שמו של אדם הולך לפניו ובמקרה זה גם שמו וגם ההיסטוריה הכרוכה בו. אדם סבאג-מונטיפיורי הוא צאצאו הרחוק של הנדבן היהודי הידוע משה מונטיפיורי שכתרים רבים נקשרו לראשו, אולם יותר מכך צאצאו היחיד שעלה לישראל. אדם נולד בקנסינגטון שבאנגליה בנובמבר 1957 ולו שלושה אחים, מפורסמים כל אחד בתחומו. הוא אמנם לא מייחס חשיבות לגילו, אך מתרגש מהעובדה ששניים משלושת ילדיו עובדים בתחום היין בישראל. רייצ'ל עובדת ביקב מונטיפיורי, דיוויד עובד ביקב תבור ואילו ליעם הבכור חזר לאחר לימודי התיכון לאנגליה, למד ביו-רפואה וקיבל דוקטורט מאונ' אוקספורד על מחקר בתחום הלב, כיום כתב רפואי. אה! ויש לו שני כלבים העונים לשם ווינסטון.

העובדה ששם משפחתו של אדם מוכר מאוד בישראל, לא הקלה על קליטתו. אדם עלה לארץ בשנת 1989 עם רעייתו ג'יל (שהלכה לעולמה באוקטובר האחרון) ושלושת ילדיהם. "אני קצת מתבייש שאחרי 150 שנה רק אני עשיתי עליה". אדם טוען כי הוא עלה מטעמי ציונות, אהבה למקום, להיסטוריה ולאוכל. "עשיתי את זה בזמן הכי מוזר. הייתי בן 30 בלי עבודה שהמתינה לי פה, עם 3 ילדים. לא היה טריגר מיוחד לכך, זה כמו לעזוב את כרמל, פשוט החלטתי ביום אחד ולמחרת עשיתי את זה. לקח לי המון שנים להחליט אבל ברגע שהחלטתי עשיתי את זה".

לשאלה ההיפותטית האם היה עולה היום לישראל? הוא משיב בזהירות. ישראל השתנתה, זו לא אותה ישראל עם אותם החלומות שהיו לו. זאת, לצד אהבה גדולה לישראל אותה הוא מכיר היטב ולעובדה שהוא החל לחוש ישראלי מיד עם עלייתו. בכך אין לו צל של ספק.

אנגליה הבירה של עולם היין 

הוא החל את דרכו המקצועית בהיותו בן 20 לערך, בחברת BASS שהייתה מבשלת הבירה הגדולה ביותר באנגליה של אותם הימים עם היסטוריה של 300 שנה והתמחה גם ביין ובמלונאות. לחברה היו מרתפי יין מתחת לרחוב REGENT המפורסם בלונדון והיא הייתה נציגה של מוטון רוטשילד, רוזה מתיוס ובקארדי.

את קורס היין הראשון שלו, עשה אדם בשנת 1979 ב WSET ומאוחר יותר פנה מעיסוק בבירה לעיסוק ביין אשר הותיר בו זיכרונות משמעותיים. אולם שניה לפני שהוא מספר על יינות BASS, הוא נזכר ביין הראשון שטעם כילד יהודי בריטי. היה זה Palwine - Palestine wine שהופיע בכל ליל סדר על שולחן המשפחה מקביל למנישביץ האמריקני. יין מתוק לקידוש גרם לילד שהוא לחוש שובב בגלל עצם הרעיון של שתיית יין.

"כשהתחלתי לעבוד עם BASS היו להם מותגים ענקיים בסופרמרקטים ואחד מהם היה HIRONDELLE. זה היה מותג היין הראשון ששתיתי וחשבתי וואוו זה טעים. היו אלו יינות זולים, קלים ונעימים. זה היה היין הראשון שגרם לי לומר שאני אוהב יין". אולם בהמשך ציפתה לו הפתעה שאולי שינתה את הפרספקטיבה שלו על עולם היין. היתה זו טעימה של היין הגדול ששתה לראשונה בחייו – מוטון רוטשילד. "אני זוכר את הצבע השחור, הריכוז, ריח של קופסת סיגרים, זו הייתה מעיין התגלות, יין הפך פתאום למעניין".

בשנת 1986 קיבל אדם הזמנה לעשות בציר במוטון רוטשילד - "הם נתנו לי תעודה שעשיתי בציר במוטון רוטשילד, שילמו לי בפרנקים בשביל יום עבודה וכעבור ארבע שנים, קיבלתי 3 בקבוקי מגנום של מוטון רוטשילד 86 שקיבל 100 נקודות אצל רוברט פרקר. זה סגנון של כניסה לעולם היין האמיתי שגורם לך לעמוד נפעם".

עם התפתחותו של אדם בחברת BASS הוא מונה למנהל ענף היין בבתי מלון. "קניתי יין מכל העולם ולראשונה בחיי קיבלתי פידבק טוב מעיתונאים על תפריטי היין שבניתי. עשיתי קורס לסומליירים ותחרויות". בזמן זה ועוד קצת לפני, פגש אדם בסדרת ירדן של יקב רמה"ג והתרשם ממנה לטובה. במהלך שנות ה 80 הוא שילב את סדרת ירדן וגמלא בתפריטים של 60 בתי מלון. "הייתי הראשון לשים יין ישראלי ברשת בתי מלון באנגליה. זה היה טוב מאוד לתדמית אבל לא רציתי להכניס רק את ישראל כי עבדתי בחברה ללא זיקה למדינה ואז למדתי שאחד האיזורים המעניינים ביותר בעולם היין הוא מזרח הים התיכון. כך חיברתי בין שאטו מוסר הלבנוני וירדן הישראלי. בשנת 1987 קיבל ירדן פרס ראשון גדול ליין ישראלי ב international wine and spirit competision. מאז מזרח הים התיכון ,הפך לתחום עניין שלי".

"ישראל זה לא אי וכשר זה לא מדינה" 

ניתן לשמוע את אדם בכל הזדמנות מטיף לחיבור המתבקש בין מדינות היין של אגנו המזרחי של הים התיכון ובהן ישראל, לבנון, קפריסין, יוון וטורקיה. "ישראל קטנה מדי, מזרח הים התיכון הוא אזור עם אותו אוכל, כמעט אותו הטרואר. למדתי בתפריטי יין למשל שישראל לבדה אינה מעניינת מספיק. בשנת 1994 הזמנתי לישראל כתב יין של Wine Magazine וזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו כתב על לבנון, ישראל וקפריסין יחד".

אחד הדברים שהוא גאה בהם בהקשר זה הוא בכבוד שחלקו לו מחברי הספר Divine Vintage ובהם MW הראשון של ארה"ב ג'ואל בטלר, כשביקשו שיכתוב על הנושא בכריכתו האחורית של הספר. דבר נוסף בהקשר זה הוא עובדת היותו של אדם נציג ספרי יו ג'ונסון ואוז קלארק באזור, בשל היכרותו את התעשייה כאן ובטורקיה, קפריסין ולבנון.

יתרה מכך, אדם ניסה לתפוס את מקומה של המדינה בבניית המותג "ישראל". בשנת 2003 הקים אגודה בה היו חברים 10 יקבים (מרגלית, פלאם, קסטל, בזלת הגולן, המסרק, אמפורה, צ'ילאג, ססלוב, יתיר וצרעה) כשהרעיון היה לעבוד יחד ולערוך טעימות משותפות. יקבי כרמל היו האיצטלה תחתיה הוקמה האגודה אשר החזיקה כשנתיים בלבד כניסיון לחזק את תדמיתם הרעועה באותם ימים, תוך קשר עם יקבי בוטיק איכותיים. הרעיון לא צלח לחלוטין, אבל מבחינה תדמיתית הייתה זו הצלחה. "בשנת 2005 הצגנו בתערוכה ואלי בן זקן מזג יינות צ'ילאג ולהיפך. המותג ישראל היה בראש. זו הייתה הפעם היחידה שבה יקבים עבדו יחד בשביל המותג ישראל. זה הצליח תדמיתית ולא מכירתית כי רוב היקבים רצו להצליח בלי להשקיע".

על כרמל מזרחי והפיכה לישראלי 

אדם מזוהה אולי יותר מכל עם יקבי כרמל בהם החל לעבוד בשנת 1990 תחת ניהולו של אברהם בן משה ולמד כפי שהוא מגדיר זאת "להיות קצת ישראלי". זו הייתה העבודה הראשונה שלו בישראל ולא היה פשוט להשיגה. "הייתי אנגלי לחלוטין, ללא שפה, הגעתי מחו"ל וחשבתי שיש לי איזה סוג של ידע או תרבות יין. הגעתי לישראל ומצאתי אנשים שחושבים שהם מבינים הכל. בשנים הללו כרמל היה מקום טוב ללמוד מהר על תעשיית היין הישראלית ועל האופי הישראלי".

שנתיים מאוחר יותר עבר אדם ליקב רמה"ג ועבד תחת המנכ"לים ירבעם שגב ושלום בלייר. לאחר שנתיים קיבל את תפקיד מנהל היצוא. אדם מתאר את יקב רמה"ג באותה התקופה כמי שהציב את הסטנדרטים לתעשייה כולה מרמת היין ועד לרמת התווית וכרטיס הביקור. יוסדו אירועי גולן וינטאג', פרס ירדן, היקב הצליח בארץ ובחו"ל. "אני הייתי חלק קטן מזה, אבל גאה מאוד על כך שהייתי שם בתקופה זו ובמשך 11 שנים".

אדם חזר ליקבי כרמל לאחר שהמנכ"ל החדש דוד זיו הציע לו חלק במהפכה שיקבי כרמל עברו מאז. "היה פער גדול בין כרמל ורמה"ג ורציתי הזדמנות לבנות שוב. בשנות ה 2000 עלתה איכות היין והצלחתו בארץ ובחו"ל. אני לא יודע מה יקרה עכשיו ביקב, אבל מדינת ישראל צריכה את יקבי כרמל טובים ואיכותיים – היין טוב והסיפור טוב. אני מקווה שהבעלים החדשים ישווקו את היקב בצורה טובה וחושב שכרמל ימשיכו להוביל כיקב המסחרי היחיד בישראל שקיים מעל 100 שנים".

למי שלא יודע, אדם לא עבד רק עם רמה"ג וכרמל. בשנות ה 90 הייתה שותפות בין משפחת שקד ויקבי רמה"ג ועם יקב תשבי וכך במשך שלוש שנים היה אדם מנהל היצוא גם של תשבי. גם בהקמת יקב הרי הגליל ויתיר היה מעורב וניהל את היצוא שלהם.

מפרס ירדן ליין בכוסות

אין ספק שיש לזקוף לזכותו של אדם מספר הצלחות ברמה הארצית ובראשן ייסוד פרס ירדן שנעלם בשנים האחרונות וחבל. את הרעיון של פרס ירדן מימש עוד בחו"ל כשארגן תחרויות לסומליירים ומלצרי יין באנגליה. את החוויה הגדולה ביותר בחו"ל הוא זוכר בדמותו של מלצר יין שכשל כישלון חרוץ בתחרות בשנה אחת ובשנה שלאחריה הוא חזר וקיבל את הפרס הראשון. זו מבחינתו ההצלחה הגדולה ביותר, דירבון ללמידה והצטיינות, פיתוח תשוקה ליין. ברמה"ג נתנו לאדם אור ירוק ושמה של התחרות יצא למרחוק. (אנשים כמו אבירם כץ ויעל סנדלר היו בין זוכי התחרות). בנוסף, ייסד אדם את קורס הסומליירים הראשון בחסות רמה"ג בשנת 1994.

יש האומרים כי את רעיון מכירת יין בכוסות הביא אדם למסעדות בישראל וכך גם את השינוי בסגנון תפריטי היין. אולם הדבר החשוב לו מכל הוא הדרך שהוא התווה - להתמקד במקצועיות ושירותיות לא פחות מהמכירה.

על נושא הגשת היין במסעדות אומר אדם: "אם מסתכלים איפה היינו לפני 25 שנה זה נס, אבל זה מסע שההתקדמות בו איטית. יש הרבה הצלחות אבל אי אפשר להגיד שהכל פה הכי טוב. יש עכשיו דור חדש של ייננים, סומליירים... מי היה חושב שיהיו כל כך הרבה יקבים שעושים יין טוב בישראל. אני זוכר שבתערוכה הראשונה של יקבי הבוטיק בשנת 2002 היו מספיק יקבים בחדר כך שאוכל לטעום את כל היינות. אני גם זוכר טעימה בה מחצית מהיינות של יקבי הבוטיק לא היו ניתנים לשתייה. היום כל יין שנקנה ביריד ניתן לשתות אותו, הוא טעים, נגיש אך חלק גדול יקר מדי וחלק אינו שאטו לאפיט אבל היינות טובים מבחינה טכנית".

מדוע תחום המסעדנות התקדם בצורה בלתי רגילה ואילו היין במסעדות מדשדש מאחור? "אני חושב שיין הוא חלק מהשירות והשירות במסעדות ישראליות לא מי יודע מה. הרבה פעמים יצא לי לאכול במסעדות מאוד טובות בחו"ל וההבדל הוא לא האוכל אלא השירות. בבתי מלון בכל העולם השירות נהדר ואז אתה מגיע למלון בישראל... זה לא מקצוע פה אלא תפקיד אחרי צבא, תפקיד שבו מרוויחים טיפים".

"לגבי השפים, זה מוזר לי. זה מקצוע שאני מעריך מעל כל מקצוע אחר כי הם עובדים שעות ארוכות ושמים לב לכל פרט. בעיני יש לנו הרבה עבודה, אין פה תרבות יין. ניתן להבחין שבטעימות זו אותו קליקה שמגיעה, אנשים שטועמים ומדברים על יין ולא אנשים ששותים יין ויש הבדל ביניהם. סלקטד למשל זה מותג שמוכר 4.5 מיליון בקבוקים בשנה אבל אף אחד לא הגיע אלי לומר וואוו איזה סלקטד משובח, אבל שותים סלקטד. יש יינות שאנשים קונים לשתות ויש אלו שאנשים קונים כדי לדבר. כל העיתונאים כותבים על יינות שמדברים עליהם, אבל יש קהל נוסף ששותה יין".

אדם טוען שהבין שהתעשייה מדברת עם אנשים קבועים, אותם אנשים שקוראים את כתבות היין ונכנסים לאתרי היין. "לא הצלחנו לגרום לענף היין לצאת ולדבר עם אנשים אחרים". כפתרון הוא מציע ראשית להסיר את מחיצות הסנוביזם ומאידך להקל את התאמת היין לאוכל. "לפי דעתי היום Match to wine with mood and not with food , שתו מה שאתם אוהבים! אם זה יין טוב ואוכל טוב זה הולך ביחד. מצד שני , בהתאמת יין ואוכל צריך לחשוב על היין כרוטב נוסף, לחומר הגלם הכי חזק במנה, זאת אומרת שזה סוג של מדע, אבל אין סתירה בין הצדדים. אלו שתי דרכים באותו הזמן לשני אנשים שונים".

למה אין סומליירים בארץ? "סומלייה בשבילי זה אדם עם השכלה שלמד ויש לו קבלות והוא מבין, זה משהו מקצועי. אני לא יודע למה אין בארץ. אני זוכר שהתרגשתי מאוד כשיעל סנדלר הפכה להיות סומליירית וכמה הייתי מאוכזב כשהיא הלכה ללמוד ייננות במקום להמשיך כסומלייה".

"יש לנו כמה סומליירים כמו אבי בן עמי, אבירם כץ, אבל אין לימודים לתואר סומלייה בארץ ואני לא בטוח שצריך סומלייה בישראל. אולי הדרך הטובה ביותר למכור היא באמצעות מלצרים. למדתי באנגליה שאם יש מלצר של משקאות בין אם זה קוקה קולה, עראק או יין ההוצאה לאדם תגדל, כלומר שווה שיהיה מלצר יין גם אם אינו סומלייה".

מותג "ישראל" כפתרון לבעיותינו בעולם 

אדם מאמין בכל ליבו ברעיון המותג "ישראל" ומבחינתו כך צריך לשווק את היינות הישראלים. מאידך לטענתו לא נעשה דבר בתחום. "צריך תמיכה ממשלתית ותמיכה של יקבים אבל אנחנו יהודים ואם אין אצלנו מלחמה אנחנו לא עומדים יחד. זו בעיה".

"השיווק של המדינה בחו"ל אינו טוב. אני זוכר ראש ממשלה אחד שאמר שישראל לא צריכה הסברה כי הסיפור שלנו כ"כ טוב. אנחנו צריכים שר חוץ חזק עם תקציב להסברה ובמקום זה יש לנו שישה שרים שמטפלים באותו דבר. סיפורה של המדינה וסיפור היין, הם היינו הך. זה אבסורד שאין מישהו שמשווק את המותג "ישראל". למה ללבנון יש Wines of Lebanon ולטורקיה את Wines of Turkey? אלו מדינות כמו ישראל, אלא שענף היין שלהן מסודר מספיק כדי להתאחד תחת המותג".

את הרעיון לייצא יין ישראלי כיין מארץ הקודש פוסל אדם ומספר שגם ביוון זה לא עבד. "ישראל הייתה לפני 30-40 שנים תפוזים וקיבוץ, היום היא היי טק וטכנולוגיה". צריך להביא לדעתו את המסר שישראל היא עולם עתיק של יין, צריך לדבר יותר על ישראל, על הים התיכון המזרחי ופחות על יהדות וכשרות בהקשר של היין. "מי שרוצה כשר, ידע למצוא אותו אבל כדי למכור לעולם הרחב, צריך למכור את המותג ישראל ואת המדינה".

ומי בעצם מתעניין ביין ישראלי? מתברר שהרבה אנשים, אם כי הם נוצרים וזה יין מארץ הקודש, אם זה יהודים שמחפשים יינות כשרים ואלו יכולים להיות גם סומליירים או חנויות יין שרואים בישראל מדינה אקזוטית ורוצים את היינות בשביל אותם אנשים ששותים יין מתוך סקרנות.

מה לגבי הזנים שדר' דרורי עובד עליהם? מה לגבי הניסיון של רקנאטי – זה גימיק? "אני בעד גימיקים. אף אחד לא אמר שזה יין טוב, או יותר טוב מ Sphera, או סי בלאן של קסטל, אבל דברים כאלו מאוד חשובים, אלו השורשים שלנו. זה פנטסטי! כורם פלשתינאי, יינן ישראלי ואדמה שהייתה כאן לפני הכל. כל דבר נותן לנו ערך, לא צריך להחליט. עשינו יין 5000 שנה אבל יין איכותי 20 שנה, יקח זמן לעשות סדר.

אני אוהב בישראלים שיש את החוצפה לנסות כל דבר, למשל לגדל בנגב כי אפשר למרות הקושי. מצד שני אנחנו צריכים להיות מאד צנועים, ללמוד, לראות ולהקשיב. חשוב ללמוד מהאזור שלנו ולא רק מצרפת, ספרד ואיטליה".

"חלק מהתפקיד שלי היה להוריד את היין מהאולימפוס ולשכנע אנשים לשתות כדי ליהנות. מוזר לי שאם אני אומר שאני אוהב מוזיקה או נוף אני לא צריך להסביר למה, אבל יין דורש הסברים. למה ביין אנחנו צריכים להיות מומחים, להבין אותו, לקרוא ציונים? בתפיסת העולם שלי, מצד אחד אני הסנוב הכי גדול ביין שפגשת בחיים שלך ומצד שני אני רוצה להוריד את כל המטען, לתת לאנשים להיות חופשיים מכל המשקל שיין מביא. זו אחת מהטעויות של ענף היין".

האותיות P ו K מעולם לא היו בעיתיות יותר 

"יש לנו 2 בעיות: המילים שמתחילות ב "P" – פלסטינאים או פוליטיקה והמילה המתחילה באות "K" כשרות. זו אחת הסיבות בגללן כיף לעבוד עם השוק של המזרח הרחוק. הם לא יודעים מה זה כשרות ולא מכירים את הפוליטיקה. מקום טוב ליין ישראלי.

פעם עשינו קבוצת מיקוד בארה"ב והם חשבו שיין כשר ויין קידוש זה אותו דבר, אנשים רבים חושבים שישראל לא עושה יין וזה בלי לחשוב על התנ"ך שלמדו כשהיו ילדים והברית החדשה. הרבה אנשים חושבים שישראל עושה יין אבל מתוק (מנישביץ), אז יש לנו המון עבודה.

זה חבל שבישראל אין יותר אקולוגיה בכרמים. בתבור עושים כרם אקולוגי וזה הולך טוב מאוד עם הכשרות. בשביל מישהו שאינו יהודי, כשרות נתפסת כוודו. השוק הכשר מאוד חשוב לענף היין הישראלי ואנחנו צריכים להמשיך למתג את ישראל כמדינת יין בלי קשר עם הכשרות. צריך לדבר על יין ים תיכוני, איכות גבוהה, ישראלי, אבל לעשות אותו דבר עם היין הן בשוק כשר והן בשוק לא כשר".

לשאלתי על השוק האוונגליסטי בארה"ב השיב אדם כי אין הצלחה במכירת יין בשוק הזה. "אחת הבעיות בתעשייה, היא שהיא קטנה מדי (40 מיליון דולר) ולכן המדינה אינה מקדמת אותה. מאידך, היי טק אי אפשר לתת במתנה ויין אפשר. יין הוא משהו שאפשר לקרוא עליו בתנ"ך. כל ההיסטוריה של העם היהודי וארץ ישראל כרוכה בו וגם היום כמו בימים עברו, הוא השגריר הכי טוב של מדינת ישראל. הלוואי והיינו יכולים לדבר יותר על יין במקום פוליטיקה".

“In wine, there's truth” (פליניוס הזקן) 

אדם כותב מאז שנת 2010 בג'רוזלם פוסט, אולם הוא החל לכתוב עוד שנים קודם לכן ללא ציון שמו. כך למשל תרם לאתרו של ישראל פרקר חדשות על כל היקבים באנגלית ללא שם.

הוא מאוד גאה בכתבותיו בג'רוזלם פוסט וטוען שהוא מנסה לכתוב בשביל האדם הפשוט, חסר הידע המקצועי ביין ולא להתהדר בנוצותיו. מטרתו לסייע לאנשים להבין את עולם היין ולהנגיש אותו. אחד הדברים המשמחים מבחינתו הוא שהעיתון מאפשר לו לכתוב כתבות על שני דפים, דבר שנעלם מנוף העיתונות בישראל. יתרונו בשפה האנגלית היא בהנגשת המידע מעבר לתחומי גדרה-חדרה.

אדם יועץ בעניין יינות ישראל, לבנון, טורקיה ועוד עבור המדריך המפורסם של יו ג'ונסון מזה 20 שנה. כשעבד ביקבי רמה"ג וכרמל חשש מניגוד אינטרסים ועל כן הזמין את דניאל רוגוב ז"ל לבחון את היינות יחד עימו, כיום מחליף אותו גל זוהר יבדל"א. בכל השנים הללו מספר אדם כי הייתה לו בעיה אחת בלבד עם יינן שתקף אותו והתלונן עליו, אולם המערכת של יו ג'ונסון גיבתה אותו ואמרה שבכל מדינה יש להם אנשים עם ניגודי אינטרסים גלויים, אולם הם עובדים עם אנשים בגלל הידע והאמינות שלהם וזה מה שחשוב. הייתה זו צפירת הרגעה עבורו.

"כולם ידעו תמיד שאני עושה משהו טוב לתעשייה, אנשים ידעו כמה תשוקה יש בי, אני היחיד שפרגן ליקבים אחרים". בכתיבתו בחן אדם את ההיסטוריה של ענף היין והוא רואה בעצמו הראשון שכתב את הסיפורים ששמע מפיהם של בעלי היקבים הראשונים, כמו למשל אביו של מוטי טפרברג והדברים נמצאים בספר "שביל היין" ללא ציון שמו.

היום אדם כותב תחת שמו ומקווה כי אנשים תופסים אותו כאדם אמין. הוא כותב בימים אלו עבור האוקספורד של ג'נסיס רובינסון, עובד עם אוז קלארק ואף סייע לרוברט פארקר. "כל השנים עשיתי את זה בלי חשבון, בלי לומר לאנשים שעשיתי את זה ומבלי לקדם את החברות בהן עבדתי".

יקב מונטיפיורי – סמל המשפחה קם לתחייה 

היקב הוא שותפות בין ארנון גבע וילדיו של אדם - דיוויד ורייצ'ל. "תרומתי ליקב היא היותי אבא גאה. אני חושב שזה יקב שעשה שיעור לכולם איך להקים יקב סטארט אפ, בלי מבנה יקב ובלי כרם. זה סמל בארץ. עיקר המעורבות המשפחתית ביקב היא של רייצ'ל המנהלת את השיווק והמכירות. "כשעבדתי בכרמל לא הייתי מעורב בעבודת היומיום של היקב כדי לא ליצור ניגוד אינטרסים".

רעיון הקמת היקב זקופה לזכותו של ארנון גבע שהוריו גרים בימין משה בקרבת טחנת הרוח המפורסמת של משה מונטיפיורי. היינות לדברי אדם מיועדים לשתייה מיידית עם רמות אלכוהול נמוכות, חומציות, רעננות ואיזון. מטרתם אינה זכייה בפרסים".

אתה שמח ששניים מילדיך עוסקים בתחום היין? "אני מאוד גאה על כך. בני עשה סטאז' בשני יקבים (אוסטרליה וספרד), לומד ב WSET ולבתי יש רגישות גבוהה לטעמים, כך שיחד יש להם יכולות שונות ואני מאוד גאה לטעום איתם יינות".

אדם מספר כי רעייתו ג'יל ז"ל, לה היה נשוי 33 שנים, הייתה האיזון של המשפחה. "היא לא אהבה שהמשפחה יוצאת למסעדה ומדברת רק על היין והיא לא אהבה אירועי יין, אבל אהבה יין לבן. היא שמרה אותנו עם הרגליים על הקרקע, היא נתנה לנו פרספקטיבה ונתנה לנו להבין כמה אנחנו מגוחכים לפעמים בדיבור על יין".

מהם שני האירועים המשמעותיים בעיניך ביותר כאיש ענף היין הישראלי? "ראשון, להיות New York wine experience הראשון, כשאף אחד לא ידע מה זו התערוכה והייתי נציג בודד של רמה"ג בשנת 1998/9. היום בכל שנה יש שם יין ישראלי. זו התערוכה הכי יוקרתית בעולם.

שני, פרס הגביע הבינלאומי של דקנטר לכרמל. היה לי הכבוד לקבל את הפרס בלונדון יחד עם ליאור לקסר, זה היה כמו אוסקר. ישבנו עם הפפיון ולא ידענו מראש שנקבל את הפרס. עד היום אין יקב ישראלי שקיבל את הפרס הזה. כולם אומרים כל שנה שקיבלו את אותו הפרס שכרמל קיבלו, אבל זה לא נכון. הם מקבלים כל שנה את הגביע האזורי וכרמל קיבלה את הגביע הבינ"ל – עבור שיראז קאיומי.