צילום: קובי קלייטמן
אחרי ביקורים בשני הסניפים של M25 (שוק הכרמל וברודצקי) בתל אביב אני עדיין מתפלא על החוויה המוזרה והמטלטלת שעברתי שם. כאילו הורידו לי רגל ואמרו לי תסתדר – פעם הסתדרתי, פעם פחות, אבל המשכתי ללכת. אבל האם רגליי ישאו אותי לשם שוב?
מסעדות M25 נוסדו על ידי השפים ירון קסטנבוים ויהונתן בורוביץ'. את האוכל של הראשון לא אכלתי קודם לכן, אבל אצל השני סעדתי פעמים רבות כשהחזיק במסעדת קפה 48 שנסגרה לפני מספר שנים לקול מחאת הקהל ואני ביניהם. זו הייתה מסעדה מעולה שהציגה מנות יצירתיות שהוצאו תחת ידיו של שף יצירתי שלדעתי היה בין המובילים בתל אביב באותם הימים. אם זה לא מספיק, בשורת הקראק פאי האמריקני יצאה ממסעדה זו הגם שלא נאפתה בה, אבל כמו שאמא שלי אומרת צריך לדעת גם אצל מי לקנות. הקראק פאי של קפה 48 היה לעיתים המעודד הלאומי שלי.
בפעמים בהם עברתי ליד M25 שבשוק הכרמל, תמיד השתרך מפתחה שובל ארוך של אנשים, ארוך מאוד. כולם ממתינים לאכול במסעדה הטרנדית והאיכותית את בשר היום. החלטה חשובה הייתה להגיע באחד הימים דווקא בשעת הפתיחה של המסעדה. הביקור הראשון שלי זכור לי היטב, בעיקר בגלל שהמבנה הגדול לא הצליח לאזן בין הניסיון לקרר את המקום בעזרת מזגנים ומאווררים רבים ובין החם הרב שנספג במבנה לאורך היום בקיץ הישראלי. ריחמתי מאוד על הצוות במטבח שנראה היה מיוזע למדי אם כי גם אני, עב בשר שכמוני, הזעתי למכביר.
למרות זאת, האוכל היה נהדר. אולי משום כך לא שמתי לב למה שמאוחר יותר ראיתי בסניף ברודצקי שבצפון העיר. הבשר שנבחר מתוך היצע טרי במקרר המסעדה היה מצוין ועשוי למידת העשייה הנכונה, סלט ירוק (או סלט שוק) היה מעולה להפליא והרוטב שלו היה מצוין, צלחת של טחינה עם חתיכות עגבנייה גסות ולימון כבוש היה שילוב מרהיב של טריות, איכות ויחסים נכונים בין המרכיבים.
התענגתי על סלט עם שקדי עגל מעושנים, שומר, נקטרינה (בעונה) ותפוז – עשייה מדויקת של השקדים שווה הכל. חלק פרה שנוי מאוד במחלוקת בקרב היושבים בציון הוא הלשון. אולי אם היו קוראים לו בשם המסווה את הקונוטציות הוא היה מצליח יותר. אני דווקא מאלו האוהבים לאכול לשון, חוץ מבמקרים בהם אני נושך את הלשון של עצמי כמו שכמעט קרה פה מרוב עושר טעמים. אופן העשייה שונה מכפי שהורגלתי בבית אימי שמבשלת את הלשון. כאן נראה שהיא בושלה ונאפתה או נצרבה לאחר מכן כך שמתחת למעטה הפריך שלה מתגלה רכות משכרת. הלשון מוגשת עם חרדל, חזרת וקצת עשבים כאילו היו זר ניחומים יפה. הסטייק (אנטרקוט במקרה זה) היה עשוי כדבעי ותפוחי האדמה שליוו אותו חינניים יותר ממיס יוניברס. לא לקחנו קינוח, פשוט כי לא יכולנו לסבול יותר את החום.
יצאנו שבעים, מזיעים ושמחים בחלקנו. החלקתי לרכב והדלקתי את המזגן הכי חזק שיכולתי.
צילום: קובי קלייטמן
ביקור אחר היה בסניף ברודצקי. הפעם בחורף. צפון תל אביב קצת פחות רועשת משוק הכרמל זה נכון אבל ה"לוק" דומה – שולחנות עץ פשוטים, כסאות פשוטים, תפריט שכתוב על לוח גיר שאינו נח לקריאה מכל מקום במסעדה, מעיין תחושה של מסעדת פועלים. מסעדת פועלים עד שמגיעים למחירים.
גם הפעם היה טעים, אבל מזג האוויר אפשר לי לשים לב לדברים אליהם לא שמתי לב קודם. אלמנט החיסכון מאוד בלט הפעם וכשהסתכלתי על צילומים מהפעם הקודמת מצאתי שכך היה גם בשוק הכרמל. אני מנחש שבמודל העסקי של M25 החליטו לחסוך בבלאי של הכלים ולהפריז בחלק ממחירי המנות, מה זה אומר? מקבלים את האוכל על מגשי מתכת שנפוצו בארץ בשנים האחרונות ולא מתאימים לכל ארוחה, צלחות וכוסות מים מהזולות שיש מפות נייר חומות ומעל לכל כוסות יין שיש שיאמרו שהן טרנדיות ואני רק רציתי להעיף אותן על מישהו.
שמחתי שהמסעדה מציעה לשתיה בכוס שני יינות שטעמתי בעבר ואהבתי – גילגמש של יקב פלדשטיין ואדום של כרם שבו. מחיר הכוס שערורייתי כמו בכל מקום, במקרה זה 45 ₪ לכוס! אלא שכדי שפחות כוסות יין יישברו דאגו להביא לי את היין האדום בכוס ללא רגל. זה הכעיס אותי מאוד ולמרות שהיין היה לי טעים וליווה את הבשר בצורה נהדרת, אני חייב לומר שהחוויה נפגמה. עבור אנשים מסוימים זה יכול להתפרש כמו הוויכוח בין השימוש בפקק שעם או פקק הברגה, אבל רוצה לומר שאם אני כבר משלם כל כך הרבה כסף לכוס יין, בבקשה הביאו לי את היין בכוס יין. לאור ההתרשמות הכללית מהכלים, אני בטוח שאין מדובר בהעלאת קרנו של טרנד אלא בעניין חסכוני ואני מצר על כך עד מאד.
גם מגשי האלומיניום יש בהם טעם לפגם. הבשר מתקרר מהר מאוד (בחורף זה מורגש, בקיץ כאמור פחות) ובעודי אוכל את הטיבון שהזמנתי והיה מעולה בתחילה, ככל שהזמן חלף התקררותו פגמה בטעם ומי שמכיר אותי יודע שאני לא אוכל לאט מדי.
האלמנט המאכזב ביותר היה דווקא הקינוח – לזכר ימים עברו החלטתי להזמין קראק פאי. הציפייה הייתה גבוהה וכך גם האכזבה. אני שאכלתי פרוסות רבות של קראק פאי בקפה 48, קיבלתי כעת פרוסה אומללה וקטנטנה של פאי שנאפה באופן גרוע מאוד ולא הומוגני. על אף שטעמו היה סביר, מרקמו התפרק לגורמים מיד עם כניסתו לפי ויכולתי לחוש בכל מרכיב בנפרד למעט הסוכר שנמס. אין ספק שאכילת הקינוח הרסה זיכרון מתוק.
העניין הוא כזה, מסעדה שבה האוכל מעולה (למעט הקינוח), מצליחה להרגיז בגלל שהיא מנסה להיות משהו שהיא איננה ולא תהיה. מדובר במסעדה שבראשה שני שפים מנוסים מאוד ומוערכים מאוד שיודעים את העבודה אבל החוויה נפגמת הן באמצעות מבנה המסעדה והן באמצעות כלי ההגשה וכל זאת בניסיון להציג "עדכניות" של מטבח איכותי-עילי בכסות של מסעדת פועלים? זה לא עובד וזועק לשמיים כשמקבלים את החשבון שכדי לשלם אותו, פועל היה צריך להישאר לשטוף כלים. מבלי לשבור דבר חלילה.
המסעדה תמשיך למלא את שולחנותיה, אני בטוח בכך, אלא שבמחירים כאלו יש אופציות דומות המכבדות את הסועד הרבה יותר.
עלות לזוג כ 500 ₪.
