מנת פסטייה  //  צילום: קובי קלייטמן

ערב. מלון. כניסה. זהו. הבר והמסעדה. אנשים מתרוצצים.
לא ככה דמיינתי לעצמי את מסעדת משיה. ציפיתי למשהו אלגנטי ואינטימי. מדובר במסעדה ששמה יצא למרחוק ולא בכדי תיירים פוקדים אותה בהמוניהם לצד ישראלים שהפרוטה מצויה בכיסם. מסעדתו של השף יוסי שטרית, מסעדה יוקרתית ויקרה שהציפייה ממנה היא לארוחה שהיא גם חוויה לא פחות ממצוינת.

את האוכל של השף שטרית אני מכיר ומוקיר עוד ממסעדתו קיטשן מרקט בה סעדתי מספר פעמים מאז הוקמה בנמל תל אביב. שף מיומן, מדויק, אמן של טעמים ושילובים נפלאים. אומן בצלחת, אחד השפים הטובים שקיימים היום בישראל, זה מה שאני חושב עליו. והנה הגיעה העת לפתוח מסעדה נוספת, להשתתף בתוכניות טלוויזיה, לעשות פרסומות. ולי לפחות נראה שאי אפשר להשקיע 100% בכל כך הרבה תחומים. זה קרה לשפים בעולם וזה קורה גם בישראל.

אני לא שופט את האדם, כל אחד צריך לדאוג לפרנסתו ולטיפוח ה"עצמי" שלו. אבל בתור סועד ומבקר, אני שופט ועוד איך את ה"חוויה" שנעלמה לה בשני ביקורי במשיה תוך שהחשבון לא מותיר מקום לספק כי הייתה זו אמורה להיות חוויה.  

לא אוכל לפרט את חוויותיי מהאוכל, לפני שאתייחס לנושא השירות. שף יוסי שטרית, עילוי ככל שיהיה, צריך לדעת לנהל את המסעדה שלו ואת צוות המטבח שלו. זו אחת ממעלותיו של שף גדול. במקרה של משיה, השירות כל כך רעוע, כל כך מבולגן וכל כך לא מקצועי שקיים בליבי ספק גדול לגבי ההמשך וחבל לי על כך. השירות גרוע עבור מסעדה ברמה הזו עד כדי שהוא מעורר פלצות. לא פעם אחת אלא פעמיים – בשני ביקורים שערכתי במקום - האחד בישיבה על הבר והשני בהסבה לשולחן, השירות היה בעיני מזלזל וחובבני.

למה לא אמרת כלום?!

מנת חסה אייסברג עם פיקורינו, פקאן מעושן וויניגרט  //  צילום: קובי קלייטמן

הכניסה למסעדה היא בעצם הכניסה למלון. מצד ימין ספסל המתנה ומארחת. כן, זו שנתנה לי באחת הפעמים, לחכות 20 דק' בהמתנה לחבריי המאחרים מבלי לשאול האם יש לי הזמנה? שמא ארצה לשתות משהו? אבל כשחבריי הגיעו, התנשקנו והתחבקנו ופנינו למארחת היא שאלה בפליאה – "אז להם חיכית? למה לא אמרת?" ואני השבתי – "למה לא שאלת?" לא הייתה לה תשובה.

הובלנו לשולחן, שם פגש אותנו מלצר עם מבט קצת מאיים ושעון מתקתק. הוא הבטיח שהוא המלצר שלנו אבל גילינו שבכל רגע פנוי מישהו אחר הביא לנו את המנות מבלי לדעת מה כל אחד הזמין (בדיוק כפי שקרה גם על הבר). למה שעונו של המלצר תיקתק? אולי כי זמן הישיבה במסעדה מוגבל תיאורטית לשעתיים ובזמן הזה צריך להזמין ולהגיש ולפנות (את הסועדים). ניכר היה שהוא מאוד לחוץ ועל אף שניהלנו שיחה ערה בינינו ובין עצמינו בזמן שעיינו בתפריטים, הוא התעקש לומר לנו (לא להמליץ אלא לומר) מה המנות הטובות בעיניו. זה היה אגרסיבי, מאוד לא שירותי ופחות מייעץ. מחשש לחיינו "תיקתקנו" לו את ההזמנות שלנו.

אגב, אחת המנות העיקריות שלא הייתה טעימה לאיש מאיתנו נותרה בצלחת כמעט מבלי שנגענו בה עד שסיימנו את המנות העיקריות האחרות. גם כאן מסתבר שהיינו צריכים להצביע ולקרוא למורה. כשסיימנו את כל המנות העיקריות למעט אותה אחת והגיע המלצר הראשי שלנו, אמרנו שאפשר לפנות גם את המנה הזו. רק אז נשאלנו האם המנה לטעמנו – והשבנו כמובן בשלילה. מנהלת המשמרת או אחת מהן הגיעה לשאול לפשר האכזבה, הסברנו ולא ביקשנו מנה חלופית. אציין לחיוב שלא חויבנו בגין המנה הזו בחשבון הסופי.

נעבור לרגע לחוויה על הבר – חוויה שאמורה בדרך כלל להיות יותר קומוניקטיבית ומהנה לאור העובדה שהמלצר/ברמן כל הזמן לצידך וכישוריי שיחה הן אחת המעלות הנדרשות לכך. לא מיני ולא מקצתיי. מעולם לא ראיתי בר שרוב הזמן נוכחים בו כ 4 עד 6 מלצרים שונים – יותר משזה נראה בר, זה נראה כמו אתר פיגוע אליו נוהרים עוד ועוד אנשים מבלי לדעת מה תפקידם. אם לא די בכך, מדי פעם מבליח איזה מלצר (נוסף) שמגיע להוציא דברים מהמקררים התחתונים של הבר תוך שהוא משתמש בפנס הטלפון שלו. למה פנס? או! טוב ששאלתם. לאחר ששוקעת השמש המסעדה הופכת לחשוכה מדי באופן מטריד. שאלתי על כך ונעניתי במידת ייאוש מה על ידי אחת המלצריות שהיא יודעת אבל אין לה מה לעשות עם זה. נותרתי המום כתנשמת.

על הבר אם כן קיבלנו מנות מלא פחות מ 4-6 אנשים שונים, ללא כל יחס אישי מאף אחד מהם. מים הם מותרות כי מה שברור שצריך למזוג דבר ראשון כשמתיישבים על הבר, פה נדרש לתחינה.

היחס לזוגות שישבו על הבר היה שונה לאורך הערב – היו זוג תיירים מארה"ב, מנומסים להחריד שמבטיהם המתחננים לתשומת לב אחד המלצרים בבר הייתה מעוררת חמלה. כשכבר הואילו לפנות אליהם כעבור זמן לא מבוטל והזוג התעניין במנה נוספת, הזכירו להם שישיבתם מוגבלת לשעתיים! חוצפה!

משמאלי, זוג ישראלי שהגיע בשעה 20:00 כשכל רצונו של הבחור היה לנסות את מנת הקבב ("קבב מאיסטנבול") עליה שמע למכביר. התשובה הייתה – נגמר! המסעדה נפתחה בשש בערב ובשמונה נגמר הקבב? האם כל המסעדה לרבות אורחי המלון הזמינו בדיוק בשעתיים הללו קבב? נגמרו המשלוחים מאיסטנבול? כמה הקבב הזה טוב? לעולם לא אדע וגם אינני רוצה לדעת אבל הוא כנראה ראוי לפרס הנובל של הקבבים. יחי הקבב!

לפני שנגדע טקס הזכייה באוסלו, שאל הבחור את המלצרית אם באמת יש להם גריל פחמים כפי שמצוין בתפריט. שימו לב לתשובה: "צורבים קודם ואז שמים על הפלנצ'ה, זה במטבח מאחורה אז אני פחות יודעת". שף שטרית – לתשומת ליבך. המלצרית אינה יודעת אם יש לך גריל פחמים לצרוב עליו את קבב המלכים.

כשהגיעה שעתן של המנות העיקריות, שמעתי לפתע מלצר שמספר לזוג שהגיע אחרינו על מנות "ספיישל". איזה יופי לכם וכמה חבל לי שלא זכיתי לשמוע על המנות הללו. אבל לא נורא, כי הספיישל שלי היה המתנה בת כ 20-30 דקות למנות העיקריות. למה 20-30? כי אני קיבלתי מנה עיקרית אחרי 20 דקות ובן זוגי אחרי 30 דקות. את הסטייק שלו אגב חשבו שנכון לנסות לפרוס עם סכין שאינה משוננת. גם מקורי, גם מאתגר וגם מאוד ספיישל.

כשסיימנו את הקוקטיילים פנה אלינו ברמן/מלצר מספר מי ייודע כמה ושאל אותנו באנגלית אם נרצה קוקטייל נוסף. עניתי לו שגם עברית זה בסדר ותשובתו הייתה: "סוף סוף, בלי תיירים" ואנחת רווחה נפלטה מפיו. מלצר חביב, התיירים שקוראים המלצות ב Trip Advisor- ומגיעים לביקור יחיד שלא יחזור, הם אלו שיחזיקו את המסעדה לאורך זמן לא הקהל הישראלי, נהגו אליהם ב Respect.

אז איך האוכל?

מנת שרימפס עם תרד ופטריות בהרט וקצף תירס  //  צילום: קובי קלייטמן

מבין המנות שאכלתי מצאתי כאלו שהיו משובחות ממש וכאלו שהיו לא מאוזנות. מנה אחת איכזבה ממש.

מבין המנות הראשונות אני חייב להלל שתי מנות שהן פשוט מעשה ידי אמן – מנת חסה אייסברג עם פיקורינו, פקאן מעושן וויניגרט. מנה פריכה, טעימה ומענגת שבקלות יכולה לככב במסעדות העילית בעולם. מנה נוספת היא דלעת צלויה עם דבש, פפריקה מרוקאית וקרם פרש – מנת עילית עם טעם של בית (לא הבית שלי לצערי) מעולה.

מנת פסטרומה וייסברטן כבוש ומיושן טעימה גם היא, מוגשת יפה ומשתלבת יפה עם טעמי הפרי והשקדים. ומנת שרימפס עם תרד ופטריות בהרט וקצף תירס, מנה עסיסית מאוד וטעימה.

במנות העיקריות סטייק פילה עגל (על גריל פחמים) לו רק היה מוגש מלכתחילה עם סכין נכונה אפשר גם לחתוך אותו ולאכול וזאת למרות שהגיע למעלה מדרגת מדיום אותה ביקשנו. בכל מקרה מנה מצוינת. כופתאות ריקוטה ופרמז'ן עם פטריות, דלעת ושמנת חמוצה – מנה עם פוטנציאל ויופי אלא שהיא הוגשה לנו מלוחה הרבה יותר מדי והוחזרה כלעומת שבאה.

מנה מאכזבת ממש היא פסטייה עוף. אתם יודעים שאני לא מהעדה הנכונה. אבל אכלתי אי אילו פסטיות בחיי (צ'רלי לוי איפה הלכת ואיפה מסעדת ז'וליין שלך?) אבל המנה במשייה לא רק שלא מזכירה בצורתה החיצונית את הפסטייה שלה ציפיתי היא הורסת אותה. יכול להיות שלו היו מסבירים לי שמדובר בפרשנות מסוימת למנה ומכינים אותי לכך זה היה עובר יותר טוב. זה לא קרה והמנה חוץ מזה שהיו בה נתחי עוף עבים ומגולגלים עם היו פירות יבשים בקישוט עלה שלכאורה היה פילו לא הייתה פסטייה וגרמה לי להתגעגע לבית שממנו לא באתי. האם המנה טעימה? אה.

בגזרת הקינוחים אין בשורות גדולות וההגשה של מה שטעמתי אינה תואמת את הציפייה גם כן. קינוח שוקולד כוסמת ירוקה עם גלידת שומשום וקרמבל מכוסמת ירוקה. קינוח שמאוד סיקרן אותי. לשולחן הגיע כלי שהזכיר מעיי משפך עם "שליכטה" של שוקולד בתוכו. אמרו לנו לדחוף את הכף עד הסוף ולהוציא. דחפתי, הוצאתי, מצאתי סורבה ולא גלידת שומשום. למוד ניסיון אמרתי למלצר (שלא יגידו למה לא אמרתי) שזה סורבה ולא גלידה. הוא התעקש בעיניים זעופות שזו גלידה. אתם יודעים להבדיל במרקם של גלידה וסורבה? גם אני. המנה הייתה סתמית לחלוטין, המסה של שוקולד איכותי ללא תוחלת. חבל על השוקולד.

מנת סלרי ותות לא הייתה בפעמיים שבהן הייתי במסעדה. למה לא מורידים אותה מהתפריט?

מנת קרם לימון עם גרעיני חמנייה מסוכרים, קצף יוגורט וסומק. טוב, בחשיכה כה עמוקה לא רואים את הסומק ולא ברור לי מה הוא תורם למנה. קרם הלימון שהוא עיקר המנה, לא טוב. הוא היה ממש דומה בשתי הפעמים שבהן ניסיתי אותו, פעם אחת כי הזמנתי אותו ופעם אחת כי המסעדה רצתה לפצות אותנו על המנה שהוחזרה. דווקא משום שהקרם היה מתוק מדי והמרקם שלו לא היה מוצק מספיק, הוא הותיר בי טעם של החמצה.

תפריט היין אם כבר שאלתם הוא תפריט שמכיל ברובו יבואן יין אחד, אין מלצר יין במסעדה הזו רק כמה כאלו ש"מבינים ביין" ויודעים למכור אותו יקר, מאוד יקר. חבל.

לסיכום, כמי שנשאל לפעמים על מסעדה זו או אחרת, הייתי מאוד רוצה להמליץ על המסעדה הזו כמסעדה של שף שאני מאמין בו אבל לא לפני שהשירות בה יעבור שינוי של 180 מעלות וייכנס להליך של ניהול מסודר ואיכותי מאוד ולא לפני שחלק הקונדיטוריה יעבור התאמות.

מחיר ארוחה מלאה לזוג כ 550-600 ₪.