לא היה זה ביקורי הראשון בקנדה. קדמו לו מספר ביקורים בהם פגשתי בכתבי יין, במורים ובסומלייה נבחרים מחבל אונטריו (בעת טעימת יינות ישראליים במכללה למזון ולמשקאות בטורונטו). שבתי לארץ הצפונית, והפעם התמקדתי ביקבים ובמספר חנויות יין בחבל אונטריו.
מצאתי תעשיית יין מודרנית החותרת בהתמדה אל עבר הכרה בין לאומית באיכות יינותיה. אין מדובר בדבר של מה בכך, בהתחשב במגבלות האקלים באזורי היין השונים בקנדה. דרכים רבות ננקטות כדי להתחדש, ולשפר את איכות היינות המוצעים לקהל הבית וליצוא לחו"ל, אבל כדי להבין את התהליך, צריך לחזור מעט לאחור.

תעשיית היין בקנדה אינה תעשיה חדשה. היא החלה ביקבים משפחתיים, בשלהי המאה ה-17. הייצור באותם ימים סבל מקשיי האקלים הקר. זנים שיובאו מצרפת, היו רגישים לכפור וגם למזיקים מקומיים. כישלונות רבים בתהליכי הייצור עצמם לא הקלו על ההתחלה הקשה. וגם כאשר מהגר גרמני בשם יוהן שילר השתמש בגפנים מקומיות במהלך המאה ה- 19, הוא לא הצליח לייצר יינות סבירים. (אגב, הגפנים המקומיות נזכרות כבר בסיפורי הויקינגים, שהתיישבו לתקופה קצרה מאד בניו פאונדלאנד, שלה קראו בהתאם "ויינלאנד", ארץ היין).
ניסיון נוסף לייצר יין ראוי לשמו נעשה בשלהי המאה ה-19, אז נוסדה אגודת מגדלי גפן היין בטורונטו. כמו קודם לכן, הניסיון נכשל, והתעשייה המשיכה לקרטע ולפעול בהיקפים קטנים ובלתי מרשימים. עם סיום "תקופת היובש" בקנדה ובארה"ב, כאשר מכירת אלכוהול שוב הותרה על ידי השלטונות, לפני כשמונים שנה, התעורר מחדש העניין ביין, הפעם תוך הבנה כי חייבים לנטוע זני איכות המתאימים לאקלים המקומי.

החלטה ברוח זו לא עוררה בתחילה פעילות רבה, ואולם, עם סיום מלחמת העולם השניה, הובאו וניטעו זני מכלוא של הגפן האירופית וארבעה זני יין אירופיים (שרדונה ביניהם). זו הייתה נקודת מפנה של ממש. הכנסת הזנים החדשים וקליטת מהגרים מאירופה באותן שנים הביאו לעליה בצריכת היינות, להקמת יקבים ולמגמת שיפור באיכות היינות של קנדה.

מגמות אלה הואצו בשני העשורים האחרונים באורח משמעותי. אם עד לפני כחמישים שנה גדלו ענבי יין רק בחבל אונטריו (למעט כרמים פה ושם בקולומביה הבריטית, בקוויבק או בחוף האטלנטי), אנו מוצאים כיום פריסת כרמי יין ויקבים קטנים עד גדולים ויינות איכותיים מסוגים שונים מחופי האוקיינוס האטלנטי, בקוויבק, דרך חבל אונטריו, ועד קולומביה הבריטית שלחופי האוקיינותס השקט.


לאחר תקופת היובש קבעה הממשלה הקנדית הפדרלית סייגים וחוקים לגבי יינות ופעילות תעשית היין "הצעירה" והמתחדשת שלה. התקנה העיקרית שנכנסה לתוקף הייתה, שמכירת יינות, פיקוח על הפצתם, יבוא או יצוא יינות, וכן בקרת איכות היינות, ינוהלו על ידי הממשלה המקומית של חבל זה או אחר. כלומר, תקנות היין בחבל כמו אונטריו יקבעו אך ורק על פי מוסדות הממשל באותו חבל ובכפיפות לחוקים הכוללים של הממשלה הפדרלית. כפיפות זו מותירה מרווח פעילות וחקיקה נרחבים לממשלות החבלים. לממשלה של כל חבל עוזרים המגדלים והיצרנים הקשורים בענף היין, בתקנות "וולונטריות".

בשנת 1989 נוסדה "החברה כורמים-ייננים לאיכות" (Vintners Quality Alliance), שבעטיה סומנו יינות חבל אונטריו בראשי התיבות שלה (V.Q.A.), סימון המצביע על שימוש בענבי האזור וכן על איכות מוכחת בטעימות מבוקרות המבוצעות על ידי חבר טועמים בלתי תלויים, מקצועיים ובעלי ניסיון רב. החברות באיגוד זה אינה חובה אלא מתוך בחירה, אולם השלטונות דוחקים בייננים ובכורמים למסד את השיטה ולהרחיב את מספר היקבים הכפופים לה. עד כה הצטרפו והתאגדו אזורית גם יקבי המחוזות נובה סקוטיה, קוויבק, אלברטה וקולומביה הבריטית. מערכת ה- V.Q.A, מחקה, למעשה, את השיטה הצרפתית להגדרת יינות, בכמה היבטים.
במחוזות אונטריו, קוויבק וקולומביה הבריטית בלבד, קיימות כיום התארגנויות אזוריות (אזור יין), ותת אזוריות. התיוג האזורי, מחייב כי 75% מן היין יופק מזנים או ממכלואים מוכרים ומאושרים.

יתרה מכך, עם ההתארגנות בחבלים השונים, החל גידול מתמיד בהיקפי הנטיעות, הייצור ואיכות היינות הקנדיים. הכורמים והיקבים הטילו על עצמם מרצון הגבלות גם בכל הקשור לצפיפות הנטיעה, למיקום הכרמים, לרמות היבולים ולבחירת הזנים והכנות המתאימות ביותר לנינוס הגפנים, בקרת הצימוח והבטחת איכת הפרי. יובאו זנים חדשים ופותחו מכלואים מתאימים, מלבד הזנים הקלסיים הניטעים במקומות המאפשרים זאת מבחינת האקלים (בין הזנים הקלאסיים ניתן למנות את הריזלינג הגרמני, פינו נואר, מרלו, קברנה סוביניון, קברנה פרנק, מלבק, פטיט וורדו ושרדונה).

לתיחום האזורי והתת-אזורי יש חשיבות עצומה, שכן יש הבדלי אקלים אפילו בין אזורים קרובים מאוד מבחינה גיאוגרפית, ואפילו בין חלקות באותה כרם. בעלי היקבים משתדלים להקפיד על ציון התיחום אליו שייכים הכרמים, שמפריים הם מייצרים את היינות. בנוסף לכך, קיים לחץ מתמיד מצידם לברר האם לחלקות מסוימות בתוך תת אזור כלשהו או חלקות שטח מתקיימת יחודיות דמוית "טרואר" אירופאי. ההגדרות המקומיות אינן דומות להגדרות אירופאיות ולמעשה מתקיים כיום דיון פנימי על ההגדרות הללו.

כורמים ובעלי יקבים הרחיקו לכת מעבר לדרישות הקיימות והם מכפיפים את עצמם לפיקוח נוסף כמו פיקוח על כרם אורגני המבוצע על ידי התארגנות החקלאים האורגניים בקנדה. אחרים אף מכפיפים עצמם למערך הביו דינמי בפיקוח של החקלאים הביו-דינמיים הקנדיים. מערכת זו נוקשה ביותר בשל התקנות המושתות על ממשק כרמים ביו-דינמיים.
השינויים המפליגים בכרמים, ההקפדה על בחירת מיקום הכרמים, התיחום האזורי והשיפור ביכולות הייצור, הכניסו את יינות קנדה לעולם היין הבינלאומי ואף זיכו אותם בפרסים רבים בירידים, בתערוכות ובתחרויות יין בינלאומיות. מלבד יצוא משמעותי, נבנה בקפידה רבה שוק מקומי והושקעו אמצעים רבים בחינוך גבוה באוניברסיטאות בכל הנושאים הקשורים לענף היין. בין היתר, קיימים בקנדה קורסים אקדמיים למלצרי יין, לייננים, וכמובן קורסים בתחום החקלאות - כורמות היין וטיפוח טכנולוגיות משופרות לגידול גפנים.

התוצאות מדברות בעד עצמן: צריכת היין בקנדה קפצה בתוך 15 שנים מממוצע של כ - 5 ליטרים לבוגר לשנה ל - 14.5 ליטרים. במחוז קוויבק הצריכה כיום היא כ - 19 ליטרים, בנובה סקוטייה כ - 15, באונטריו כ - 17 ובקולומביה הבריטית כ - 18 ליטרים לבוגר לשנה. שטחי הכרמים בקנדה מתקרבים כיום ל - 100,000 דונמים הנטועים בעיקר באונטריו ובקולומביה הבריטית. כמויות הענבים תלויות לא רק בשטח אלא גם בפגעי החורף של כל שנה.
לאחר שטעמתי יינות קנדיים עלי לומר כי ההבדלים בתוך אזור יין הם גדולים מאד ויש גם אכזבות לא מעטות. למשל, לא כדאי לצפות לחוויה אדירה בעת טעימת פינו נואר. בין היינות הלבנים, בולטים יינות סוביניון בלאן וריזלינג. בין האדומים מרשימים יינות הקברנה פרנק, הן בשונות בתוך האזור והן באיכות המושגות בתת אזורים בתוך אזור יין כאונטריו.

ביקורי במספר ניכר של חנויות היין המבוקרות על ידי הממשל של חבל אונטריו, היו למקור השראה. בכולן, למעט אחת (זה קרה מחוץ לטורונטו), קיבלתי הסברים מפורטים על היינות, והמלצות מוצלחות על יינות שיתאמו את הארוחה אליה הוזמנתי (המלצות שנבחנו ובמרבית המקרים הניבו הצלחה בבחירה). תמיד צויידתי בהמלצות לביקורים ביקבים אלה או אחרים, ובכל חנות נמסרה לידי החוברת הרשמית (Official Guide to the Wineries of Ontario) של יקבי חבל אונטריו, שהוצאה לאור על ידי אגוד הכורמים וממשלת החבל. החוברות הללו נועדות לתיירים, לצרכנים ולקנייני יין. בחוברת מפוארת למדי נכללים רשימת היקבים ופרטים אודות כל יקב, וחשוב לא פחות, כמה פרטים על המכלולים הנוספים לו כאמפיתאטרון להרצאות ומופעים, סוגי ציוד המותקנים ביקב, כתובות ודרכי התקשרות אל היקב.

בנוסף, מובאת המלצת יינן היקב על יינות היקב הנראים לו כמייצגים את סגנונו, ואת איכויות היין שהוא שואף להציג. בשיחות עם אנשי יקבים במהלך טעימות יין, הופתעתי כשהומלצו לי גם יינות מתוצרתם של יקבים שכנים, ובמקרים מסוימים אף נמנו יותר יתרונות ביקב השכן מאשר ביקב שבו נמסרו ההמלצות. רק בקנדה!

בשורה התחתונה, יש לנו כישראלים מה ללמוד מתעשיית היין הקנדית הן בארגון הפנימי, הן בתיחום אזורי, הן הפיקוח על איכות היין ועל הכרמים, וכמובן חובה ללמוד גם מהפרגון ההדדי.
אולי צעד ראשון בכיוון הקנדי יעשה עם פרסומה של חוברת חדשה העומדת לצאת לאור בקרוב. מדובר בחוברת על דרך היין ביהודה, או יקבי יהודה, שהיא פרי התארגנות אזורית של היקבים באזור, המועצה האזורית וחובבי יין שחברו להכין חוברת הסברה לקידום אזור היין של חבל יהודה. אמנם, לא חוברת ברמה הקנדית, אבל צעד ענק לתעשיית היין האזורית בארץ. מחשבה חיובית זו התערבבה בראשי ביחד עם מחשבות נוגות הנובעות מהשוואה בינינו לבין הקנדים. זה קרה בעת שלגמתי בערב שבת, בגולה, מיינות יהודה.

מתוך מגזין איש הענבים. מהדורה 2, 20 אוקטובר 2009