מוצאו של הזן בבורגונדי ומשם הוא נדד בימי הביניים לשוויץ. לקראת סוף המאה ה-14, ביוזמת הקיסר צ'רלס הרביעי, ניטע הזן על גדות אגם בלאטון בהונגריה, שם הוא ידוע עד היום בשם "הנזיר האפור". במחצית השניה של המאה ה-16, חזר הזן לאזור אלזאס, שם נקרא בשם "טוקאי דה אלזאס" והגיע גם לגרמניה. טעמים וארומות פינו גרי אינו זן ארומטי, אם כי הארומות שלו מתובלנות. הזן יכול לייצר יינות קלים ופריכים כמו סגנון הפינו גריג'יו האיטלקי, דרך יינות בעלי גוף, על פי הסגנון הנהוג באלזאס ובגרמניה ועד ליינות קינוח מבציר מאוחר או מענבים נגועי בוטריטיס. חמיצותו יחסית נמוכה. תפוצה וסגנונות פינו גרי נפוץ מאוד בגרמניה, באזורים שונים של צרפת ובעיקר באלזאס ובורגון וגם בצפון מזרח איטליה. הזן מעדיף אדמות עמוקות וכבדות בעלות תכולת מינרלים גבוהה. בשל נטייתו לאבד במהירות את רמת החמיצות לקראת הבציר, מעדיפים הכורמים האיטלקיים לבצור את הענבים בטרם עת וגם בטרם הספיקו לפתח ארומות וטעמים וכך מתקבלים יינות נטרליים למדי. גפנים של פינו גרי ניתן למצוא גם בשוויץ, לוקסמבורג, אוסטריה, מזרח גרמניה, יוגוסלביה, סלובניה ובתפוצה נרחבת ברומניה, הונגריה וגם ברוסיה. שמותיו משתנים ממדינה למדינה. בעולם החדש הזן אינו נפוץ, אך קנה לו מקום באי הדרומי של ניו זילנד. שמות נוספים פינו בורו (בורגונדי), טוקאי דה אלזאס, מלבואזי בחבל הלואר, רולאנדר, גראואר בורגונדר, פינו גריג'יו באיטליה, רולאנדה (רומניה), רולנדק סיבי (יוגוסלביה), גראואר מונך (הונגריה) ועוד.

הפינו האפור, הוא למעשה "מוטציה" של הפינו השחור - פינו נואר, משהו באמצע בין הזנים הבהירים לכהים. צבע הענבים נע בין כחול-אפור לבין חום-ורוד. צבעו של היין כהה יחסית ליינות הלבנים, לעתים אפילו בעל גוון ורדרד.

הפינו גרי הוא הזיקית שבין היינות, המתאים את עצמו לסביבה בה הוא גדל. התכונה המשותפת המרכזית של יינותיו, היכולים להיות כה שונים זה מזה, היא העדר הארומטיות.