לפיתחה של 2006 סוקר חיים גן אזורי יין שהצליחו להתחבב באחרונה על חובב היין הישראלי, מזכיר לנו כמה מהאזורים האופנתיים של האתמול, ומהמר על מגמות בשנת 2006.
זוכרים את הימים העליזים, האחרונים, שלפני האינתיפאדה? אותם ימים, הנדמים כיום כחלום רחוק? באותם ימים, דומה היה שלא היה יין מקיאנטי, בורדו או ריוחה שלא טעמנו. הימים האלה, שעמומם, רווייתם, הביאו למחוזותינו יינות מהמעגל השני, המוכר פחות, של מיגוון יינות האיכות העולמיים. הריזלינגים של גרמניה ואוסטריה, האדומים האחרים קצת של דרום אפריקה וניו זילנד, המתוקים המצויינים של קנדה והונגריה, נחתו כאן, ונחיתתם התבררה כקשה. הישראלי – כך התברר – כנראה לא קורץ מלכתחילה מהחומר שממנו קרוצים מי שמוציאים 500 ¤ על בקבוק של יין קרח, או המעריכים את ניחוח הפטרוליום בריזלינג גרמני בשל משנות ה-70, או אפילו המזמינים בנון שאלאנטיות במסעדה יין של יקב Boekenhoutskloof (מי שמעוניין בתעתיק עברי של שם זה, מוזמן להוגיע בכך את מוחו. אני ויתרתי...), ממדינה הידועה דווקא בהכלאה של פינו נואר עם סאנסו.
אחר כך באה האינתיפאדה, עם חומות המגן שלה ופיגועיה הרצחניים, והשוק הפך שמרני מאוד. בתוך כך, התייקרו בו-זמנית היורו, הדולרים הניו-זילנדי והאוסטרלי והראנד. את מעט ההרפתקנות שנותרה בימים אלה בחובב היין הישראלי השקיע, לא בלי צדק, ברשימה הגואה של יקבי בוטיק, שנוסדו בשלוש השנים האחרונות בקצב מסחרר, זה אחר זה.
ישראל, לפיכך, היא האזור האופנתי החשוב של התקופה. אולי, לראשונה, אפשר באמת לדבר כאן על טרואר, ויעידו על כך לא רק הפתיחות של קהל הצרכנים, שעד לא כבר סבר שענבים טובים ניתן לגדל רק בצפון הארץ, כי אם גם ריבוי יינות הכרם הנבחר, ויינות המתייחסים ישירות למצו-אקלים או למיקרו-אקלים שלהם. יינות כאלה אנו פוגשים כיום לא רק ביקבים הגדולים ("הסדרה האזורית" של יקבי כרמל, או יינות ה-single vineyard של יקבי רמה"ג), אלא גם אצל יצרנים קטנים בהרבה – סדרת "אדמה" המרתקת של יקב תבור, למשל, או יין קברנה סוביניון מכרם דישון של יינות סגל. התופעה החשובה שהופכת את היין הישראלי לאופנתי בימינו היא שלראשונה מתעניינים צרכניו בנסיבות הגיאוגרפיות שבהן נולד. בעבר, עניין את הצרכן המקומי רק מחירו, כשרותו וזמינותו על גבי מדפי הסופרמרקט של היין הישראלי.
שני אזורים נוספים שדומה שיינותיהם הפכו אופנתיים מאוד באחרונה שוכנים בחצי הכדור המערבי. יינות משניהם קיימים בישראל כבר שנים לא מעטות, אך ביצעו פריצה של ממש לשוק הישראלי רק בשנתיים-שלוש האחרונות. אזורים אלה הם חבל מנדוזה בארגטינה, ועמק קולומביה במדינת וושינגטון.
בשורת האנדים
את האופנה הארגנטינית קשה להסביר, אך מסמלת אותה טוב יותר מכל הצלחתו של המותג "פינקה לה סליה", הנותן לחובב היין הישראלי בדיוק את מה שאהבה נפשו: המון יין במעט כסף, באריזה איכותית ויוקרתית. בהתחשב במאבקים הגדולים שנאבקים כאן עדיין על מעמדם זנים בינלאומיים למדי כגוורצטראמינר, טמפרניו, ברברה ואפילו סנג'ובזה, אין להקל ראש במהירות חדירתו של המאלבק לשוק הישראלי. העובדה שבעקבות הצלחה זו לא הופיעו כאן יינות מבוססי בונארדה וטורונטס היא עדות לבגרות של הסוחרים המקומיים.
ההצלחה הארגטינית, חשוב לציין, אינה נעצרת ב"פינקה לה סליה". מוצריהם של שני יקבים ארגנטינאיים מצויינים, טראפיצ'ה וקאטנה זאפאטה, עושים כאן חיל גם כן. הישראלי רגיל מאוד ליינות מצדו המערבי של האנדים, אך אימץ אל בין זרועותיו בברכה את אלה, האלגנטיים יותר אולי, של מורדותיהם המזרחיים.
ללא צרבות, ללא פיגועים
את השמות "קולומביה קרסט", "שאטו סאנט מישל" ו"הוג" הכרנו כאן עוד בסוף העשור הקודם, אך רק באחרונה אנו רואים את מוצרי שני היקבים הראשונים ("הוג" אינו מיובא עוד) בתפוצה רחבה יחסית. התנאים לגידול ענבי יין בעמק קולומביה מצויינים, והעלויות נמוכות. התוצאה היא סיפור הצלחה בינלאומי, שהגיע גם לכאן. את ההצטיינות בייצור שרדונה וקברנה סוביניון משאירים יינני וושינגטון סטייט – בחוכמה רבה – לעמיתיהם מאזורי היין המובחרים של קליפורניה. במדינת וושינגטון מתמקדים בייצור ריזלינג, מרלו ושיראז – בחירה ש"תפורה" כמעט על החך והטעם הישראלים.
היינות מפינה זו של אמריקה חסרים אולי את המידענות של יינות קליפורניה, ובוודאי שאינם נהנים מהמוניטין ההסטוריים, ההוד וההדר של יינות אירופיים רבים. ואולם, בעידן חסכני ושמרני, היטיבו יינות נקיים וטכניים מאוד אלה לספק את הרצון הישראלי הקולקטיבי בשפע של פרי ואלכוהול, ללא צרבות וללא פיגועים.
גרוזיה: לא בדיוק אופנה, אבל...
לפני שנים אחדות ביקש יבואן יינות אחד את עצתי, והביא לטעימה לבית איש הענבים כחמישה יינות מגרוזיה. התלבטנו, כמה מעימנו שנכחו בטעימה, מה לומר לו. היינות היו טובים, אך זולים לא היו. האם יקנו הישראלים יין גרוזיני, שמחירו בחנות 80 ¤? לא סברנו כך אז, ואיננו סבורים כך היום. ברוח המלצתנו, נמנע אותו יבואן מלייבאם. גרוזיה היא ערב רב מרתק של זנים מקומיים רבים (ראש וראשון להם הוא זן הספאראווי – Separavi, זן שהיינות המופקים ממנו עשויים לעתים להיות מצויינים על-פי אמות מידה בינלאומיות), אבל קיימים בה גם יינות בכל רמות האיכות האפשריות. חמור מכך – מן המפורסמות היא, שיינות רבים המתחזים ליינות גרוזיניים, מיוצרים למעשה בבולגריה.
ובכל זאת, מדהים לגלות כמה יינות כאלה מיובאים לישראל ונצרכים בה. לעיתים קרובות, הם מתוקים או חצי מתוקים, ומשווקים בבקבוקי ליטר. לפעמים הם עוטים כד חרס דקורטיבי. לעיתים נדירות, איכותם טובה. מבלי ששמנו לב, הדיחה כאן גרוזיה את רומניה כספקית היין הזול.
ועתה, למלאכתם של שוטים... שהרי להם, כידוע, ניתנה הנבואה!
ביקורו המתוקשר מאוד של כריסטיאן מואיקס, בעליהם של שאטו פטרוס ופטרונם של יקבים מצויינים אחרים, לא הייתה מקרית. לאחר שנים לא מעטות של התכחשות אליהם, גם בשל סיבות פוליטיות, שב חובב היין הישראלי להתגעגע ליינות צרפת. הואיל והצמרת של בורדו ובורגון יקרה להחריד, העת בשלה להחדרת יינות ממחוזות צרפתיים שבהם ניתן לקנות עדיין יינות טובים בזול. 2006, אני מנחש, היא מועד מצויין בישראל ליינות מקורבייר, פיטו, גאייאק, פרובנס... ומדוע לא מז'ורה, מדייראן וקאהור? מדוע לא יינות מקורסיקה?
מובן, שניחוש זה עלול להתברר כמוטעה. היורו עלול לזנק שוב. הרגש האנטי-צרפתי עלול שוב להתעורר. היבואנים, המשפיעים על אופנות אלו, עשויים להחליט להתמקד השנה דווקא בספרד – יצרנית יין נוספת שרוב יינותיה טרם זכו כאן לייצוג הולם. היקבים המקומיים, כמעט בוודאות, יציעו גם השנה מחירים נוחים מאוד בשל עודף היצע. וכן, הנבואה גם אכן ניתנה לשוטים. אף על פי כן כאשר אני נדרש להמר, אני מהמר השנה על צרפת. צרפת של היין אינה מתמצה בבורגון ובורדו – היא מסתיימת שם, ופיסגה זו יושבת על הר גדול מאוד. בהחלט הגיע הזמן שנטפס עליו.
