פגשתי את מייקל לראשונה בסיור מקצועי משותף באזורי היין בורגון ושמפיין. לשנינו הייתה זו הפעם הראשונה באזורים אלו. אבל הוא, שנולד על אי (חתיכת אי), כבר הגיע לשם עם מטען רחב מאוד של ניסיון מעשי כיינן במשך לא מעט שנים. מאז הסתקרנתי לדעת מה זר מוחלט שהפך את ישראל לביתו ולמקום שעיצב את מרב השנים החשובות, על מה שקורה כאן. על תעשייה שמשוועת להכרה וכמוהו גם היא כלפי חוץ זרה/לא זרה. גלשנו לשיחה ארוכה והנה חלקה לפניכם.

מייקל נולד במילדורה (Mildura) שבמדינת ויקטוריה (באוסטרליה) למשפחה של חקלאים-כורמים בעלת חווה רחבת ידיים. אימו אמנית ידועה במדינת ויקטוריה ואביו חקלאי. מרבית השטח בו גדל אכלס כרמים ובהם זני ענבים המוכרים גם כאן (טמפרניו, סמיון, קברנה סוביניון...) וגם פחות מוכרים כמו ההכלאה האוסטרלית משנת 1965 Tarrango.

בדמיוני הוא הסתובב בין קנגורו לדובי קואלה חמודים, רכב על סוסים בחווה ודיבר עם קרוקודיל דנדי, אבל כנראה שהמציאות שונה. מאידך, הוא בהחלט עונה לסטריאוטיפים של הגבר של כל מי שצפה בשנות ה 90 בטלנובלה האוסטרלית "שכנים" – גבוה, בלונדיני, חסון, גולש גלים, מצודד והוא מודע לכך היטב.

את התואר הראשון שלו בביוכימיה ואת הדיפלומה בטכנולוגיה של יין ושיווק למד במלבורן ואילו את התואר השני בייננות למד באדלייד.

להגעתו המפתיעה דווקא לישראל בשנת 2006, יש הסבר מעניין. בלימודיו פגש אנשים מכל העולם, שהרי אונ' אדלייד נחשקת מאוד בתחום לימודי היין. בין אותם אנשים הכיר את הילה בן גרא, ייננית יקב סומק (זיכרון יעקב) שסיפרה לו על ישראל. "הייתי אחד הבודדים בתכנית שמיד קיבל עבודה עם סיום הלימודים. עבדתי ביקב מסחרי מספר שנים בעוד חבריי נסעו להרפתקאות באזורי יין כמו בורדו, נאפה, בורגון. קינאתי בהם ולכן החלטתי ללכת למקום הכי שונה, לקוטב השני של המקום בו הייתי. פניתי לכמה יקבים בישראל ויקב ססלוב ויקב רמת הגולן חזרו אלי עם תשובה. היות ומבחינה גאוגרפית יקב רמת הגולן נראה מעניין יותר, החלטתי להצטרף אליהם."

היינן מייקל אברי בבורגון עם יצרן חביות  //  צילום: קובי קלייטמן

ההורים לא היו מעוניינים שתהווה דור המשך לחווה? "הבוס הקודם שלי קנה את המקום וההורים בוודאי היו רוצים שאשוב לאוסטרליה, אבל אין לחץ עסקי. חששם בעיקר היה המועד בו הגעתי לישראל, תחילת מלחמת לבנון השנייה. נחתתי לתוך תקופה רצינית מאוד, מורטת עצבים עבורי, ודאי כשהתגוררתי בקיבוץ אורטל בזמן "מופרע" לחלוטין, אבל למדתי שאלו חיי היומיום פה.

ובכל זאת, מייקל נמצא בישראל כבר 15 שנים, עדיין מדבר בעיקר אנגלית, אבל אל תטעו, הוא מבין הרבה ממה שנאמר סביבו. הוא עדיין נחשב מהגר ואינו יכול לעשות עליה ובכל הנוגע למגעיו עם הביורוקרטיה הישראלית, תחושת הזרות בהחלט ניכרת. אז מה משאיר אותו פה? "בעשר השנים הראשונות ביקב רמת הגולן, היקב עבר שינויים מאוד גדולים. בין היתר ביקב עבדו באותו הזמן רק ארבעה ייננים ואני ביניהם, הייתה המון עבודה לכמות זו – בציר עצום שכלל למעלה מ 20 זני ענבים, 50 מוצרים שונים, עם דגש רציני על איכות. זה יקב שממוקד מאוד באיסוף נתונים ובשימוש בטכנולוגיה, כך שהיה מאוד מעניין. הוטלה עלי המון אחריות על יינות שונים, למדתי להכין יין מבעבע, התנסיתי עם תסיסות קרבוניות, יינות מחוזקים ועוד... קיבלתי המון ניסיון".

מייקל מספר כי הניסיון שהוא צבר בשנים אלו עצום לעומת זה של חבריו לספסל הלימודים, שאולי נסעו וחקרו אזורי יין אחרים ויצרו יותר קשרים ממנו, אבל הוא לא היה תחת מגבלות של אפלסיונים מסוימים, זנים וסגנונות מסוימים. הוא התנסה בכל מה שמדינה שאין בה מגבלות של זנים וסגנונות יכולה להציע.

מעבר לכך, כל חייו הבוגרים עוצבו בישראל, ובשל כך הוא חש מאוד בנח הן במדינה והן עם מעגל החברים שהכיר כאן. "יש לי פה חיים טובים, לא הייתי נשאר לו זה היה אחרת". מחצית מחבריו הקרובים הם ייננים והוא מביע הערכה גדולה לעבודתם בתעשייה. עד כדי כך שמעולם לא תהה אם הם קיבלו אותו כאחד משלהם. על אף "בועת הייננים" בה הוא חי רוב הזמן כשהוא בצפון, אפילו כשמתנהלות שיחות על נושאים מאוד מקומיים ישראלים / יהודיים הוא לא מרגיש זר בין חבריו, נהפוך הוא, הוא אוהב להקשיב וללמוד את התרבות בה הוא חי.

כרמי יקב הרי גליל  //  צילום: עמית גרון

מייקל עבד במספר יקבים באוסטרליה, ארה"ב וישראל. את הבציר הראשון שלו מחוץ לבית עשה ביקב Kangarilla Road/Gemtree שבאזור McLaren Vale (אוסטרליה), לאחר מכן עבד כעוזר יינן ביקב העצום Andrew Peace wines הסמוך למקום הולדתו. בישראל כאמור נקלט ביקב רמת הגולן למשך 13 שנים ואז לפני שהחל לעבוד ביקב הרי גליל, בו הוא עובד עד היום, עשה גיחה קצרה לבציר ביקב Gran Moraine Winery שבאורגון (ארה"ב).

מהם האתגרים המרכזיים שלך כיינן בישראל? "אתגר האיכות הוא אולי המובן מאליו והוא מסתכם באיכות חומרי הגלם והמגוון שלהם. בישראל לוקח מינימום ארבע שנים עד שאפשר לייצר יין מכרם חדש. כשאתה חושב שכולם אוהבים יינות מזנים אדומים מסוימים, לפתע כולם רוצים לשתות יין לבן מגרנאש בלאן שמישהו אחר עשה ואין לך יכולת להגיב במהירות האפשרית, או מספיק כרמים כדי לרכוש מהם ענבים. אי אפשר להסתגל כאן מהר כפי שהייתי רוצה".

"על אף שתקופת הקורונה שיפרה את המצב, יין עדיין אינו מוצר צריכה בסיסי בישראל. דברים משתנים אבל לאט. מאידך, האיכות יכולה הייתה להיות טובה עוד יותר מכפי שהיא כיום. אחד הדברים שעוצרים אותך הוא יוקר המחיה. בישראל הכל יקר – כוח אדם, אדמה, חשמל... יש כאן חסמים גדולים עבור אנשים יחידים שרוצים להקים יקב למשל, זה מתסכל וצריך אומץ רב לצאת למהלך כזה, אומץ כפי שיש ליינן כמו גבי סדן למשל".

איך אתה שהיחס לכשרות הוא משהו "חדש" עבורך ולא מוכר מהבית, מתמודד עם העובדה שמדירה שינה מעיני ייננים רבים והוא אי היכולת לעבוד באופן חופשי מול היין, החביות? למייקל חסר גם כן המגע עם היין, אולם הוא למד לקבל זאת. כשהחל את עבודתו בישראל התקשה מאוד להבין ולקבל את הרציונל, אבל זו העבודה ואלו החוקים. וודאי היה מעדיף לעבוד ביקב שאינו כשר. מאידך הוא יינן עם כוח-על. תארו לכם שיקב בישראל מעסיק יינן מדופלם ומוכשר שיכול להיות גוי של שבת כשמתרחשת תקלה. "יש לי חלונות הזדמנות קטנים מדי פעם שבהם אני יכול להציל את היום", הוא אומר בחיוך.

בעיה אחרת אליה מתייחס מייקל, ולטענתו בעלת פוטנציאל פגיעה ביינות בישראל, היא העובדה שבישראל אין עבודה 24/7 סביב היקב. האבדן האדיר במובני כוח אדם, שעות וימי עבודה, הוא אולי הדבר שהכי מתסכל אותו בשל העובדה שלא ניתן להפנות את תשומת הלב במאת האחוזים ליין. דוגמא טובה שהוא נותן היא עונת הבציר שבה בדרך כלל חלים גם חגי ישראל. "אני מעריך מאוד את העובדה שחברי היהודים מזמינים אותי בחגים. זה אמנם קורה בזמן הבציר ויש המון לחץ, אבל איפה עוד בעולם תקבל ימי חופש כאלו בזמן בציר?"

האם במעבר מיקב רמת הגולן ליקב הרי גליל מעמדך השתדרג? מעמדו המקצועי אכן השתדרג וביקב הרי גליל הקטן מיקב רמת הגולן ישנם שני ייננים. היינן מיכה ועדיה שמהווה את היינן הראשי ומייקל. חלוקת העבודה ביניהם היא כזו שמיכה מפקח על הכרמים ומקבל את ההחלטות בשטח ואילו מייקל על ייצור היין והיקב. "אני עובד ביקב עם חלקות וכרמים נהדרים שכולם ממוקמים בגליל. זה נהדר לעבוד עם פרי שהוא פרימיום. זה משהו שאולי התייחסתי אליו כמובן מאליו אבל זה ממש לא. מיכה אדם בעל אישיות ייחודית, יחסי העבודה שלנו נהדרים, כמעט שאין בינינו אי הסכמות… גם כשאנחנו טועמים יין, בדרך כלל אנחנו באותו הראש ואם לא אנחנו פתוחים לדבר על כך".

האם יש לך מחשבות על הקמת יקב משלך? "עדיין לא. זה קשה. אני די מסופק מעבודתי אבל אם תופיע הזדמנות, אני פתוח לכך".

מה דעתך על שאיפה של תעשיית היין הישראלית להיות מוכרת בעולם? לדבריו הוא בכלל אינו בטוח אם ישראל תהפוך למדינה כזו. "באוסטרליה, כמו ביוון, יש השקעה רבה גם בחברות גדולות וגם בקטנות. כשתעשיית היין האוסטרלית התפוצצה בעולם, ליוו את המהלך השקעות כספיות עצומות. כאן המדינה קטנה והאסטרטגיה לפרוץ צריכה וודאי להיות שונה. את רוב האנשים בעולם לא מעניין שיין כשר או לא. אבל אנחנו לא יכולים להתחרות עם מחירי יינות הכניסה (היינות ברמת הבסיס של היקבים) בעולם וגם לא עם יינות הפרימיום. צריך לשלב מאמץ ביינות בסדרות הביניים ועד לגבוהות ביקבים הישראלים כדי לתמחר אותם בצורה הגיונית בחו"ל. זה לא קורה כרגע. יש כאן איכות מעולה של יינות גם בסדרות הבסיס אבל המחיר בחו"ל..."

"בכל מקרה צריך להמשיך במאמץ. יש כאן ייננים ממש מוכשרים, אני חושב שהדור הבא של הייננים ישתלטו וכבר משתלטים על העשייה ועושים דברים חכמים, חדשים... אנחנו אולי איטיים בהסתגלות אבל בכל מה שקשור לחדשנות ורצון לנסות דברים חדשים אנחנו לא תקועים בבוץ, ייננים ינסו כל דבר והייננים החדשים הצעירים ימשיכו להציב את ישראל על המפה."

הגדרת אזורי יין, אפלסיונים בישראל תסייע לכך גם כן לדברי מייקל. זה יעזור מכמה בחינות: תיירות, חינוך ועסקים.

כשסיפרתי לו שאת כמות הסומליירים המדופלמים בישראל ניתן לספור על יד אחת הוא הביע פליאה רבה ותהה האם העובדה שמסעדות יוקרה למשל אינן שולחות מלצרי יין טובים ללימודים גבוהים משקפת את ערך היין בישראל?! "סומליירים יכולים לתרום לתרבות היין המקומית. הלוואי ומסעדות במרכז הארץ היו יותר נאמנות ליינות ואוכל מקומי. כשאני נכנס למסעדה במרכז הארץ זה די מרגיז שלפעמים אין אפילו יין ישראלי אחד בתפריט. אין סיבה לכך".

לשאלתי מדוע לדעתו בישראל ממשיכים להתעקש על בקבוקי יין עם פקקי שעם ופחות למשל יין בפחית או קופסאות קרטון הוא טוען שהשוק הישראלי עדיין בשלב בו יש הרבה מאוד דעה קדומה על צורתו של בקבוק היין והיין עצמו – הקהל רוצה בקבוק כבד, יין מרוכז, ללא פקקי הברגה. קרטוני יין אינם עונים לדעה הזו. אבל הוא משאיר גם מקום לתקווה באומרו כי דווקא יין בפחיות יצליח לדעתו בזכות הקהל הצעיר. הוא טוען שליין בפחיות יש מומנטום טוב כרגע. "בארה"ב, רואים הרבה הצלחה לחברות יין במסעדות, חברות שמצליחות להעביר משקאות מסורתיים לפחיות. בסוף נגיע לשם. יין בפחיות יהיה מספיק COOL בשביל צעירים. האריזה יכולה להיות סופר מגניבה והמוצר בפנים טוב. זה גם יותר אקולוגי. זה יהיה אחד הדברים החדשים שברגע שיתפוס הוא ימריא".

אתה רואה את עתידך בישראל? "כן. כל חיי הבוגרים הם כאן, אני אוהב את המדינה ואת האנשים. באופן אישי, לקח הרבה זמן להגיע למקום בו אני היום, במדינה כל כך מסובכת וכל כך לא מובנת עבור אנשים שלא חיים פה. אני מרגיש קצת שגריר של ישראל. חוץ מזה, הפכתי להרבה יותר סובלני כאדם בגלל השהות שלי פה. ישראל היא מקום הרבה יותר מורכב ממה שרואים בחוץ. אפשר להיות מתוסכלים מאוד לפעמים אבל אני מאוד אוהב את התרבות המקומית".