מעולם לא הייתי בניו זילנד, אבל כמה שהייתי רוצה להגיע לקצה המרוחק הזה של הגלובוס. אי אמיתי, מבודד, מרחבים ירוקים עצומים, חיות בר, נופים שלא ניתן לתאר בכלל. המדינה מפורסמת בזכות לא מעט דברים, לפני מספר שנים הסרט שר הטבעות עשה לה יופי של יחסי ציבור, כך גם משחקי הרוגבי האלימים, השבטים המאורים והאנשים הנינוחים.
בעשרים שנים האחרונות גם תעשיית היין במדינה הפכה לשם דבר חשוב בעולם. התעשיה התפרסמה בזכות 2 זנים עיקריים (סוביניון בלאן ופינו נואר) שקיבלו אופי ניו זילנדי ייחודי, בזכות ההבנה של התעשיה לניצול שטחי אקלים קריר ובזכות הראיה הרעננה של העולם החדש שיצרה לא מעט מהפכות (כמו המעבר לפקקי הברגה על מנת להתמודד עם בעיית הקורקינס). אלו לא מעט הצלחות בשביל תעשייה חדשה יחסית.

מאוד שמחתי לקבל את ההזמנה של חברת הכרם להגיע לטעימות וארוחת צהריים של יינות וילה מריה לחגיגות היובל של היקב. ראשית, משום שמבחינתי יינות ניו זילנדים הם משב רוח מרענן ביותר בעולם היין עם כל המשתמע מכך ושנית משום שמסעדת צפרה בה נערכו הטעימות היא אחת האוהבות עליי בעיר.
את הטעימה הוביל נציג היקב ברנרד בודל, קיווי מלא קסם אישי המנהל את פעילות היקב באירופה ואחראי על כ-30 מדינות ייצוא של היקב, ישראל בינהן (כן כן, אירופה), מתוך כ-70 מדינות אליהן היקב מייצא את יינותיו.

כשהתגוררתי בלונדון יצא לי להכיר בצורה די שטחית את יינות וילה מריה. אבל בזמני שם הכוכב הניו זילנדי האמיתי היה קלאוודי ביי, הסוביניון בלאן שלהם היה יין שהאנגלים לא רוו ממנו. לא משנה בכמה תמחרו אותו, כל שנת בציר חדשה ששוחרה לשוק נגמרה עוד לפי שהגיעה לחנויות.
בכל סדנת יין שהעברתי או כשעבדתי אצל יבואני יין תמיד שאלו אותי על יין זה. עכשיו משקבוצת לואי ויטון רכשו את היקב, הפופולאריות שלו אף גברה והיקב הפך לשגריר קשה להשגה של סוביניון בלאן ניו-זילנדי. אצלי זה יצר סוג של מיאוס דווקא והיינות רחוקים מאוד מלהיות תמורה טובה לכסף. והרי לכם עוד סיבה להתלהבות בה קיבלתי את ההזדמנות להכיר יותר לעומק יקב ניו זילנדי מוכר קצת פחות אך עם זאת הקיווי שזכה בהכי הרבה פרסים בתחרויות היין הבינלאומיות.

וילה מריה הוא היקב הניו זילנדי החמישי בגודלו מבחינת כמויות ייצור, והיחיד למעשה מהחמישיה הפותחת שנשאר בבעלות פרטית. הוא הוקם בשנת 1961 ועדיין מנוהל בידו הרמה של ג'ורג' פיסטוניץ' איש עם המון תשוקה ואהבה ליין שעדיין מעורב בכל העשייה ביקב. פיסטוניץ' זכה בתואר אבירות על תרומותו לתחום היין. בעקבות אמונותיו של האיש, זהו אחד היקבים הראשונים שהובילו את מהפכת פקק ההברגה בעולם היין, ומאז שנת 2001 הם משתמשים אך ורק בפקקים אלו למרות כל הספקנות בשוק ובעקבות אמונה מלאה שזו הדרך לקידמה ושמירה על איכות. זה בהחלט צעד אמיץ בגלל שצרכנים שלא מבינים, נוטים להניח שמדובר בהחלטה כלכלית לעבור לפקקים מסוג זה אך למעשה זה צעד לא כלכלי בעליל ואחד שמערים קשיי תדמית מסובכים על אנשי השיווק לנסות לחנך ציבור שלם שישנה בעיה עם פקקי שעם. אני אישית באמת ובתמים מעריכה יקבים אמיצים מספיק לעשות את הצעד הזה.

היקב לא נח על שמריו וממשיך לחדש, לגוון ולהוביל מגמות. וילה מריה מייצר קרוב ל-300 סוגי יינות שונים והם מתנסים בזנים שונים ורבים ולא רק בפינו נואר וסוביניון בלאן שהפכו את יינות ניו זילנד לכ"כ מפורסמים.

בארץ חברת הכרם בחרה לייבא שתי סדרות עיקריות: Private Bin  |  Celler Selection
וזה מה שטעמנו באירוע. אם אני צריכה לסכם במשפט אחד את סגנון היקב אלך על: יינות עשויים היטב שמצליחים לשלב רעננות וחדשנות ובו זמנית אלגנטיות ואיפוק . שילוב לא פשוט להשגה.

להלן רשמי הטעימות שלי מהיינות שטעמנו:

סוביניון בלאן פרייבט בין 2011

אם עדיין לא יצא לכם לטעום יין ניו זילנדי טיפוסי אז אין ספק שזה היין שאתם חייבים לטעום. במיוחד אם אתה מחשיבים עצמכם לאנשים שלא מתחברים לשום תיאור של ריחות וארומות שנוטים לתאר יין. האף שלו שופע בניחוחות פירותיים וירוקים עזים כ"כ שאף אחד לא יגיד לי שהוא לא מריח את הפירות האקזוטים כמו פסיפלורה ופרי הדר הירקרקות הכל כך ברורה של עשב, ואספרגוס ועוד סלט רב. סוביניון בלאן מניו זילנד טיפוסי שמשלב את כל האקזוטיות הזו עם חדות בטעם. למרות כל הארומות שמתוארות מעלה היין בפה הוא יבש ונקי יחסית עם חמיצות מרעננת. ממליצה בחום למי שעוד לא התנסה בז'אנר.
מחיר מומלץ: 85 שקלים

סוביניון בלאן סלאר סלקשן 2010

ברמה האישית זה היין שמצא חן בעיני ביותר וסיפר לי את סיפור היקב טוב יותר מאחרים. מדובר בסגנון דומה לזה שמתואר מעלה רק שהארומות שלו הרבה יותר "ירוקות" עם אופי מינרלי וצמחי לעומת הטרופיות ששולטת בסוביניון מסדרת הפרייבט בין.אפשר להריח ארטישוק ואספרגוס, אלגנטי ביותר, שום ארומה לא מנסה לזעוק יותר מדי. ממש הרמוניה. בפה יש לו אותה חדות כמו קודמו אך מרקמו הרבה יותר מענג ומלא, כנראה משום שהוא נשאר על שמריו, מה שנקרא בשפה מקצועית rested on its lees. פה הסגנון יותר קרוב ליינות לואר מוצלחים ובהחלט מראה את ייחודיות היקב.
מחיר מומלץ: 110 שקלים

ריזלינג סלאר סלקשן 2007

במקרה הזה מדובר ביין מיושן יותר וכצפוי הופיעו בו סממנים של ריזלינג מיושן, ריחות כימיקלים יותר כמו דלק משולבים עם הארומות היותר קלסיות, עדיין אפשר למצוא פרי.
מחיר מומלץ: 85 שקלים

גוורצטרמינר פרייבט בין 2010

ישראל הפכה להיות מדינת חובבת גוורץ, אז הנה לכם גוורץ ממדינה פחות בנאלית. מאוד ארומטי, באף אפשר ממש להריח ממתקים, מזכיר לי בקלאווה, מרציפן, ורדים. הרבה פחות חומצי מהאחרים, חצי יבש בפה. לאלו שמעדיפים מתיקות, לי כל הארומות ההלו היו קצת הגזמה והתקשיתי ליהנות.
מחיר מומלץ: 95 שקלים

פינו נואר פרייבט בין 2010

הזן האדום הפופולרי ביותר בחלק הזה של העולם. פינו מאוד פירותי, נקי, עדין, קליל עם ניחוחות של דובדבנים ופטל בעיקר ועם זאת יש בו משהו מסגנון עולם ישן עם ניחוחות מעט אדמתיים. יש לו טאנין נעים ביותר ושוב דוגמא מעולה לסגנון, לא לקנות אם אתם בעניין של יינות אדומים חזקים, מלאים וכבדים.
מחיר מומלץ: 95 שקלים

פינו נואר סלאר סלקשן 2008

מעט מורכב יותר מקודמו, הן בשל הגיל והן בגלל תסיסה מלולקטית. ניתן למצוא בו פחות פירותיות רעננה מקודמו, יותר שזיפים בשלים ותבלינים וכן הרבה אדמה, מזכיר מעט את סגנון היין של בורגון.
מחיר מומלץ: 120 שקלים

לאחר הטעימות סעדנו ארוחה נפלאה בצפרה. כל המנות טעימות מאוד וקלילות יחסית ומנות רבות מפתיעות, מרגשות ומעניינות.