זכרון העבר, תסכול ההווה, הגעגוע לעתיד
שעת ערב בלב סנטיאגו, צ'ילה. אני בהכנה אחרונה לקראת לילות עבודה אחדים בחדרי שבמלון העסקים המספק ללקוחותיו סוויטות נחמדות, עם מטבחון מאובזר וכמובן אזור עבודה מתאים. המחויבות שבהפרשי השעות לישראל מכתיבה גם עבודה בלילה – ועבודה בלילה עבורי, מכתיבה גם נשנושים מכובדים ולגימה נאה להחלקתם המושלמת מהחיך ודרומה.
פעמים רבות הייתי במקום, ומתכון העבודה כבר היה מבוסס, ועל כן הנני עומד בסופרמרקט הענק והמוכר ולאחר סיבוב קצר באגף המזון אני נוחת כרגיל באזור היין, גדול ומרווח ומלא כל טוב. כתמיד, אני סוקר ראשית את המדפים ודוכני המבצעים בטרם אחליט. קשה קצת להחליט כשעיני דומעות לנוכח המחירים הנמוכים מאד ובזיכרוני נמצאים עדיין הסכומים הגבוהים בארץ. אני מחליט לרכוש כמה בקבוקים וגם מארז של 2 ליטר בקרטון עם ברז. היין הממוצע בבקבוק עולה כ 2 דולר; קרטון של 2 ליטר יין "זיפטי" למדי (גאטו נגרו הזכור לרע...) עולה פחות מ 1 דולר (!); מחירו של יין ממוצע – כ 2 דולר. דולר לליטר! אני מתלבט רק לגבי היין עצמו, המחיר כמובן אינו רלבנטי בממוצעים כאלה. אגב, ברור שיינות איכות "רציניים" כמו Almaviva למשל עולים ביוקר, לפי כל מדד. אבל אני בעבודה, ובעבודה הרי מזיעים ולא תמיד נהנים, ועל כן אני מתמקד בממוצעים. את הבקבוקים הטובים משאירים לארוחות הערב למיניהן. ובסופר ההוא השפע עצום והמידע שלי עדיין די דל.
לידי נעצרת אישה כבת 75 פלוס, אולי פלוס-פלוס. "אני רואה שאתה מתלבט, היא אומרת, מוכן שאמליץ לך?" "בכבוד", אני עונה. היא מובילה אותי לאחד המדפים ופוצחת בהסברים מגוונים על 3-4 יינות, היא יודעת עליהם כל מה שצריך (ובעיקר עבור אורח לרגע), מתעניינת לאיזה צורך אני קונה הערב, מאושרת מהתשובה. אנחנו משוחחים כ 20 דקות על יין, צ'ילה וישראל ונפרדים בלבביות. אח"כ אני מנסה לחשוב על סיטואציה דומה בארץ. אני יוצא מהסופר עם 4 בקבוקים וקרטון אחד שאולי יספיקו לחמשת הערבים הארוכים הצפויים לי ולשותפי לעבודה.
למחרת אני מספר לעמיתים הצ'יליאנים על הפגישה עם הגברת. "ברור, הם אומרים, אתה הרי יודע שהנך במדינת יין, מאות שנים של מסורת וכו' וכו'".כולם מבינים יין ולכל אחד מעמיתי ישנו קשר כלשהו לכרם, או ליקב. והגאווה שלהם, הו הגאווה!
בחזרה למחוזותינו: אני קורא לאחרונה כתבות של אנשי יין שונים שהשיח העיקרי בכתבותיהם ומפגשיהם הינו כותרת הכתבה הזו; ולמה אין תקנים; ולמה לא מנגישים יין לנוער; ולמה אין יין במארזי קרטון זולים; ולמה ולמה. ממרום זכרוני אני יכול לבשר לכל אלה שאינם יודעים / אינם זוכרים, כי בצעירותי היו מארזי קרטון עם ברז, של כרמל מזרחי, לבן (סמיון), רוזה (גרנאש), אדום (אדום עתיק). באמת בזול היו, ובאמת התאימו יפה למדף התחתון שבדלת המקרר. והיו יינות זולים – הוק, עבדת, שאטו ראשון. מישהו חושב שהמחיר והזמינות בלבד העלו את הצריכה? ברור שלא. אז בראשון ובזכרון שתו יין, ופרדי שטילר הגדיל להצליח וב 1976 ו-1979 הוציא את הקברנה סוביניון המצויינים הזכורים לכל מי שלגם מהם. נו מה, אלה עשו באיכותם איזה שינוי? שוב, ברור שלא. "מדינת יין" היא כזו שבה הכל יודעים ומתייחסים ליין ולכרם בהתאם, לא רק אנשי הענף אלא גם כל אחד, אפילו גברת בת 75 פלוס-פלוס בסופר. כמו שיודעים על השמוטי שלנו והצ'יפים של אינטל, החרדל בדיז'ון, הקממבר בנורמנדי והריזלינג בריין. ישנן מסורות הנוצרות מהר כמו בהיי-טק, וישנן כאלו המצריכות את ההתבגרות האיטית והרציפה הנמשכת שנים רבות. צ'יפ בן 3 הוא כבר פאסה, גפנים בוגרות בנות 40-50 מניבות ענבים איכותיים המתאימים ליין מצויין. ככה זה, רבותי העושים במלאכה.
טפחו כרמים מעולים, יצרו יינות מדהימים, שמרו על מחירים נמוכים, הנגישו בכל דרך ואל תמתינו שמישהו "שם למעלה" יעשה עבורכם את העבודה. כמאמר הגנן האחראי למגרשי הדשא של ווימבלדון: "כל מה שצריך זה ליישר היטב, לשתול נכון, להשקות במידה, לגזום היטב – ולאחר כ 100 שנה יש לך דשא בדיוק כזה!".
מדינת יין, מסורת יין, הגעגוע הפרטי שלי לעתיד. לחיים!
