Chateau Soutard  //  צילום: ישי נאמן

האמת היא שהכל התחיל במקרה. אנחנו קודם כל אנשי אוכל, והעיר סן-סבסטיאן וחבל הבאסקים בצפון-מזרח ספרד בכללו, הם מוקד עליה לרגל של עולם הקולינריה. האיזור הוא בעל מסורת עתיקה, עם תנובה טבעית עשירה מהים ומהיבשה, שורץ מסעדות מכוכבות מישלן ודירוג סן-פלגרינו. אז קודם הזמנו מקומות למסעדות, ואחרי שהצלחנו מה שהצלחנו עברנו למשימה המשנית של מציאת כרטיס טיסה.

אבל, המממ, אין טיסות ישירות, אז עם האצבע על הגלובוס לשדות התעופה באיזור. בורדו! טיסות - יש. במחיר סביר? יש. בשעות סבירות? אכן. ו... זאת בורדו! מעולה! 2 ציפורים במכה.

אחרי נחיתה בבורדו נסענו כ 250 קילומטר לסן סבסטיאן, והתחלנו את הטיול בחבל הבאסקים. אז תמצית המסעדות בקצרה - סיבוב פינצ'וס בסן-סבסטיאן, Arzak*** בסן-סבסטיאן, Elkano* בגטאריה, Nerua* בבילבאו ו Azurmendi*** בלאראבצו - מעוררות השראה, מיוחדות וטעימות להחריד, שעל ביקור בכל אחת מהן אפשר להקדיש כתבה נפרדת.

אבל אנחנו בענייני יין כאן, נכון? אז רק נזכיר את היין המקומי של חבל הבאסקים, הצ'אקולי (Txakoli). זהו יין לבן מבעבע, יחסית מאד יבש וחמצמץ, עם אחוזי אלכוהול נמוכים (9.5%-11.5%), שמופק בעיקר מענבים מהזנים Hondarribi Zuria, Hondarribi Beltza ו Folle blanche, העינב המסורתי לחבלי קוניאק וארמניאק. אבל הזהרתי, ההשכלה המקצועית שלי בתחום היין נמוכה מאד, ולכן אסתפק בסיכום קצר - נחמד, קליל, ולא יותר מזה.

אחרי שלושה ימים בחבל הבאסקים הצפנו חזרה לחבל בורדו. אם על איזור הבאסקים היינו (יחסית) סגורים, לגבי בורדו הסיפור שונה לגמרי. אמנם, האיזור גיאוגרפית אינו עצום, אבל מספר תתי-האיזורים, היקבים והכרמים מסחרר, ויש רק שלושה ימים, מה עושים?

Cut-to גיא הרן; האיש, הידע, הפרנקופוניה. היין זורם בעורקיו, אם הפואה-גרא עוד השאיר מרווח צר כלשהו. בלי למצמץ, גיא ירה עלינו תחמושת - יקבים, כרמים, ייננים, פונדקי-דרכים, מלונות, מסעדות. השאלה הגדולה היתה לא איך למלא את הימים, אלא אלו ויתורים כואבים נצטרך להקריב, כי לא את הכל נוכל להספיק.

החלוקה הראשונית המאוד-בסיסית שעזרה לנו לתכנן היא בין הגדה השמאלית לגדה הימנית. כלומר, בין הצד המערבי לצד המזרחי של נהר הגרון (Garonne). בגדה השמאלית נמצאים מרבית השמות הגדולים, ובמיוחד איזור מדוק (Medoc) שמצפון לעיר בורדו, על תתי-אזוריו, בהם: פויאק (Pauillac), הוט-מדוק (Haut-Médoc), מרגו (Margaux) ועוד. בגדה הימנית מפורסם בעיקר איזור הליבורנה (Libournais), ובו העיר סנט-אמיליון (Saint-Emilion). לכל המעוניין להעמיק בנושא, יש מגוון כתבות מעניינות באתר.

זכינו במזג אוויר סתווי שטוף-שמש ונעים, ובעיקר - אלת המזל האירה לנו פנים, שעה שתיאמה באופן מפליא בין הטיול שלנו לעונת הבציר, שאינה ממש עונה אלא לכל היותר שבועיים-שלושה ספורים בכל יקב. זו העונה עם היקף הפעילות הגלוי הרב ביותר בכל היקבים, עם מאות ידיים עובדות בבציר, באיסוף, בהפרדה ובמעיכה. זוהי גם שעתם היפה ביותר של הגפנים, כאשר האשכולות בשלים, הענבים מלאים עסיס, ורמת החומציות והסוכר מתאימה לייצור היין.

ביקור ביקבים ה'גדולים', כגון לאפיט (Lafite), לאטור (Latour) ומרגו (Margaux) מחייב רישום מוקדם מאד. הוזהרנו שהם לא נותנים לכל ארחי-פרחי כמונו לבקר, אלא לאחר העברת קו"ח, עם רזומה שמעיד על ידע, נסיון והבנה. אז בלי תחושות נחיתות, ובעקבות ההמלצות, שמנו פעמנו ליקבים קטנים יותר: באיזור מדוק מרמת הדירוג החמישית (Cinquièmes Crus) וקרו-בורז'ואה (Cru Bourgeois), ובאיזור סנט-אמיליון מדירוג ה Grands Crus Classés.

שאטו קירוואן (Kirwan), יקב קטן באפלסיון מרגו, היה התחנה הראשונה שלנו, שלאחריו המשכנו בדרך היפהפיה העולה צפונה. תוך כדי הנסיעה נזכרתי בקריקטורה שראיתי לפני מספר שנים, שבה נראה ברקע טקס זכרון לחללי כוחות הברית במלחמת העולם השניה, ובקדמת התמונה איכר צרפתי בגינתו שמסנן "הם הרסו לי את חלקת החסה!". כל כך יפה כאן, רגוע, מלא כרמים ויקבים, שלא פלא שאין להם כח להתעסק במלחמות. דומני שהתמונה של שאטו Pichon Baron, ממחישה את הטענה. הטירה כמו לקוחה מקופסת טירה של לגו.

מלבד שלטים המפנים לשלל יקבים, הכביש רצוף בחנויות יין רבות, ומכיוון שזמננו היה בידינו השתדלנו לא להפלות אף חנות, בכל זאת לא נעים, וכך, מבושמים קלות, הצפנו בהמלצתו של גיא למסעדת La Salamandre בפויאק. המורדוך של האיזור, אבל עם פואה-גרא במקום חומוס, מולים במקום קובה, ויין במקום פפסי. עסקה משתלמת לכל הדעות.

משם הצפנו לשאטו Pontet Canet באפלסיון פויאק. היקב מתייחד, בין השאר, בהיותו אורגני וביו-דינמי לחלוטין מאז שנת 2010, לפי משנתו האנתרופוסופית של רודולף שטיינר. תוך כדי סיור מקסים בין הכרמים הסבירה המדריכה כיצד פועל היקב. מבלי להרחיב יתר על המידה, מדובר בתורה המבוססת על ההקשרים האקולוגיים, האנרגטיים והרוחניים של הטבע, אשר באופן מעשי מתבטאים בגיוון הגידולים, הימנעות מטיפולים כימיים לאדמה, ותפישת הטיפול באדמה, בחיות ובגידולים כמערכת אחת. להרחבה, ניתן לקרוא את הכתבה על היקב ב Wall Street Journal. מבחינה פרקטית, לדוגמא, תחם היקב שטח שבו חי זוג חמורים שכל תפקידם הוא להשרות אנרגיה 'צעירה' על הכרמים (שהרי כידוע חמורים עקשנים מטבעם, תכונה ילדותית). היקב גם עבר משימוש בטרקטורים לסוסים בשנים האחרונות. אחרי הסיור בכרמים המשכנו ליקב עצמו, בו זכינו לראות תוך כדי פעולה את מיון הענבים לפני מעיכתם והעברתם לתסיסה הראשונה. הסיור במרתפי החביות מרשים לא פחות.

היקב האחרון לאותו יום היה שאטו Aney, יקב צנוע יחסית, אבל מנהל המקום, פייר רמונד, הוא איש שיחה מרתק. מלבד הסיור המודרך ביקב התגלגלה השיחה המעניינת על הרגולציה המחמירה של יינות בורדו. כישראלים לא התאפקנו מלשאול האם אין לו רצון לנפץ את החוקים, להיות אוונגרד; ולא רק ממניעים של חירות מקצועית, אלא גם לטובת הציבור - שהרי בעינינו הנוקשות נתפשה כמרסנת תחרות. הוא השיב כמה המסגרת הברורה דווקא מכתיבה את התחרות האמיתית, כזו שמחדדת את הבדלי האיכות למוצרים ברי-השוואה. אנחנו נותרנו עם התהייה לגבי הסיבה לדבקות בחוקים הנוקשים - היא מאד מועילה למי שנכלל במסגרתה, למי שנכלל בדירוג יינות בורדו, אבל היא גם מדירה שחקנים חדשים. אז בין הצורך בעצם הרגולציה (מתי כבר בישראל?) לבין מידת הנוקשות הבורדולזית - כאן צריך לחשוב.

יום המחרת הוקדש לאיזור סנט אמיליון, הכפר הציורי המהווה את לב תעשיית היין של הגדה הימנית. כאן נהנינו תחילה מביקור בחנות The Wine Buff, שמנוהלת על ידי בחור אירי חביב, שמטעים יינות גם בשעה שרוב המטיילים כאן רק מתעוררים. It's 5 o'clock somewhere, הלא כן? משם המשכנו לסיור בשאטו Soutard, שאין להחמיץ בו את חדר דודי התסיסה ומרתפי החביות. לאחריו המשכנו לסיור מרתק בשאטו Villemaurine, בו למדנו כיצד חפירת אבן הגיר עבור בניית העיירה וחומותיה יצרה מחילות תת-קרקעיות מחוץ לחומות, המשמשות את היקב.

בעודנו נהנים מארוחת הצהריים שהתקנו לעצמנו בסופר המקומי (בגט + נקניקים + חצי בקבוק יין), הבנו שהיא מדגימה את חוויית בורדו בצורה הטובה ביותר. אמנם, ישנה תחושת הנחיתות הגדולה - מי אנחנו מול אנשי בירת היין העולמית, על מקצועיותם, נסיונם, פלטת הטעמים ויכולת הניתוח, ורמת המסחור הפנומנלית. אבל מצד שני, בין לבין מתאפשרת גם לצעירים יותר ולכוחות חדשים גישה. גם ליצרנים, כמו ז'אן-לוק תונבין (שזכינו לטעום מיין הגאראג' "Bad Boy" שלו). אבל גם לנו, אוהבי היין הפשוטים, שמבלי להתאמץ, עם מצרכים בסופר, נהנינו מפיקניק עם יין בורדולזי בנוף הכרמים.