תעשיית היין הישראלית הצעירה והמתפתחת, עומדת תחת צילה הכבד של תרבות היין היהודית מהעת העתיקה. הלכות וגזרות שגזרו חז"ל מלפני מאות ואלפי שנה, ואשר במהותם נבעו מתוך תרבות היין של אותם הימים, נושאים בחובם השלכות מרחיקות לכת על תעשיית היין הישראלית בימינו אנו, וממילא היא משליכה גם על התפתחותה העכשווית של ישראל כארץ יין.
ההשלכות להילכות כשרות היין מגיעות כמעט לכל פינה בתעשייה זו.
רוב רשתות השיווק בארץ מוכרים מוצרים כשרים בלבד. לפיכך, יינות ישראליים שאינם בעלי חותמת כשרות לא יגיעו למרכולים ולרשתות השיווק. ומאחר ורוב רכישות היין בישראל עדיין נעשות בסופרמרקטים, הרי שיקב ללא הכשר מאבד מיד את רוב קהל הצרכנים הישראלי.
יצרני היין ללא ההכשר נאלצים אם כן לשווק יינותיהם ביקב עצמו, למסעדות נבחרות ובחנויות יין מקצועיות. אולם בדרך זו אין הם פונים לשוק הרחב אלא לקהל צרכנים אנין ומלומד. זהו שוק קטן יחסית והוא מאוכלס בצפיפות. על טעמם וכיסם של קהל קטן ומתוחכם זה נלחמים ביניהם יקבים ישראלים רבים מספור, ונלחמים הם גם מול יינות יבוא משובחים. אין בכוח קהל צרכנים קטן זה להחזיק את כל יקבי הבוטיק הישראליים. ומאחר וגם החנויות מוגבלות בשטחי מדף, הרבה מהיקבים הקטנים אף לא זוכים כלל לייצוג. נמצא כי בעיית הכשרות משליכה על יכולת הישרדותם של רבים מהיקבים הקטנים בארץ.
הפיתרון המתבקש לבעיה זו היא ייצוא יינות לחו"ל. אך שוב, בעיית הכשרות שבה ועולה. עם כל הרצון הטוב של יינני ישראל לשווק לחו"ל יין "ישראלי" ולאו דווקא כשר, ועל אף כל הפרסים היוקרתיים שהיינות הישראליים זוכים בהם, הרי שטרם נוצרה התעניינות בינלאומית רחבה ביינות ישראליים. הן כי השוק הבינלאומי מוצף ביינות הזולים בהרבה ממה שהשוק הישראלי יכול להציע והן כי כושר הייצור הנוכחי של התעשייה המקומית אינו מאפשר לה לתקוע יתד משמעותי, אפילו לא בשוק הבינלאומי של יינות האיכות. לפיכך, קהל הצרכנים ה"קשיח" של יינות הייצוא הישראליים היה ונשאר דווקא הקהילות היהודיות בחו"ל, המבקשות יין איכותי "ישראלי" וכשר. ושוב, בעיית הכשרות פוגעת בכושר הייצוא של יינות ישראל.
והיה אם יצרן יין ישראלי יגיע למסקנה כי על מנת לשרוד כלכלית כדאי לו להפוך את היקב שלו לכשר, הוא ייאלץ להתמודד עם דילמה קשה. הגופים הרבניים נותני ההכשרים אינם מאפשרים ליהודי חילוני לגעת ביין כלל. אם היצרן נכנס לתחום זה משיקולים עסקיים גרידא ולא איכפת לו לשבת במשרד כאשר משגיח הכשרות מביא לו טעימות מהחבית, ייתכן ומבחינה כלכלית כדאי לו להפוך את היקב לכשר. אך מרבית היקבים בארץ לא נפתחו משיקולים כלכליים אלא דווקא מאהבת עשיית היין וההתעסקות עם היין. וכאשר ההיגיון הכלכלי מורה על יתרונות היקב הכשר, הרי שהיצרן יאלץ לשלם על כך מחיר אישי קשה. אולי הוא ירוויח יותר כסף, אך לשם כך יהא עליו להתנתק כליל ממגע עם יינותיו, כאשר אפילו המפתח ליקב שהוא הקים, יימסר לידיו של משגיח הכשרות.
לאחרונה, ניתן לזהות מגמה המסתמנת בשוק הישראלי. כאשר יקב מגיע לגודל מסוים, בו השיקול המסחרי מאפיל על השיקול האישי/רגשי, הרי שההיגיון הכלכלי מכתיב ליקב להפוך לכשר. כך עשו יקבי קסטל, צרעה, בזלת הגולן, בן חיים, קדש ברנע, רמים, מוני, וייתכן ועוד.
עם זאת, יצרני יין רבים אינם מוכנים לצעד הזה באופן עקרוני. אין הם מוכנים להתנתק מהמגע עם יינותיהם. וכאשר כוחות השוק דורשים יינות כשרים, הרי שעתידם של יצרנים אלו אינו ברור, ושוק היין הישראלי עלול לאבד פוטנציאל חשוב להתפתחותו.
מעבר לכך, כאשר יצרנים בלתי כשרים אלו נאלצים לייצר יין בעבור שוק שהוא מצומצם מראש, ההיגיון הכלכלי מכתיב היצמדות לטעם השוק. דבר הגורר חוסר תעוזה וחוסר מעוף בפיתוח יינות חדשים וסגנונות ייחודיים. שוב, התפתחותה של ישראל כארץ יין נמצאת נפגעת מתכתיבי הילכות היין הכשר.
נושא כה חשוב ומשמעותי לתעשיית היין הישראלי, ראוי שיזכה לחשיפה ולהכרה. ועל אף שהמאמר שלפנינו הינו דיון הלכתי במהותו, הרי שהוא נוגע בלב ליבה של תעשיית היין הישראלית וביכולת עמידותם של יקבים רבים.
כפי שיובהר להלן, ההלכות אינן חד משמעיות כלל. וראוי כי יצרני היין, כמו גם שוחרי היין הישראלי, יכירו את המורכבות התרבותית וההיסטורית של סוגיות חשובות אלו. אולי יוביל הדבר גם לדיון מעמיק, בין כל הנוגעים בדבר, על הקריטריונים הראויים ליין כשר.
• • •
בעיית כשרות היין מיוחדת היא. בדרך כלל, הגדרת מוצר מזון ככשר או כלא-כשר, קשורה ישירות למרכיביו של אותו מוצר מזון. אם הוא מורכב ממיני מזונות או משקאות שנאסרו באכילה, הרי שהמוצר יוגדר כלא-כשר. כמובן שגם ביין יכולים להתעורר בעיות שכאלה, כגון אם היין עובר תהליכי הצללה עם דם בקר. אך הבעיה העיקרית של כשרות היין אינה קשורה כלל למרכיביו, אלא דווקא לבעיות דתיות ותרבותיות אחרות לחלוטין.
שורשה של בעיית כשרות היין מתחיל בהלכות עבודה זרה. עבודה זרה הינה אחת מהאיסורים החמורים ביותר ביהדות. האיסור הינו כה חמור עד כי נאמר עליה "ייהרג ולא יעבור". מוטב לאדם כי ימסור את נפשו ולא יעבור על איסור שכזה.
הרמב"ם (רבי משה בן מימון, 1135-1204) בחיבורו "ספר המצוות", מפרט את כל מצוות העשה והלא-תעשה שנכתבו בתורה. ובמצוות הלא-תעשה החמישית הוא מסביר כי נצטווינו לעבוד את הא-ל בהשתחוויה, בניסוך, בהקרבת קורבנות ובהקטרת קטורת. לפיכך, כל עבודות אלו אסור לעשותם למטרות עבודה זרה. נמצאנו למדים כי ניסוך יין לעבודה זרה, אסור מן התורה. אך לא רק הניסוך בפועל נאסר. דרשו חכמים כי נאסרה גם ההנאה מיין שנוסך לעבודה זרה.
אם כן, האיסור אינו מתחיל ביין עצמו אלא רק כאשר היין נוסך למטרות עבודה זרה. ובאם היין אינו מכיל כל מרכיבים האסורים לאכילה והוא גם לא נוסך לעבודה זרה, הרי לכאורה, כל יין שכזה יהיה כשר. אך הוסיפו על כך חכמים וגזרו איסור גם על "סתם יינם" של גויים. כלומר, לא רק יין שנוסך לעבודה זרה אלא סתם יין של גוי נאסר אף הוא.
השיקולים שהנחו את חז"ל בהוספת גזירה זו אינם לגמרי ברורים. מצד אחד, מתוך הדיון ההלכתי עולה כי באותה התקופה, בכל פעם שהגויים באו במגע עם יין, הם נהגו להפריש מעט ממנו לטובת אליליהם. בדומה לקתולים אדוקים שיכולים אנו למצוא כיום, הנוהגים להצטלב על כל שמועה רעה ועל כל משאלת לב. לפיכך חכמים חששו מכל יין שנגע בו גוי, שמא הוא כבר נוסך שלא בידיעתנו לעבודה זרה.
מצד שני, התלמוד גם מציין כי "גזרו על יינם משום בנותיהם". כלומר, מתוך החשש שמא המשקה האלכוהולי יתיר את מעצורי האדם ויביאו לידי מגע מיני אסור, חכמים אסרו את כל היינות של הגויים. קשה מעט לקבל טיעון זה, שכן מדוע היין נאסר כבר במגע ? לכאורה, מטעם זה, רק שתייתו צריכה הייתה להיאסר.
אך בסופו של דבר, בין אם מהחשש לניסוך של הגוי ובין אם מהחשש לקירבה לבנותיהם, גזירת האיסור ל"סתם יינם" של גויים נתקבעה בהלכה.
רבי יוסף קארו (1488-1575), מחבר ה"שולחן ערוך", ציין בהלכות יין נסך כי : "מומר ... עושה יין נסך במגעו". מכאן כי איסור יין נסך, חל לא רק על מגעו של הגוי אלא גם על מגעו של היהודי אשר המיר דתו לעבודה זרה.
ברור לכל, שאף אחד אינו חושש שמא בימינו יהודי חילוני ינסך יין לעבודה זרה. כמו כן, ברור גם לכל כי היהודי החילוני אינו נחשב כמי שבפועל המיר את דתו לעבודה זרה. ואם כך, מדוע נאסר היין שבא במגע עם היהודי החילוני ?
התשובה לשאלה זו שוב נמצאת במקום אחר. בתלמוד בבלי במסכת חולין וכן במקומות רבים בהלכה נפסק כי "המחלל שבת בפרהסיא הריהו כעובד כוכבים וכמומר לכל התורה כולה". (ב"פרהסיא" משמעו באופן גלוי ובפני עשרה אנשים).
והרי לנו המשוואה מדוע מגעו של היהודי החילוני אוסר את היין : יהודי המחלל את השבת בפרהסיא שווה למומר, מומר שווה לגוי, ומאחר והגוי חשוד בניסוך יין לעבודה זרה, לכן, בהשתלשלות מהלכות עבודה זרה, יין שנגע בו יהודי שאינו שומר שבת נאסר !
עד כאן ההסבר מדוע מבחינת נותני ההכשרים, כל מגע עם היין ביקבים ייעשה אך ורק על ידי יהודים שומרי שבת. יהיו בוודאי כאלה אשר מסיבות אישיות ורגשיות יתקשו מאוד לקבל ולהסכים עם משוואה הלכתית שכזו, וכותב שורות אלה פגש רבים וטובים בעולם היין הישראלי אשר חשו נעלבים ומושפלים מיחס הממסד הדתי אל יהדותם. עם זאת, הקושי בהלכה זו אינו מצוי רק ברגשות ובתחושות שהמשוואה הנ"ל מעוררת אצל אדם כזה או אחר. אף במישור ההלכתי עצמו, יש כאן הלכה בעייתית שאינה פשוטה כלל.
הבעיה הראשונה במשוואה נמצאת כבר בקביעה כי הגוי חשוד בניסוך יין לעבודה זרה. עד כמה תקפה קביעה זו כיום, כאשר ברור לנו כי הגוי כבר אינו מנסך יין לעבודה זרה ? זו שאלה המצריכה כבר דיון נפרד. לעניינינו, הבעיה המהותית של המשוואה ההלכתית הנ"ל נמצאת בקביעה כי יהודי המחלל שבת בפרהסיא שווה ליהודי מומר.
כאשר חילול השבת היה טאבו, יכולים היינו להסיק כי אדם המחלל שבת בפומבי הריהו מתריס כנגד האמונה בא-ל וכופר בתקפותן של המצוות. במציאות שכזו, ניתן להבין מדוע נקבע כי המחלל שבת בפומבי דומה למומר. אך מה עם ימינו אנו, כאשר הטאבו נפרץ מזמן והיהודי החילוני נולד והתחנך שלא על פי יסודות הדת ? האם גם כיום ניתן לומר כי היהודי החילוני שווה למומר ?
הגמרא במסכת שבת דנה ב"תינוק שנשבה לבין הנוכרים". תינוק שכזה, לא חונך על יסודות הדת היהודית. לפיכך גם בבגרותו לא ניתן יהיה להתייחס לאי שמירתו את ציוויי ואיסורי השבת כאל "חילול שבת" רגיל.
אך מה עם יהודי שלא נשבה לבין הנוכרים, ובכל זאת לא התחנך על פי יסודות הדת ? הרמב"ם, בחיבורו "משנה תורה" התייחס לאלו הכופרים בתורה שבעל-פה. בפרק ג' בהלכות ממרים הוא פוסק כי הכופרים בתורה שבעל-פה, יחד עם המומרים, אינם נחשבים כחלק מהאומה הישראלית. עם זאת, הוא עושה הבחנה בין הכופרים עצמם, לבין בניהם שחונכו על פי רעיונות אבותיהם. והוא כותב (הלכה ג') : "אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם ... אף על פי ששמע אחר כך שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם".
מכאן עולה כי החילוני, על אף שגדל כיהודי בין היהודים, הרי בגלל שלא חונך על יסודות הדת, עדיין הוא בגדר "תינוק שנשבה" ואינו בגדר כופר. ממילא, לא ניתן להחיל עליו את הכלל הקובע כי המחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לכל התורה כולה. ואם אין דינו כמומר, גם מגעו לא יאסור את היין.
האם מסקנות אלו נפסקו להלכה ? רבי חיים עוזר גרז'נסקי, מי שהיה רבה החרדי של קהילת וילנא עד לשואה, התייחס לנושא זה בחיבורו "שו"ת אחיעזר". הוא אמנם העדיף את ההחמרה בעניין מגעו של החילוני ביין, עם זאת הוא ציין במפורש כי "גם למקילים יש להם על מה שיסמוכו". דברים דומים נכתבו גם ב"שו"ת בניין ציון החדשות" של רבי יעקב עטלינגר. רואים אנו כי קיים גם ביסוס הלכתי המתיר יין שנגע בו יהודי חילוני.
וגם אם יהיו כאלה הרוצים להחמיר בהתייחסות ההלכתית אל החילוני, הרי ברור לכל שאין החילוני מומר ממש. לכל היותר יכולים אנו להסתפק אם דינו כ"תינוק שנשבה" או לא. אך בכל הנוגע ליין, הרי ישנו הכלל : "ספיקא דאורייתא לחומרא, ספיקא דרבנן לקולא". כלומר, על ספק במצווה מהתורה יש להחמיר ואילו על ספק במצווה מדרבנן, יש להקל. ומאחר וגזירת הנסך שגזרו חכמים על "סתם יינם של גויים" היא איסור מדרבנן, הרי על פי הכלל, יש להקל ולא להחמיר ביין שנגע בו החילוני.
נמצאנו למדים כי אותה משוואה הלכתית האוסרת יין שבא במגע עם מחלל השבת, אינה תקפה ואינה שייכת לחילוני בן ימינו. וגם ספרות ההלכה יש לכך סימוכין. ואפילו לדעת המחמירים ביחס אל החילוני, הרי יש להקל בכל הנוגע למגעו ביין, מאחר ומדובר בספק באיסור דרבנן. ואם כך, על מה ולמה הרבנות ושאר נותני ההכשרים אוסרים על החילוני לבוא במגע עם יין כשר ?
• • •
מעבר לנושא מגעו של מחלל השבת, ישנם כמובן גם קריטריונים נוספים ליין כשר. היין לא יכול להיות תוצר של מלאכת שבת וחייב הוא בהפרשת תרומות ומעשרות.
יש לציין כי לעניין מלאכת שבת, הדרישה מתייחסת ליין עצמו ולא ליינן העושה אותו. במילים אחרות, הדרישה אינה מהיינן הנוגע ביין כי ישמור שבת, אלא שכל תהליכי הייצור של היין לא ייעשו בשבת אלא בימי החול בלבד. דרישה זו אינה מתערבת בבחירתו החופשית של האדם ואין היא כופה את השבת על הייננים.
יש להעריך כי יקבים רבים לא ימצאו קושי מיוחד בהיענות לקריטריונים נוספים אלה. סביר להניח שיקבים רבים ימצאו כי סגירת מערך הייצור בשבת והפרשת תרומות ומעשרות הינן דרישות שכדאי להיענות להם, אם בדרך זו הם יוכלו להשיג תעודת כשרות וכניסה לשוק היינות הכשרים.
להערכת כותב שורות אלה, הבעיה של יקבים רבים עם נושא הכשרות, אינו מצוי בקושי להימנע מייצור בשבת או מהתנגדות להפרשת מעשרות. הקושי העיקרי והעקרוני מצוי דווקא בדרישה האוסרת מהיינן לגעת ביינות שהוא מייצר. אם יקבים רבים כל כך קמו מאהבתם של אנשים לייצר ולעסוק ביין, כיצד יכולים הם להסכים לדרישה המנתקת אותם ממגע עם היין נשוא אהבתם ?
לפיכך הובאה כאן הסוגיה ההלכתית בנוגע לאיסור מגעו של החילוני ביין כשר. שכן הבנת נושא זה לעומקו, יכולה לאפשר פנייה מושכלת לרבנות ולשאר נותני ההכשרים, בתביעה לשנות את הקריטריונים הראויים ליין כשר. לא בטוח שהדבר יהיה כה פשוט, אך הבסיס ההלכתי לשינוי שכזה הינו מוצק. ובעבור יכולת הישרדותם של יקבים רבים ובעבור המשך התפתחותה של ישראל כארץ יין, שינוי שכזה הינו גם נדרש והכרחי.
