הפרקליט הכללי של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי פרסם את עמדתו ביחס לעתירה שהוגשה על ידי יקב פסגות והארגון היהודי האירופי כנגד ממשלת צרפת, בה דרשו כי הצרפתים יבטלו את החלטתם, הקובעת כי "מוצרי מזון שמקורים בשטחים הכבושים על ידי ישראל יסומנו בהתאם על מנת להעיד על מקורם זה". עמדת היועץ הכללי: אין כל פגם בהחלטת ממשלת צרפת, ההיפך הוא הנכון: העדר ציון מקורם של המוצרים מן ההתנחלויות יש בו כדי להטעות את הצרכנים האירופים.
התביעה הנוגעת לעניין הוגשה למועצת המדינה הצרפתית ונטען בה שחובת הסימון אשר הוטלה נוגדת את החוקה הצרפתית. מועצת המדינה קבעה שמכיוון שמתעוררת כאן שאלה של התאמת החקיקה הצרפתית לדינים האירופים, הרי שיש להעביר את הנושא לדיון בבית הדין לצדק של האיחוד האירופי. בית הדין בתורו ביקש לקבל את חוות דעתו של היועץ הכללי שלו בסוגיה וזו אכן ניתנה בימים אלו והיא רחוקה מלתמוך בעמדה שהובעה על ידי יקב פסגות והארגונים היהודים. באם תתקבל עמדתו של היועץ, אפשר בהחלט שיתברר כי הגשת התביעה הייתה משום מקח טעות, שכן עד כה, לא היו כמעט דיונים משמעותיים בסוגיה זו ופסיקה חד משמעית של בית הדין האירופי, עלולה בהחלט להוביל לאכיפה ממשית יותר לעומת זו הקיימת כיום באירופה לעניין סימון מוצרים המגיעים מן השטחים.
לדעת היועץ ג'רארד הוגאן, פרשנות נכונה של המונחים "מדינת המקור" ו"מקום המוצא", מונחים הקבועים בכללים האירופיים ביחס לסימון מוצרי מזון והגנת הצרכן מפני הטעיה בסימון, מחייבת התייחסות לכל הקריטריונים הרשומים באותם כללים ואשר יש בהם כדי להשפיע על החלטתו של הצרכן בבואו לרכוש את המוצר. השיקולים הרלבנטיים הם: בריאותיים, כלכליים, שיקולים הקשורים באיכות הסביבה, וכן שיקולים אתיים. גורם אחרון זה עשוי להיות משמעותי וחשוב בהקשר של מוצרים שמקורם מן "השטחים המוחזקים על ידי ישראל". היועץ נותן כדוגמה למקרה דומה את התנגדותם של אירופים רבים לרכישת מוצרים מדרום אפריקה, בתקופת האפרטהייד.
מסקנתו של היועץ לפיכך, היא כי העדרו של ציון לעניין מדינת המקור או מקום המוצא של מוצר שמקורו בשטח המוחזק על ידי ישראל ובכלל זה יישוב, עלולה להטעות את הצרכן ביחס למקור האמיתי, או למקום המוצא הנכון של מוצר המזון. לפיכך, אין מקום לפסול את החלטת ממשלת צרפת המחייבת סימון כזה. היועץ מוסיף וקובע, כי חוקי האיחוד האירופי מחייבים למעשה סימונו של מוצר המגיע מן השטחים כמוצר שמוצאו מאותו אזור. יחד עם זאת, היועץ מבהיר שבהקשר זה יש להבחין בין מוצרים שיוצרו בשטחה הריבוני של ישראל, לבין כאלו שמקורם בשטחים המוחזקים וכי רק האחרונים דורשים סימון מיוחד.
שאלה נוספת שעלתה לדיון, היא האם מדינות אירופה רשאיות להורות על הוספת סימוני חובה נוספים בהקשר זה, מעבר לאלו הנדרשים על פי חקיקת האיחוד האירופי. בהקשר זה קובע היועץ, כי הזכות המדינתית לקבוע ציון חובה של מדינת המקור במקום שכללי האיחוד אינם דורשים זאת, מוגבלת אך ורק לאותם מקרים בהם יש קשר מוכח בין איכויותיו הייחודיות של מוצר המזון, לבין מקורו הגאוגרפי, העשוי להשפיע על החלטת הצרכן אם לרכוש אותו. בנושא זה קבע היועץ, כי הואיל ובכך שהיין יוצר בשטחים המוחזקים על ידי ישראל דווקא אין בכדי להשפיע בשל סיבה זו בלבד על תכונותיו, הרי שמטעם זה, בניגוד למקרה הראשון שהובא לעיל, לא ניתן לחייב סימונו של המוצר כמוצר שמקורו מן השטחים המוחזקים.
אמנם אין מדובר עדיין בפסיקה סופית של בית הדין לצדק, אלא בהמלצת הפרקליט הכללי שלו בלבד והחלטה סופית אמורה להינתן רק בעוד מספר חודשים ואולם, במרבית המקרים נוהג בית הדין לאמץ את חוות הדעת של הפרקליט הכללי שלו, כך שסביר מאוד שגם במקרה זה תתקבל דעתו של הפרקליט והחקיקה הצרפתית המחייבת סימון מקורם של יינות ומוצרי מזון אחרים מהשטחים, לא תבוטל.
