אולימפיאדת אטלנטה 1996, הרצים בגמר 4x100 שליחים באיצטדיון הסנטניאל עומדים מוכנים לזינוק, אגלי זיעה מבהיקים על מצחיהם וזה לפני שרצו אפילו מטר אחד. הקהל האמריקאי דוחף את הנבחרת שלו שבמסלול המרכזי, לידם הנבחרת הברזילאית, מלאת אושר השמור לרקדני אתלטיקה ובצד השני, הנבחרת הקנדית, מביטים בעיניים אחד של השני, מנותקים מההמולה. האצן הראשון מכל קבוצה רוכן קדימה, אצבעות ידיים נוגעות קלות בקו הזינוק, מאזנות את הגוף וממקדות את המחשבה, הרגע הגדול של חייהם, לו התאמנו במשך כל כך הרבה שנים מתנקז לכמה שניות של עוצמה. בניגוד לשאר תחרויות הריצה, בהן כל אצן עומד בפני עצמו ותלוי בגופו ורוחו בלבד, כאן הם קבוצה, כוחם הוא בחוזק של כל אחד בנפרד ושל כולם יחד. הם רצים. 37 שניות ו 69 מאיות זו התוצאה הזוכה. הנבחרת הקנדית גרפה את הזהב, ארה"ב את הכסף וברזיל את הארד. עשרות אלפי הצופים מוחאים כפיים, צועקים ומחייכים לנוכח הקרב האדיר שחזו בו זה עתה. ביציע השמאלי, באמצע, קצת מתחת לתא העיתונאים יושבים ארבעה, הם אינם מוחאים כפיים, לא צועקים ולא מחייכים, זהו הקרב אותו היו הם אמורים לנצח.
ג'יימס נולד במונטיגו ביי ג'מייקה למשפחה מהמעמד הבינוני, עד כמה שעסק משפחתי לגידול מריחואנה יכול להיות בינוני. הוא ובן הדוד שלו היו נפגשים כל בוקר בדרכי העפר הסובבים את החווה ומתחרים אחד בשני בריצה. ילדות שלמה חלפה לג'יימס במקטעים של מאה מטר, כשככל שהזמן עובר, זמן הריצה מתקצר. כשהיה בן חמש עשרה התחיל להרוויח כסף מהריצה, לא מחסויות, מהתערבויות. בן הדוד שלו, שכבר הבין שאין לו שום סיכוי שבעולם לנצח את ג'יימס בריצה, מינה עצמו לסוכן אתלטים, שבאמתחתו אצן אחד והפקת תחרויות בין נערי העיר במסלולים מאולתרים בין מטעי קני הסוכר. כל יום היה טוען לכתר חדש, וכל פעם אסף ג'ון, בן הדוד, את הזכיות ל"קופת אולימפיאדה", כך לפחות כינה את קופסאת הפח המקולפת ומכוסת החול, כנראה מהבור בו הוא מחביא אותה כל הזמן.
במשך שנתיים הלכה הקופה והתמלאה. ג'ון אחראי על הכספים וג'יימס פשוט רץ. הכסף אצל ג'יימס אף פעם לא היה הנושא, רק הרגשת ההתפוצצות בשניה שהסתכל ימינה או שמאלה בקו הסיום וראה כלום מלבד אוויר, "היי" שהיה גבוה בעשרות מונים מכל שאכטה שיכל לגלגל בחווה המשפחתית.
באחד הימים עמד ג'יימס כרגיל בין שני קני סוכר המסמנים את נקודת הזינוק וחיכה משוחרר למתמודדים שערכו הכנות אחרונות, אולי למרוץ ואולי לתירוצים של אחרי ההפסד. ג'ון נראה בעיניו קצת לא רגוע, עומד בצד ומסתכל לצדדים, כמו מחכה שתבוא משטרה לחסל לו את העסק, מה שהיה מוזר בפני עצמו היות והיו בקהל הקבוע לפחות שני שוטרים ואת הבן של ראש העיר. כמה רגעים לפני ההזנקה נדרך ג'ון בחיוך וקפץ אל עבר בחור בסביבות גיל הארבעים, גבוה ובהיר עוטה חליפה בצבע שמנת, מחזה לא שגרתי במעמד הזה. ג'יימס לא זיהה אותו, אך במהרה הבין מי הוא, כאשר ג'ון ניגש אליו ולוחש לו באוזן, "זה פייר, הוא מהתאחדות האתלטיקה הצרפתית ואני קניתי לו כרטיס טיסה בכדי לבוא לראות אותך, תרוץ טוב ג'יימס".
וינסנט היה דור רביעי למגדלי קני סוכר ודונמים רבים של מטעים היו שייכים למשפחתו. וינסנט, העילוי של המשפחה והתקווה הלאומית הגדולה של ברבדוס לא היה צריך לעבוד יום בחייו. הכוכב הגדול של נבחרת הקריקט לגילאי ילדים ונוער. בגיל שמונה עשרה כבר הספיק להיות בהודו, פאקיסטן, אנגליה, אוסטרליה ומה שאמרו לו שהיא בנגלדש, למרות שלא ראה דבר במדינה מלבד בית מלון ומגרש קריקט הצמוד לו. בנסיעה האחרונה שלו, דווקא לזימבבואה, נאלצה הנבחרת להמתין כמה ימים עקב שביתה בנמל התעופה, מה שהוביל להתאהבות הגדולה שלו בקריקט להתחלף באהבה עמוקה לריצה. במתחם הספורט בו לן שהו מספר נבחרות אתלטיקה לנוער, לא לקח יותר מיום בכדי לעורר את היצר התחרותי של וינסנט ועד מהרה נעמד נער הקריקט במסלול לצד אצנים עם שנים של אימונים מאחוריהם. תוך מספר שניות, הם ועמם שנים של אימוניהם, היו מאחורי וינסנט שניצח בהפרש גדול. כמה ימים רצו הנערים וניסו לנצח את שחקן הקריקט הזה שעלה על מסלול בפעם הראשונה, אך ללא הצלחה.
כל זמן שהייתו בזימבבואה ראה וינסנט אדם גבוה ובהיר שנראה לו כבן ארבעים עם חליפה, כבר משהו לא ברור בחום האפריקאי. בטיסה חזרה לברבדוס ניגש אל וינסנט המאמן שלו ואמר לו בשקט: "אתה שומע וינסנט?, מישהו ראה אותך רץ אתמול, הוא דיבר איתי וכבר דיבר עם ההורים שלך, אתה תפגוש אותו אצלך בבית מחר, קוראים לו פייר והוא צופה לך עתיד בריצה. ולצערי, גם אני".
אטו היה קם כל בוקר בפורט אוף ספיין ויוצא לריצה של שעתיים. זה היה לפני אימון הבוקר. פטריק, אחיו הגדול היה המאמן שלו. לאחר שפטריק השתתף בשתי אולימפיאדות והיה אהוב על כל תושבי טרינידד, קל היה לשכנע את אטו ללכת בעקבותיו. באוויר הקאריבי נישא ריח קל של סוכר מהמטעים שמסביב לאיזור בו התאמן, עם כל צעד של אטו ובמשך שלוש שנים הריח המשכר הזה נטמע בנפשו ונתן לו אנרגיה עצומה לרוץ מהר אפילו יותר מאחיו. אחרי שלוש שנים של אימונים כבר נודע שמו של אטו ברחבי האי ויותר מכך, הודבק לו הכינוי אצן הסוכר והכינוי הזה חצה יבשות והגיע עד לפתחה של התאחדות האתלטיקה הצרפתית. בוקר אחד לאחר ריצת השעתיים הקבועה, נכנס אטו למטבח ביתו של אחיו, אצלו הוא גר בשלוש השנים האחרונות בכדי לשתות שייק חלבונים ולהתכונן לאימון. קול נשמע מהסלון וקרא לאטו להכנס. פטריק ישב על הספה מאושר וסימן לאטו להצטרף אליו, מולו ישב איש בהיר, שנראה גבוה למרות שלא עמד, עטוי חליפה משוחררת ומלאת כוונה ידידותית. "תכיר אטו", אמר פטריק, "זהו פייר, הוא כאן כדי לגייס אותך לפרויקט מיוחד. תנצח עוד קצת אנשים חוץ מאחיך".
למעלה משנה התאמנו יחד ג'יימס, וינסנט ואטו בהדרכת פייר שתקופה ארוכה חיפש אחריהם, תר אחרי אצנים חזקים שאף אחד לא שמע עליהם. זמן רב עבד על פרויקט של חיבור עולמי בין אצנים תחת מטריה צרפתית, ליצירת השילוב הטוב ביותר שניתן לדמיין, שילוב שינצח את כל השאר. השלישיה הקאריבית שלו התחברה בצורה מושלמת. את הצלע הרביעית ישלים עם אחד מאלופי צרפת לפני האולימפיאדה.
פייר לקח את החבורה בשקט ומעטה סודיות להתאמן באחוזה של אחיו, הדבר האחרון שרצה היה שמישהו יפריד ביניהם באיזו הצעה מפתה. האחוזה ממוקמת בחבל קוניאק תחת חסותו הותיקה של בית הקוניאק פייר פארן ומסלול נבנה במיוחד בשבילם.
אולימפיאדת אטלנטה התקרבה והשלישייה חותנה יחדיו והוכרזה בשייכות צרפתית, יחד עם פאסקל הצרפתי הושלמה הנבחרת והכוח החזק והבלתי צפוי ביותר יצא לסבב התחרויות שלפני אטלנטה. בכל התחרויות הקדם אולימפיות בחודשים הללו שלטה נבחרת אחת, הנבחרת הקאריבית של פייר, הנבחרת היחידה שמרכיביה הם נשמת שלושה איים שטופי שמש וידע צרפתי עשיר של איך עושים את זה נכון. העפלתם לאולימפיאדה הייתה ברורה וכך היה. עד יום לפני התחרות.
כל סיפור ספורטיבי רומנטי או הוליוודי, יתאר פציעה טראגית או נבל היוצא נגד הכוכבים, אך המציאות לפעמים משעממת הרבה יותר, והייתה זו רשימה פקידותית שגויה, חותמת שבמקום הלא נכון, טופס לא שלם והאגדה שיכולה הייתה להיות, מעולם לא קרתה. שלושת הכוכבים נפסלו מהתחרות וראו את פאסקל מעפיל עם נבחרת צרפת לגמר רק בכדי להגיע למקום האחרון ולא לסיים את המרוץ.
האולימפיאדה הסתיימה, החלום הגיע לסופו והחבורה התפזרה. שנה חלפה, בה חזר כל אחד לאי שהכיל את כל עומק חייו. ג'יימס הלך בעקבות משפחתו והצטרף לבן הדוד שלו בקניית חוות גידול משל עצמם וכל יום היה שואף מעט רוגע בכדי לשכוח. וינסנט הפך לעוזר מאמן נבחרת הקריקט לנוער בברבדוס וזכה איתם באליפות העולם כבר בשנה הראשונה. אטו לקח את הכינוי שניתן לו והפך אותו לעסק מצליח עם דוכני שייקים של פירות והמון סוכר, ככה בשביל ההרגשה. ופייר, לפייר היה הכי קשה. אהבתו לשלישיית האצנים מהקאריביים לא הניחה לו, הידיעה כי העולם פיספס משהו גדול לא נתנה לו רגע שקט. הוא פרש אל אחוזת אחיו אלכסנדר בצרפת והחליט כי הוא לא מתעסק יותר באתלטיקה, אלא במציאת הדרך בה יכיר העולם את אלו שצריכים היו לנצח.
אלכסנדר שהיה עד להתגבשות האדירה שעליה היה אחראי אחיו, ליצירה הגדולה שכמעט והדהדה בכל רחבי העולם, עשה מה שכל אח בעל ידע באלכוהול וכבוד לתשוקה הקאריבית היה עושה, ויצר לפייר נבחרת קאריבית בבקבוק, רום שלושה כוכבים מג'מייקה, ברבדוס וטרינידד. משקה המספר בכל לגימה על הנבחרת הטובה ביותר בעולם, שאיש לא זכה להכיר.
אלעד רואימי "רוקו"
