אני אוהב חידושים. זאת אומרת, אני בן אדם מיושן שאוהב דברים ישנים: סרטי גיבורים מיוסרים בשחור לבן, ספרות קלאסית של סופרים מתים, שיחה פנים מול פנים ופחות הקלטות קוליות באפליקציה, וויסקי. איפה אני אוהב חידושים אתם בוודאי שואלים עצמכם? בדיוק שם, בדברים שאני אוהב, זו התשובה, הסרטים עדיין על גיבורים, רק שעכשיו הם בחליפות צמודות, הספרים הם אולי ישנים, אך מדע בדיוני מוביל את כותרתם, באפליקציה אני אולי לא מקליט, אך כותב ועוד איך והוויסקי, הוא לא מפסיק להפתיע.
בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי בתעשיית הוויסקי העולמית ולהפחתה במעמד ציון הגיל על גבי הבקבוקים הנמכרים לצרכן. יש שיגידו כי זוהי תכנית שיווקית רחבת היקף לשחרר מוצר מהיר וכמה שיותר ויהיו שיגידו כי האשם הוא במזרח הנפתח לנפלאות הנוזל הענברי ומכלה כל סדרת גיל, עד שהמזקקות לא עומדות בביקוש ונאלצות להמציא עצמן מחדש. הדיון במגמה המתחזקת יכול לארוך שעות, אך אני כאן לבד מול המחברת (אמרתי שאני מיושן) ולכן הוא יקוצר למשפט: זה לא באמת משנה. כך או כך, מתחילים היום יותר ויותר להבין שהגיל הוא לא בהכרח ערובה לאיכות והתהליך שעובר הוויסקי בדרך לבקבוק הוא משמעותי לא פחות ולפעמים אף הרבה יותר. אנו עדים לכך לדוגמא בפיניש השרי האהוב על ידי רבים וגם עלי ברוב המקרים, או בבלנדים המהווים הומאז' ליוצרים דוגמת שיבאס אולטיס, שני נושאים שכבר כתבתי עליהם כאן בעבר ואתם מוזמנים לקרוא עכשיו ולחזור אחרי תקציר הפרקים הקודמים, אני מחכה...
תודה שחזרתם. עכשיו אתם ודאי זוכרים את קולין סקוט שביקר בישראל לפני כמה חודשים. המאסטר בלנדר האגדי של שיבאס שאחראי ליצירות כמו השיבאס 18 והאולטיס וכמובן המשפט הנהדר, "אין חוקים לשתיה, שתה מה ואיך שטעים לך, העיקר שתוסיף שיבאס".
אז גם הפעם הוספתי שיבאס, לסושי, אגאדשי טופו, גיוזה ויקיטורי, אך בלי רוטב טריאקי, אני בדיאטה. ציוות של מסעדה יפנית מהודרת, דוגמת מר וגברת לי בשיפולי פארק צמרת עם וויסקי שאינו יפני יכול להרים גבה מצד אחד, מצד שני יכול לסקרן מאוד. הגעתי לא ממש רעב וסקרן מאוד. דרקוני זהב הנמתחים כצינורות דקים מעל לבר המעוטר במסעדה היוקרתית היוו תפאורה לא רעה בכלל להשקתו של הוויסקי החדש מבית מדרשם של האחים שיבאס, בלנד סקוטי ייחודי העובר לראשונה בעולם פיניש בחביות עץ אלון יפניות, עץ ששמו נשמע כמו קללה ביפנית - מיזונארה. זהו גם שמו של הוויסקי, שכולו מורשת של אותו כוכב הרוק בדמות דוד קשיש וחביב קולין סקוט והוא רחוק מלהיות קללה.
קולין סקוט
חביות מיזונארה הן עסק לא פשוט, עץ בעל נקבוביות עמוקות בעלות מגע עדין, לפעמים מדי, על תכולתן, מעניקות מרקם חלק וארומה עשירה ודורשות מיומנות גבוהה מאוד בתפעולן. מיומנות שהיפנים מתמחים בה כמעט כמו ביצירת סרטי גודזילה.
כחלק ממסעו של קולין ברחבי עולם הוויסקי, הוא נשבה בקסמי הדיקנות היפנית וכאשר הגיע למעמד הסטאר אליו הוא משתייך, החליט לקחת את שיבאס ולהצעיד אותם אל עבר מיזוג מזרח ומערב. שיבאס מיזונארה הוא כזה - וויסקי סקוטי קלאסי עם טעמי ספייסייד מובהקים, כשבסוף מורגשת עוקצנות יפנית, כמו קריצה בעין צרה האומרת לך, אתה מכיר אותי, אתה אוהב אותי ועכשיו בוא נעשה קצת משחק תפקידים כדי שלא יהיה משעמם. ניחוח עשיר ואפילו מעט מתקתק וקרמלי ממשיך עם חלקות מיזונארית מחמיאה בדבשיותה וסיומת מתריסה בתבלינים קלויים עדינים מאוד, אין כאן סערה בכוס, יש כאן שיבאס עם טוויסט שלא מאפיל על הטעם המוכר והפופולארי.
השיבאס מיזונארה הושק לראשונה ביפן עצמה, שזה סיכון לא קטן, כמו למכור קרח לאסקימוסים, או חול למצרים, אבל התקבל באהבה וקיבל את אישור הקפדנים ומשם שוחרר במרץ לשאר העולם. אנחנו בישראל הקטנה קיבלנו 4000 בקבוקים ממנו סך הכל וכמו שניתן היה להבין מהפסקה השניה למעלה, ציון הגיל הוא לא רלוונטי וגם לא קיים. התהליך, הכוונה ומורכבות הטעם הם מה שקובעים את איכותו.
האם אני מסכים עם כך? כנראה שכן. שמירה על מסורת ארוכת שנים והעברתה דרך פילטר לא מוכר לה יוצרת דברים מעניינים תמיד ועניין זהו מצרך שאני מעריך עד מאוד, אלו הם החידושים האהובים עלי. שלא יהיו טעויות, אם העניין בא על חשבון טעם אז את הקול שלי אתה מאבד, וויסקי הוא לא תמונה באינסטגרם שנעלמת תוך 24 שעות, הוא קיים לנצח וכאשר הוא טוב, הוא נעלם הרבה לפני 24 שעות, במיוחד אם אני בבר עם אנשים כמוני.
אלעד רואימי "רוקו"
