שנת השמיטה מציבה בפני האדם היהודי אתגר לא קל, להפקיר שדותיו ומטעיו כך שאלו יהיו זמינים לכל להיכנס אליהם וליהנות מפירותיהם. והחקלאי שפרנסתו תלויה ביבול קרקעות אלו, נדרש כאן לויתור לא פשוט.
אך התורה מבטיחה לשומטי השביעית שפרנסתם לא תיפגע עקב כך (ויקרא כ"ה, כ'-כב'): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים".

בהמשך למצוות השביעית, התורה מתארת את אשר יקרה לבני ישראל אם אלה לא ישמרו את מצוות הא-ל. הם הוזהרו כי יוצאו לגלות וארצם תהפוך שממה. וכתוצאה מכך,: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ואתם בארץ אויבכם. אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבת בשבתותיכם בשבתכם עליה". (ויקרא כ"ו לד'-לה'). כלומר, הארץ חייבת בשביתה ואם האומה הישראלית לא תדאג לכך, הקב"ה ידאג שחוב זה כלפי האדמה ייפרע.

ולמרות ההבטחה האלוקית שפרנסתם של בני ישראל לא תפגע משנת השמיטה ולמרות האזהרה כי יתחייבו גלות אם לא ישמרו את הציווי האלוקי, בכל זאת בני ישראל התקשו מאוד בשמירת מצוות השביעית. עד כדי כך ששבעים שנות גלות בבל, בין בית המקדש הראשון והשני, הוסברו כפירעון חוב של שבעים שמיטות שבני ישראל היו חייבים לארץ ישראל בשל אי-שמירה על מצוות השביעית.

מצוות הפרט ואחריות הכלל
מצוות השביעית היא לשמוט, דהיינו להפקיר את יבול שנה זו. וכאמור בחלק הראשון של כתבה זו, איסור יבול שביעית אינו נובע מטומאה כלשהי אלא דווקא מקדושה. ולכן נאסר המסחר ביבול שביעית ומנגד, אין כל איסור בצריכת יבול שביעית, כל עוד קדושת היבול נשמרת.

אם ישמור אדם את מצוות השביעית כהלכתה וישמוט שדהו וכרמו, רשאים יהיו כולם להיכנס לכרם, לבצור לעצמם ענבים ולמסוק לעצמם זיתים. אך האם מצב זה יספק את צרכי המזון של כלל האוכלוסייה? האם כל אחד יודע להכין מהענבים יין? האם לכל אחד הציוד להפקת שמן? האם כל אחד גר קרוב מספיק למטע כך שיוכל להיכנס וליהנות מפרותיו?

מצוות שמיטה לא נועדה ליצור רעב או מחסור בשל העדר אסיף ליבולי השדות. ולכן עוד בימי קדם נהג בית הדין למנות שליחים שהיו אוצרים את היבולים המופקרים לטובת צריכת הכלל. וכך הובא בתוספתא שביעית פרק ח', סעיף א': "בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מהן מזון שלוש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין ועודרים אותן ועושים אותן דבילה ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים, שלוח בית דין שוכרין פועלין ובוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זיתים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו."

ימי שיבת ציון ו'היתר המכירה'
לאחר חורבן בית המקדש השני, עדיין נותר בארץ יישוב יהודי קטן. בימי התלמוד שלאחר מכן, אף התפתחה בארץ תעשיית יין מפוארת שמכרה את תוצרתה לרחבי האימפריה הרומית. אך עם עזיבת שארית היישוב היהודי הקדום את ארץ ישראל, פסקה למעשה החקלאות היהודית בארץ ועימה נעלם קיום מצוות השמיטה. במאות השנים שלאחר מכן, גם אם שוב החל להיווצר בארץ יישוב יהודי, הרי היה זה יישוב שנתמך מהגולה ולא יישוב שהתפרנס מחקלאות. ולכן בעיית קיום השמיטה התעוררה מחדש רק כשבארץ החלו לקום היישובים החקלאיים הראשונים, עם תחילת שיבת ציון. ב"ספר השמיטה" מאת הרב טוקצינסקי, מובאת סקירה היסטורית מרתקת כיצד התמודד הישוב העברי המתחדש עם בעיה לא פשוטה זו.

השמיטה הראשונה ביישוב המתחדש חלה בשנת תרמ"ב (1881-1882). בעיית השמיטה הטרידה בזמנו רק כמה איכרים בודדים. את מתיישבי פתח תקווה שהוקמה בבוקר לח בשנת תרל"ח (1878), את בני היישוב מוצא שהוקם בשנת תר"כ (1860), וכמה ממתיישבי מקווה ישראל שהוקם בשנת תר"ל (1870). משקיהם היו קטנים ולא הטריד אותם לשמוט את שדותיהם ומטעיהם שנה אחת.

השמיטה השנייה הקושי הגדול עם קיום השמיטה התעורר רק לקראת שנת השמיטה השנייה של היישוב המתחדש, בשנת תרמ"ט (1888-1889). עד אז הישוב במוצא ובפתח תקווה גדל ונוספו עוד שישה מושבות חדשות: ראשון לציון, עקרון, נס ציונה, ראש פינה, גדרה ויסוד המעלה. כעת כבר מצוות השביעית נגעה לחקלאים רבים, שלא היו נכונים לוותר על עיבוד שדותיהם למשך שנה שלמה. בעיית השמיטה התפרצה במרירות ובעוצמה, עם טענות וחששות למצב קיומם של האיכרים בפרט והיישוב הארצישראלי בכלל. בקלחת זו, היו רבנים שפרסמו היתר להפקיע את מצוות השמיטה כהוראת שעה, על ידי מכירת הקרקעות לנכרים, ומנגד היו רבנים שהתרו שחלילה מלבטל את מצוות השמיטה, שכן בגלל אי-קיום מצווה זו בעבר נגזרה עלינו הגלות ואיך ייתכן שנבטל מצווה זו שוב עם חזרתנו לארצנו. על הרב נפתלי צבי הרץ, מי שנתמנה לרב של יפו והמושבות, הוטלה האחריות להכריע בסוגיה זו. הוא פנה לגדולי ישראל בארץ ובחו"ל שיורו לו כיצד לנהוג.

הראשונים שפרסמו את ההיתר למכירת השדות לנכרים היו רבי יהושע אב בית הדין קוטנא, רבי שמואל מוהליבר אב בית הדין ביאליסטוק, רבי שמואל זנויל קלפפיש מוורשא. לאחריהם פרסמו היתר גם ראש הישיבה הרב יצחק אלחנן אב בית הדין קאוונא, רבי חיים אליעזר וואקס אב בית הדין קאליש, רבי עלישברג אב בית הדין בויסק, רבי יוסף ענגל מגדולי רבני הונגריה ועוד.

מנגד רבני ירושלים יצאו בכרוז לאיכרי ארץ ישראל להיזהר ולהישמר מלהכוות בגחלת השמיטה, ולאחריהם פרסמו הודעה שני גדולי ירושלים רבי שמואל סלנט אב בית הדין בירושלים והרב יהודה לייב דיסקין, שלא לפגוע במצוות השמיטה. לצד רבני ירושלים נעמדו רבנים רבים מרוסיה ופולין ובראשם רבי יוסף דוב סולובייצ'יק אב בית דין בריסק, הנצי"ב מוואלאז'ין, רבי דוד פרידמן אב בית הדין קרלין ועוד.

בפועל, נחלק היישוב היהודי לשתי קבוצות. מעטים החמירו והקפידו על מצוות השמיטה כהלכתה ויתרת המקלים סמכו על היתר המכירה שנקבע. רב יפו המושבות הרב נפתלי צבי הרץ, נטה בעצמו לצד המחמירים ולא רצה לקבל על עצמו את עריכת המכירה ולכן היו רבנים אחרים שלקחו את היוזמה והמכירה נעשתה על ידם.
השמיטה השלישית והרביעית לקראת שנת השמיטה השלישית (תרנ"ו 1895-1896), עלה הנושא שוב לדיון. זאת מאחר ואף והמתנגדים להיתר להפקעת השמיטה במכירת הקרקעות, עשו זאת כדי לתקן את העוון העתיק של ביטול השביעית שבעטייה נתחייבנו גלות. אך בפועל, הניסיון הראה שרק מעטים עמדו בניסיון הקשה. וחששו הרבנים שאם לא ישתמשו בהיתר המכירה, התוצאה עלולה להיות הכשלת הרבים באיסור עבודות שביעית ובאיסור מסחר בפירות שביעית.

לאור זאת, הרב הרץ מצא לנכון לשוב ולהתייעץ עם שני גדולי רבני ירושלים. הרב סלנט לא רצה להכריע בעניין, הפנה את הרב הרץ לרב דיסקין ואמר לו שאם הרב דיסקין יסכים, יש לו על מי לסמוך. הרב דיסקין והרב הרץ סיכמו לבסוף שיינתן היתר מכירה כהוראת שעה לשנת שמיטה זו בלבד. אחת הבעיות במכירת הקרקע לנכרים הינה איסור "לא תחנם", דהיינו האיסור המקראי שלא לתת לנכרי חנייה וקביעות בארץ ישראל. ולכן נוסח המכירה הכיל שלושה תנאים. (1) מכירה זמנית (2) מכירת האילנות בלבד, בצמידות עם שטח היניקה שלו (3), מכירה על מנת לגזום העץ ובאם הקונה לא יגזום עד תחילת השמיטה, רק אז תוקף המכירה יוארך בשנתיים. ובאופן זה לא מכרו את המטע עצמו לנוכרי.

לקראת שנת השמיטה הרביעית (תרס"ג 1902-1903), הרב הרץ שב והתייעץ עם רבני ירושלים. הרב דיסקין כבר הלך לעולמו ולכן קיבל הוא את תשובת הרב אדר"ת (אליהו דוד רבינוביץ תאומים) שקבע שראוי הרב דיסקין שיסמכו עליו. ולמרות שההיתר שניתן בזמנו היה לשמיטה אחת בלבד, ניתן בשעת הדחק לסמוך על כך גם לשמיטה נוספת.

השמיטות מהחמישית ואילך הרב הרץ הלך לעולמו ובמקומו נתמנה הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרב יפו והמושבות. לקראת השמיטה החמישית (תר"ע 1909-1910), הבד"ץ של העדה החרדית החל להקים 'אוצר בית דין' מסודר אשר היווה אלטרנטיבה ל'היתר המכירה'. במקביל, הרב קוק המשיך את עקרונות 'היתר המכירה' שקבעו קודמיו. משנת שמיטה זו ואילך נושא 'היתר המכירה' נכנס למסלול קבוע. עם זאת, בכל מכירה היה הרב קוק מפרסם שההיתר לא נעשה באופן קבוע אלא כהוראת שעה בלבד והוא עצמו היה מעודד את היישוב לנסות ולשמור שמיטה כהלכתה ואף היה ממקימי "קרן השמיטה" שנועדה לתמוך כלכלית בחקלאים ולעודדם לשבות בשמיטה באופן מלא.

'היתר המכירה' ו'אוצר בית דין'
כיום עומדות בפני החקלאי שתי שיטות עיקריות להתמודד עם מצוות השמיטה. לסמוך על היתר המכירה או לנהוג כבימי קדם, בהם נהגו שלוחי בית הדין לאסוף את יבולי השביעית ולחלקם לטובת הכלל. וישנם יתרונות וחסרונות לכל אחת משיטות אלו.

בוודאי שהשיטה הראויה ביותר מבחינה הלכתית הינה 'אוצר בית דין'. זאת כמובן בתנאי ששמיטת הקרקע הינה מלאה ושלוחי בית הדין רק אוספים את היבול כבימי קדם. וישנם ארגונים שונים כיום העושים 'אוצר בית דין'. אך לא כל ה'אוצרות' מתנהלים אותו הדבר וראוי לבדוק היטב את נהליו של ה'אוצר בית דין' איתו רוצים לעבוד וממנו רוצים לרכוש יבול שביעית. זאת מאחר ופוטנציאל הבעיות כאן הינו גדול. נבחן זאת בהיבט תעשיית היין:

(1) קביעת "עלות" שכרו של היקב – העלות של יין הנעשה בשיטה זו אמורה להיות בנויה ממשכורת הבוצרים ומעלות המלאכה ביקבים. ישנם אמנם אוצרות שהיין הנמכר באמצעותן נמכר במחיר העלות, אך במקרים רבים נעשה כאן רווח ומסחר עקיף ביבול שביעית.

(2) בעיית המיתוג – בהמשך לבעיה הקודמת, יקב יתקשה למכור מוצר פרימיום במחיר עלות בלבד ובכך לפגוע במיצוב המחיר של המוצר. האם מישהו ראה יינות יקב רמה"ג או יקב הרי גליל משנת 2001 הנמכרים במחיר עלות? למרות שאלו יינות 'אוצר בית דין'.

(3) איסור זמירה – שלוחי בית הדין אמנם רשאים לבצור כדרכך הבוצרים, לטובת איסוף היבול בעבור בכלל. אך אין היתר לעבודות שנועדו לטפח את הצמיחה ולשבח את היבול. ומאחר וקדושת שביעית חלה על הכרם, חל העל הזמירה איסור מהתורה. ובוודאי נאסרה זמירת החורף שכל מטרתה היא לעודד צימוח אחיד ואיכותי בשנה שבה הכרם אמור לשבות ולנוח.

לפי שיטת 'היתר המכירה', קדושת השביעית מופקעת, וגורמת לכך שעל היבול לא חלה קדושת שביעית. לפיכך, נמנעות בעיקרון הבעיות שמנינו לעיל עם ה'אוצר בית דין'. מנגד, עולות בעיות אחרות:

(1) התורה התכוונה שהארץ תשבות. בעקיפין, שיטת 'היתר המכירה' הפכה מאילוץ היסטורי לפתרון זמין ונוח ובכך למעשה הארץ כבר אינה שובתת. ההיתר שקבעו הרבנים דיסקין וסלנט היה במפורש לשנת שמיטה אחת והתבסס על העדפה של שיטה זו על פני ביטול מצוות שביעית לגמרי. אמנם סמכו רבנים נכבדים על היתר זה והאריכו את תוקפו, אך כיום בעידן של שינוע וקירור סחורות, הרי ניתן לקיים את השמיטה על ידי 'אוצר בית דין' המנוהל כראוי ובכך גם לדאוג שלא יחסר כלום לצרכנים. במצב שכזה זו שאלה לא פשוטה האם נכון עדיין להמשיך את ההיתר שנתנו הרבנים הירושלמים.

(2) גם אם נסמוך על ההיתר ונתיר את היבולים, נותרו עדיין כמה שאלות הלכתיות כבדות משקל – האם 'היתר המכירה' יכול להתיר לא רק את היבול אלא להפקיע גם את קדושת שביעית המקרקע עצמה, כאשר התורה מצווה "ושבתה הארץ"? ושאלה נוספת – האם לאחר המכירה לנוכרי, יכולה העבודה בפועל להיעשות על ידי היהודי המצווה על מצוות שביעית? ושאלה נוספת – האם באמת יש בכוחו של ההיתר להתיר לא רק מלאכות מדרבנן אלא אף מלאכות שנאסרו מהתורה, כגון הזמירה אליה התייחסנו לעיל?

מחלוקת השביעית הייתה מאז תחילת ימי שיבת ציון לדיון הלכתי לוהט, עמוס ברגשות ואידיאולוגיות, ויכוח שלא נפתר עד היום. ומה בפועל יעשה כל חקלאי, בעל יקב וצרכן? על כך נאמר ב'פרקי אבות' "עשה לך רב". יבחר לו כל אחד את רבו אשר לפי פסקיו ילך, וידבק בפסקי ההלכה של רבו בעקביות.