צילום: ולדיסלב גורניך
ההגדרה הפשוטה והבנאלית ליין מס' 1 בשולחן מס' 1 היא: מת, אך משום-מה טרם נקבר. בלוז הלווייה התנגן בראשי כבר כשצפיתי בצבע בעת שנמזג, המשיך והתחזק בעת שקירבתי את הגביע לאף, התגבר בעת שהעזתי לטעום ולהחזיקו בחלל הפה כ 5 שניות בטרם נרקק. החוויה הטיסה אותי לברז לשטיפת הגביע והפה מהר ככל הניתן. אתה בא מהקצרין? שאל שכני לברז. ואכן, שרדונה רמת הגולן 2005 בסדרת קצרין הוא המת הזה. שרדונה בן 19, נו, למה ציפיתי... מת סופית. בלוז ההלוויה נדם ועברתי לשכן הצמוד לו מימין. קסטל גראן וין 1999 במגנום. אוטומטית, יש למה לצפות. הצעיר בן 25 ובהחלט הייתה דריכות במזיגה. הצבע מושלם, האף בורדולזי מושלם, החיך שמח מאוד. טאנינים נוכחים וחומציות נאה מבטיחים כי נכונו לו עוד שנים יפות. והסיומת הארוכה מאד הוכיחה שקסטל הוא קסטל הוא קסטל! תענוג!
בשולחן השני הפתיע ג'סקלה קברנה סוביניון רזרב 2014. ג'סקלה "מספק את הסחורה" כבר שנים רבות והקב"ס בן ה 10 הזה היה מצוין, צבע ואף וחיך קב"סי למופת וסיומת שמפגינה פוטנציאל לשנים טובות קדימה!
יינות אחדים בני 10 ויותר הציגו עמידות נאה בהחלט בכל קריטריון והיו משמחים ביותר: פטי וורדו של שריגים 2005 ושל שטרן 2013; מרגלית מרלו 2000; המערה 2008.
והייתה גם חבורה של גולשים במדרון, אלה שבדרך הבטוחה – והקרובה למדי – לארון הקבורה. סגל רכסים קב"ס 2003, וילה וילהלמה טיימלס 2006, צובה טרסה 2013, מרגלית קב"ס 1996, הנס שטרנבך ג'נבא 2016, בנימינה ספיר 2004.
והשאלה הבסיסית ליינות הישראליים: האם נגיע למצב "בורדולזי", קרי: שכל יין ראוי ורציני יתיישן "אוטומטית", לפחות למשך 20 שנה? תשובתי הפרטית לחלוטין היא לא – וההסבר הוא כי אנו עדיין לא "שם", במחוזות מדינות היין בעלות הניסיון המצטבר של מאות שנים בטרוארים שלהם. ועם זאת, כשמישהו כמו קסטל מפגין ברציפות יכולת כזו יש שמחה בלב המצפה לבאות. לחיי היין הישראלי ולעתידו!