מי שיקדיש קצת זמן לקריאתן של ההגדרות השונות בארץ ובעולם יראה שרק כ 5% מהיינות משתבחים ביישון עד 5 שנים, רק 1% ימשיך ויתיישן בגאון עד 10 שנים, רק שברי אחוז יפגינו עוצמה ייחודית בגילאים מתקדמים ממש של 20 שנה ויותר.

 הנה מה דעתו של איש רציני, ניר שחם (בכתבה של ישראל פרקר מ 2013), מסביר את ההתיישנות של יינות ישראל כך: "אני נוטה להאמין שיינות ישראלים הם יינות שנועדו ליישון טוב ל 6-8 שנים, 10 שנים מקסימום. בודדים היינות שיעברו את גבול ה 15 שנה, זה ממש נדיר". "אני לא חושב שהמטרה שלנו בתור צרכני יין וחובבי יין היא לשתות את היין בשיאו. המטרה, הכיף וההנאה היא לעקוב ולפגוש את היין לאורך השנים על ציר הזמן; כמו שנער מתבגר כך היינן דואג מטפל ביין ודואג להתבגרותו הנכונה והטובה". "ברגע שהיינן סגר את הפקק והוא עשה את זה בתזמון מאד מסויים, הוא החליט שהיין בשל ומוכן לצאת החוצה. אך היין עוד לא בשיאו. יש לו לאן להתקדם, אבל הפקק נסגר והיינן אומר ליין שלום. מדי פעם הוא בודק את היין בבקבוק. שלב זה נקרא שלב ההתיישנות של היין. תהליך ההתיישנות ממשיך בצורה מאד איטית בתנאי שהיין שמור היטב. לאחר תקופה מסוימת היין מגיע לשיאו ומשם הוא מתחיל לאט לאט לרדת באיכותו ". "כשאנו בוחנים יין כזה תחשבו שיושב לידכם קשיש זקן. אנו לא נבחן אותו בכדורגל, אנו נבדוק אם הוא צלול בדעתו, אם הוא יודע להגיד את הדברים בהקשר הנכון ואם הוא מעניין ובר שיחה. אם הוא זקן חכם זה יהיה פנטסטי".

יפה, הסבר ראוי בהחלט. ומה יש לנו בפועל ביינותינו הישראליים? שגיא קופר כתב על טעימת אורך של יינות קסטל בפברואר 2011. גראן וין 1993 היה "פטרולי. מאוד. זהו הבציר השני של היקב, שממנו כבר ממש אין יותר, ולו בקבוק אחד גם בארכיון היקב. היין בעל גוף קל-בינוני. מזכיר מאוד צרפת - בורדו. יש בו מעט פלפל שחור - דבר שיש גם בבצירים אחרים. הסיומת בעלת חמיצות טובה וטאניות... מצוין, גם בגילו זה. לשתות עכשיו".

בן 14 ומצויין, אז יש מתיישנים ישראליים טובים? גם השרדונה של קסטל מ 1998 זוכה לשבחים בגיל 14: "האף מצוין: מושך מאוד ואטרקטיבי, עם הרבה פרי יבש ואפילו קרקעית יער. הפה בעל אותה חמיצות גבוהה יחסית, שמאפיינת, הסתבר לי, יותר את היינות של השנים הראשונות". יופי, באמת!

בבית הפתוח ביום שישי 15.01.16 טעמנו את קסטל גראן וין משנים 1997ו 1999 ושניהם היו כבר במעמקי המחלקה הסיעודית של היינות המצויינים. 17 ו 19 שנים הם גיל יפה ליין אבל נראה שגם הישראלים המתיישנים נוטים לחשב את גילם על פי האקלים שלנו, זה שקובע את מועד הבציר אחרת מאשר בבורדו, בורגון או פיאמונטה.

מוטי גולדמן מוילה וילהלמה מצהיר בגאון ברור לדני רובין (כתבה שלו באתר 'על היין') על יינות היקב: "אנחנו יקב שעושה דברים מעניינים, אבל הכי חשוב, אנחנו עושים יינות מתיישנים. זה לא לומר שהיין שלנו מתיישן במרתף כמו כולם אלא לחדד ולהסביר שהקו היינני של היקב הוא יינות מתיישנים ויינות שיודעים להתיישן לאורך ציר הזמן". קו יינני? מזכיר לי את תיאורו של מישל רולאן באמפורה על זמני היישון בחביות של ה VELOURS הנפלא שלו. ומה עשה הקו היינני בטעימה? גראן ריזרב קברנה סוביניון 2006, "רק" בן 10, נמצא בשיאו פלוס שנה, אולי. אחיו הצעיר ממנו ב 4 שנים חי ובועט יפה. האם עלי להסיק שנכונו לו עוד 4 שנים טובות? אולי ואפשר שלא, בכל מקרה יפה ובהחלט "שווה".

גם ללא הצהרות מיוחדות מפגין יקב בן חיים יין ממש באותה הגדרה, חיות טובה וצפי של 4-5 שנים קדימה.

הפתעה אישית לטובה הייתה של המגנום ג'נבא 2008 ממשק היין הנס שטרנבך. בשנתו השמינית גם היין הזה מוכיח שהמתיישנים שלנו אכן מתיישנים בגאון.

ולבסוף, כמובן, שתי השאלות החשובות: האם יינות ישראל משתפרים על ציר הזמן וגם מתיישנים בהתאם? נראה (לדעתי האישית) שאכן כן והשנים הבאות יפיקו לנו יותר יינות טובים ובעלי כושר התיישנות יותר מרשים. והשניה: האם לנו כצרכנים וחובבים של יין ישראלי טוב יותר ללגום אותו צעיר, בריא וזול יותר – או להמתין וליהנות ממנו בגיל מתקדם בתקווה שהוא התיישן יפה – ולתהות לאחר מכן האם לא פתחנו את הבקבוק מוקדם מדי או שמא מאוחר מדי...

המתיישנים של ישראל, להתראות בבית הפתוח הבא. נחיה, נראה, נטעם, נשווה, נשמח קצת ונצטער קצת. לחיים!