף.

החלק העיקרי בספר זה היה, כמובן, סריקת היינות השונים. רוגוב שילב מידע על כל אחד מהיקבים וביקורת על כל היינות שהיקב מציע ללקוחות, כולל החדשים שבהם שיצאו לשוק 9 חודשים מרגע יציאת המדריך הקודם לאור. הביקורת כללה חוות דעת מפורטת וציונים במספרים עבור כל יין ויקב. המדריך האחרון יצא לאור זמן קצר לאחר מותו, ובו סקירה של כ 170 יקבים וכ 2,500 יינות, נכון לשנת 2012.

במקביל הוציא רוגוב לאור מדריך ליינות כשרים, אותו הספיק להוציא לאור פעמיים – בשנת 2009 ובשנת 2010.

תרומתו של רוגוב לתחום האוכל והיין בישראל היתה גדולה במיוחד. ברי ססלוב, יינן והבעלים של יקב ססלוב, מספר כי הכיר את רוגוב בשנת 1993 והם הפכו לחברים, חברות שקיבלה פן מקצועי לאחר שססלוב הקים עם אבי שחם את יקב שורק שנה לאחר מכן. "אני מאמין שתרומתו של רוגוב לתעשיית היין בישראל היתה עצומה. הוא הביא תרבות, הכרה וכנות לתעשייה. השוק הישראלי והעולמי למדו על היין הישראלי בזכות הטורים שלו. הוא היה גורו אמיתי".

"היתה לו תרומה גדולה", אומרת עליזה חורי, יועצת התקשורת של "יקבי רמת הגולן" ומנכ"ל משותף במשרד יחסי הציבור שטרן אריאלי. "זו תרומה שלו ושל עיתון הארץ, שהקדיש כתב לתחום זה. אחת לשנה הוא היה מגיע ליקבים הגדולים ולחלק מהקטנים והיה מבקש שיעשו לו טעימה של היינות השונים, כולל יינות ובלנדים שלא יצאו עוד לשוק. כשעיתון מוביל דעה כמו הארץ ואיש כמו רוגוב מתרכזים בתחום הזה, אתה מבין שזה רק יכול לתרום לענף".

אדם מונטיפיורי, מנהל המחלקה המקצועית של יקבי כרמל וחבר קרוב של רוגוב, מספר "הרבה פעמים הגעתי לחנות ספרים בחו"ל, וכל פעם ראיתי ספר שלו על המדפים. הלוואי והיין שלנו ויינות אחרים היו במדפי החנויות כמו הספרים שלו. הוא הפך לשגריר של יינות ישראליים. במקביל הוא קבע סטנדרטים בארץ. בתחום היין הוא הביא את הסגנון האמריקאי, שמתבטא בציונים המספריים שקיבל כל יין בין 0 ל 100. בכתיבה שלו הוא הביא למודעות מושגים כמו טאנינים וטרואר. הרבה אומרים על השימוש במושגים הללו שזה פלצני אבל זו השפה של מבקרי יין בעולם".

העבודה של רוגוב לא נעדרה ביקורת חיצונית. היו למשל כאלה שחשבו כי הציונים שנתן רוגוב ליינות הישראליים היו גבוהים מדי. "היה פטריוט ורצה לקדם את הענף בארץ, אז אני סולח לו על זה", אומר מונטיפיורי בחיוך. אחרים רואים בציונים הגבוהים שנתן בשנת 2007 רוברט פארקר ליינות ישראליים שונים הוכחה לכך כי רוגוב מבקר נכון את היינות השונים.

כתב היין והבלוגר שגיא קופר אומר כי "הוא הכניס את עולם היין בצורה רצינית לעיתונות. הוא ביקר את היין ונתן לו ניקוד, דבר שקל מאוד לקלוט ולעכל, וכך היה לקוראים קל להתחבר. עם זאת, רוגוב היה שייך לדור ישן ומסורתי של מבקרי יין, שמצד אחד הכניס ז'רגון ומצד שני השתמש בשפה מאוד גבוהה שהרחיקו חלק מהקוראים. גם אני עדיין חוטא בזה וכך אנחנו קצת מרחיקים את הקהל הצעיר".

"בתחום האוכל הוא היה הראשון שכתב לא רק על האוכל אלא גם על השף, על העיצוב, המקום, האווירה", אומר מונטיפיורי על תרומתו של רוגוב לעולם האוכל. רוגוב, כחסיד של המטבח הצרפתי, חשף בטורים שלו את הקוראים למנות ומושגים דוגמת דמי גלס וקונפי, בתקופה בה היו מסעדות טובות ספורות בישראל. במסגרת תפקידו הוא חשף שפים רבים שהפכו בהמשך לכוכבים, דוגמת השף רפי כהן.

מעבר לתרומתו לענפי היין והאוכל, יש מי שרואים תרומה של רוגוב גם לעולם העיתונאות. איש הרדיו וכתב היין יאיר קורן כתב על רוגוב באתר של רשת ב' כי "הייתה לי הזכות לטעום יין עם רוגוב עשרות פעמים, גם בחוץ לארץ, ונראה לי שהוא 'עשה בית ספר' לכולנו. הוא היה מבקר יין ומסעדות מוביל אך בראש ובראשונה עיתונאי, מקצוע נדיר מאוד בתקשורת הישראלית. דייויד ידע אתיקה עיתונאית מהי – הוא מעולם לא עיקם פרצוף לאחר טעימה, לא רמז רמזים, לא הדליף, לא ריכל. הוא כתב את מה שכתב בפנקסו הקטן והלך הביתה".

ברמה האישית, רוגוב היה ידוע כאיש מיוחד. "דייויד ג'ורוף היה איש מאוד שקט, צנוע, אישי ופרטי, שלא רצה להתראיין", אומר מונטיפיורי. "כדניאל רוגוב הוא אהב לדבר, לספר סיפורים. הוא היה מאוד אינטליגנטי ואהב לדבר בפני הרבה אנשים".

"לרוב כיבדתי את הביקורת שלו גם אם לא הסכמתי איתה", מוסיף ססלוב. "פעם אחת הרגשתי שהביקורת היתה קשה מדי ושוחחתי איתו בנושא. כאשר אתה מכבד את הדעה של מישהו, גם אם אתה לא מסכים איתה, אין מקום לוויכוח. מעולם לא התווכחנו".

בסוף אוגוסט האחרון, זמן קצר לפני מותו, נערך לרוגוב ערב הצדעה מיוחד במלון דן פנורמה, בהשתתפותם של כ-400 איש שהכירו את רוגוב ועבדו איתו. מני פאר הנחה את הערב ודיברו בו אנשים שונים, בהם ססלוב ומונטיפיורי.

רוגוב הלך לעולמו לאחר מחלה קשה. באתר אותו ניהל, Wine Lovers Page, התפרסם מכתב פרידה שכתב מראש, ובו כתב: "כתבתי על מזון ויין מתוך תחושה של אהבה עמוקה ומסירות, רגשית ואינטלקטואלית. כפי שאני מקווה שהראיתי, עבורי יין ומזון אינם רק דברים שנכנסים לגוף. הם השתקפות של האנתרופולוגיה, ההיסטוריה, הפסיכולוגיה, הצרכים החברתיים והעונג שלנו. כמו כל מבקר שלוקח עצמו ברציניות, זכיתי לעונג רב מלחלוק את מחשבותי (...) במובן מסויים הגעתי למצב שבו אני תופס את עצמי כאומברטו אקו של ביקורת היין והקולינריה, חותר בעבודתי להציג נקודות מבט שהן מדוייקות ופוסט מודרניות, המותירות את הקורא האינטליגנט להגיע למסקנותיו".