פינו נואר מקליפורניה הפתיע את גדולי הטועמים בעולם והוביל את שלמה גרדמן למסע בעקבותיו. במפגש עם היינן סאשי מורמן הוא בחן מחדש את היחסים בין טרואר, חזון והיד שמאחורי היין
פורסם ב 16.11.2026

סאשי מורמן וראג' פאר והחזון: לייצר בורגון בקליפורניה // צילום: יח"צ
במשך 15 שנות כתיבה על יין זכיתי לבקר ולסקר יותר מ 300 מהיקבים הטובים בעולם. חשבתי שכבר ראיתי הכול, או לפחות את רוב מה שיש לעולם היין להציע. אבל סרט דוקומנטרי שצפיתי בו ב 2019 הדליק אצלי כמה נורות אזהרה וערער כמה מהאמיתות הבסיסיות שעליהן התחנכתי, ושעליהן נשען חלק גדול מהשיח המקצועי בענף.
בהתחלה סירבתי להאמין. הנתונים נראו בלתי אפשריים. במשך שנים הסתובבתי עם שאלות לא פתורות ותחושה שיש כאן משהו שטרם הבנתי עד הסוף. רק לאחרונה, כשפגשתי את אחד האנשים שעמדו מאחורי המהפיכה ושמעתי ממנו כיצד הדברים התרחשו בפועל, הבנתי שאני עד לרגע מכונן.
הוויכוח הישן על טרואר מול סגנון עשייה, ויכוח שליווה דורות של ייננים, מבקרים וחובבי יין, מתחיל להיסדק. מה שנחשב עד לא מזמן לאמת כמעט מקודשת עמד כעת למבחן מחודש. ויותר מכל, זו הייתה עוד הוכחה שבה העולם החדש לא רק אתגר את העולם הישן, אלא ממש ניצח אותו.
אבל לפני שאצלול אל הדרמה, אני חייב לעשות מעט סדר בעובדות.
בעולם קיימים כ 2,500 עד 3,000 אזורי יין רשמיים אולם אם תשאלו חובבי יין רציניים מהו האזור החשוב, הנחשב והמקודש מכולם, סביר להניח שרובם יצביעו על בורגון (Burgundy) צרפת.
בורגון מפורסמת בזכות מערכת הטרואר (Terroir) שלה, הנחשבת למורכבת, המפורטת והקפדנית ביותר בעולם היין. בתוך תתי האזורים קוט דה נואי וקוט דה בון לבדם פזורות 1,247 חלקות כרם היסטוריות בעלות גבולות ושמות מוגדרים, המדורגות בקפדנות מרמת ה Village דרך ה Premier Cru ועד לפסגת האולימפוס היינני ה Grand Cru.
חובבי יין מוכנים לשלם אלפי דולרים עבור בקבוק שמקורו בחלקה נחשבת, מתוך אמונה ששום דבר בעולם אינו יכול לשחזר את השילוב המדויק של הקרקע, המיקרו אקלים, הטופוגרפיה והמסורת המקומית.
אבל מה הייתם אומרים אם הייתי מספר לכם שאת כל התנאים הייחודיים הללו ניתן לחקות במקום המרוחק אלפי קילומטרים מצרפת? שכל ההתפלפלויות על אדמת גיר, מדרונות היסטוריים ואקלים ייחודי מאבדות חלק גדול מכוחן כשהן פוגשות ייננים מוכשרים שיודעים להערים אפילו על החיך של המומחים הגדולים בעולם?
המפגש שהוליד תעלומה
סיפורנו מתחיל בהודו, שם נולד בשנת 1973 צעיר בשם ראג'את או בקיצור ראג' פאר (Raj Parr). לראג' היה בן דוד שניהל שתי מסעדות בניו דלהי, וראג' החליט ללכת בעקבותיו. הוא למד בבית הספר הגבוה לניהול מלונאות "וולקומגרופ" בהודו והמשיך לניו יורק כדי להשלים את לימודיו ב Culinary Institute of America.
חלום ילדותו היה להיות שף. אולם זמן קצר לאחר שהחל לעבוד במטבחי ניו יורק, עבר לסן פרנציסקו והצטרף כעוזר סומלייה למסעדת Rubicon האגדית. החלום על סכיני השף התחלף בתשוקה ליין. ראג' התגלה כבעל יכולת טעימה ואבחנה מעולים וכבר בשנת 2003, כשהוא בן 30 בלבד, מונה למנהל תחום היין הארצי של רשת מסעדות היוקרה של מייקל מינה. עד מהרה הפך לאושיית יין מפורסמת. בתוקף תפקידו גם הרבה לבקר באזורי יין חשובים בעולם ובראשם אזור בורגון שיינותיו היו חביבים עליו במיוחד.
באחד הימים פגש ראג' את סאשי מורמן (Sashi Moorman), יינן צעיר מיקב סטולפמן שבמחוז סנטה ברברה. סאשי הגיע לסן פרנציסקו כדי לקדם את יינותיו. החיבור בין השניים היה מיידי. לשניהם הייתה תשוקה עמוקה ליינות הקלאסיים של העולם הישן, ובמיוחד ליינות בורגון.
בשנת 2004 החליטו להקים יקב משותף שיממש את הפילוסופיה שלהם: יינות מורכבים, רעננים ומאופקים, היפוכו של הסגנון האמריקאי ששלט באותה תקופה והתאפיין בפרי בומבסטי ובעץ דומיננטי.
ב 2007 נטעו את הכרמים הראשונים שלהם באזור סנטה ריטה הילס (Sta. Rita Hills). ב 2009 הקימו את יקב Sandhi שהתבסס על ענבים שגודלו ע"י כורמים שונים באזור ואילו בשנת 2011 השיקו לראשונה את היינות שגדלו בכרמים שלהם ביקב חדש בשם Domaine de la Côte. כבר מהשנה הראשונה יצרו סאשי וראג' שלושה ינות פינו נואר. יין אזורי מכרמי Sta. Rita Hills, יין מכרם יחידני בשם Bloom's Field ויין מכרם נוסף בשם La Côte.
בתחילת הדרך מטרתם הייתה לחקות את בורגון כמעט באופן מוחלט: בציר ידני, תסיסה של 100% אשכולות שלמים, יישון בעץ צרפתי ואפילו תוויות שעוצבו ברוח בורגונדית קלאסית עם שם הכרם (ולא היקב) במרכז.
שנת 2014 לא הייתה שונה מקודמותיה ביקב Domaine de la Côte אך היין שיצרו סאשי וראג' באותה שנה עשה היסטוריה.
הרגע שזעזע את עולם היין

טעימת פריז 2017. מימין לשמאל: סטיבן ספורייר, דסטין וילסון, פרד דאם, ג'נסיס רובינסון // צילום מתוך הסרט
SOMM 3
בשנת 2018 יצא לאקרנים הסרט SOMM 3. במרכז הסרט ביצע דסטין וילסון, בעל חנות יין בניו יורק ו Master Sommelier ניסוי מסקרן. הוא כינס במסעדה בפריז שלושה מאנשי היין המשפיעים בעולם:
# סטיבן ספרייר - סוחר היין הבריטי האגדי שעמד מאחורי "מבחן פריז" ההיסטורי ב 1976.
# פרד דאם - מנהל ביה"ס ל Master Sommeliers ואחד הטועמים הבולטים בעולם.
# ג'נסיס רובינסון - מי שנחשבת למבקרת היין המשפיעה ביותר בעולם.
דסטין הגיש להם שלושה יינות פינו נואר לטעימה עיוורת וביקש מהם לבחור את היין הטוב ביותר לטעמם.
התוצאה הייתה דרמטית.
לא רק שכל אחד משלושת המומחים בחר ביין אחר, אלא שג'נסיס רובינסון, הכוהנת הגדולה של עולם היין, דירגה במקום הראשון יין שלא הגיע מקוט דה נואי ואפילו לא מקוט דה בון, אלא ממרחק של כמעט 10,000 קילומטרים משם: ג'נסיס בחרה בפינו נואר מכרם Bloom's Field של שני היננים הדי אנונימים מקליפורניה, ראג' פאר וסאשי מורמן.
העובדה ששני ייננים מקליפורניה הצליחו לייצר יין שהעניק תחושה של בורגון עילית ובלבל כמה מהחיכים המיומנים ביותר בעולם ערערה את אחת ההנחות הבסיסיות ביותר בעולם היין: שהטרואר של בורגון אינו ניתן לחיקוי.
איך הם עשו את זה?
כשראיתי את הסרט בהקרנה מיוחדת של WSET ישראל (בניהולו של גל זהר), בשנת 2019, לא הצלחתי להשתחרר משאלה אחת: איך יין מקליפורניה, שנמכר באותה עת בכ 200 שקלים, הצליח להערים על מומחי על מול יינות בורגון שעלו פי שלושה ופי ארבעה ממנו והגיעו מחלקות המובחרות של בורגון.
באותו ערב הבטחתי לעצמי שיום אחד אגיע ליקב ואנסה לפענח את הסוד.
במסע אל התעלומה: פגישה עם סאשי מורמן

סאשי מורמן והיינות שהשתתפו בטעימה שלי // צילום: שלמה גרדמן
לפני כחודש מימשתי את ההבטחה וטסתי לקליפורניה. הגעתי למרכז המבקרים של היקב בעיירה Lompoc כדי לפגוש את סאשי מורמן. ראג', אגב, עזב לאחרונה את השותפות לטובת פרויקט אישי משלו.
סאשי קיבל אותי במאור פנים והכין עבורי טעימה מיוחדת, שכללה גם את בציר 2024 של היין האגדי מכרם Bloom's Field בדיוק עשר שנים לאחר הבציר שכיכב בסרט.
וכך, סוף סוף, עמדתי לטעום בעצמי את היין שהצית את אחת התעלומות המרתקות ביותר שפגשתי בעולם היין. והנה רשמי הטעימה שלי:
Domaine de la Cote, DDLC, Estate 2025
פתחנו את הטעימה בטעימת פינו נואר צעיר יחסית אך בהחלט מענין. צבעו אדם בהיר ורענן שלא הסגיר את המורכבות ועושר הארומות שהתגלו כאשר קירבתי את הכוס לאפי. או אז הופיעו בחלל האף ריחות עור, בשר ציד, פטל ותות לצד תבלינים (בעיקר פלפל ירוק ורוזמרין) ומליחות עדינה.
בפה קיבלתי יין בעל גוף בינוני אך מורכב, בעל טאנינים מתונים וטעמי דובדבנים אדומים ואוכמניות שחורות בשלות. הפינו בהחלט הזכיר בטעמיו יינות בורגנים ואף כי ניכר היה שמדובר ביין צעיר הוא היה מורכב ובעל פוטנציאל התיישנות מצוין.
יושן 11 חודשים בחבית ועוד 6 חודשים בבקבוק. ראשי התיבות DDLC הם קיצור של Domaine de la Cote ולמעשה היין הזה הוא בלנד של ענבי פינו נואר המגיעים מכל 40 הדונמים של אחוזת דומיין דה לה קוט.
Bloom's Field 2024
הטעימה הבאה הפגישה אותי עם היין שהפך את היקב למפורסם! 10 שנים לאחר בציר 2014 שאותו טעמה ג'נסיס רובינסון בסרט SOMM 3 זכיתי לטעום אותו בעצמי. לשמחתי ולפי דברי סאשי, בציר 2024 היה אחד הבצירים הטובים ביותר מאז הופק היין הזה לראשונה. צבעו היה אדום כהה יחסית לפינו נואר, וכבר למראהו ניתן היה להבחין שמדובר ביין מרוכז ועשיר. האף נפתח בארומות פרחוניות של אירוס והיביסקוס, לצד ניחוחות דובדבנים, עור וטבק.
בחיך היין הפגין גוף מלא ועסיסי ששפע טעמי תות שדה ופטל, בעל חמיצות טובה, תווים מלוחים, טאנינים בשלים וסיומת ארוכה ומאוזנת היטב. קל היה לזהות שליין הצעיר הזה פוטנציאל התישנות והשתבחות אדיר.
סאשי הוסיף וסיפר כי כרם Bloom's Field הניב בשנת 2024 איכות מעולה אך בכמות זעומה בלבד (כ 25% מהיבול הרגיל). בשל כך, הוא החליט לבקבק את היין בעיקר בבקבוקי מגנום. יוצרו 1,000 בקבוקי מגנום ו רק 120 בקבוקים בנפח הסטנדרטי של 750 מ"ל, שאת אחד מהם זכיתי לטעום. היין יוצר מ Freerun בלבד.
La Cote 2017
כדי להבין את פוטנציאל ההתיישנות של יינות היקב שלף סשי בקבוק משנת 2017. מכרם La Côte הנחשב ל"חלקת ה Grand Cru" הבלתי רשמית והיוקרתית ביותר של היקב. בעוד שכרם כמו Bloom's Field מציג נגישות ופירותיות עסיסית יותר, La Côte מייצר את הפינו נואר העמוק, המורכב והשמור ביותר של היקב. צבעו כבר היה אדמדם עם מעט כתום נוטה לחום.
באף קיבלתי ניחוח סיגליות לצד ריחות שלישונים של טחב, רצפת יער לחה ומליחות עדינה ואילו הפה היה עשיר בטעמים מתקתקים של תות שדה פטל שחור ובשל לצד מליחות ברורה המאפיינת את יינות היקב. היין היה עשיר בטעמים, רב שכבתי ואלגנטי . נראה שכמעט 10 שנים לאחר שנוצר הגענו אליו ממש בזמן. הייתה זו ללא ספק דוגמא מצוינת לפוטנציאל היישון הנפלא של יינות היקב.
מכיוון שסאשי משמש כיום כינן של שני היקבים Domaine de la Côte ו Sandhi Wines, הוא החליט לנצל את ההזדמנות ולתת לי לטעום שניים מינות Sandhi. ההבדל בין היקבים הוא שבעוד Domaine de la Côte (המתבסס אך ורק על ענבי היקב הנטועים בצפיפות גבוהה בקצה המערבי והקר ביותר של סנטה ריטה הילס) מתמקד בפינו נואר, Sandhi Wines מבסס את יינותיו על ענבים המגיעים מכרמים ותיקים שאינם בהכרח בבעלות היקב ומתמקד בעיקר בשרדונה.
Sandhi, Romance 2023
הענבים ליין זה מגיעים מכרם הנטוע על טרסות ממש מתחת לאחוזת דומיין דה לה קוט. גם היין הזה זכה לשבחי המבקרים ולפרסים בתחרויות יין ואכן הוא שרדונה מיוחד. צבעו צהבהב בהיר, האף מתמלא בריחות פרחים לבנים, לימון, דבש ומינרליות של אבן צור. בפה טעמתי שרדונה עשיר בעל חמיצות טובה לצד מתיקות דבשית, וניל וחמאה. היין תסס תסיסה ספונטנית מבוססת שמרים טבעיים ויושן בחביות עץ אלון צרפתי בנפח של 500 ליטר במשך 11 חודשים. השימוש בחביות גדולות מגדיל את יחס נפח היין למגע עם העץ ובכך מצמצם משמעותית את השפעת ארומות האלון כדי לשמר את רעננות הפרי. לאחר מכן עבר היין להתבגרות נוספת של 5 חודשים במכלי נירוסטה לפני שבוקבק. התווית היפהפיה והמצוירת של היין עוצבה ע"י ג'ולייט מורמן בתו בת ה 19 של סאשי.
Sandhi, Sanford & Benedict, Chardonnay 2020
צבעו הצהוב-בהיר והבוהק הזכיר מיד יינות שאבלי קלאסיים, רושם שהלך והתחזק כבר בניחוח הראשון. האף חשף הרמוניה נפלאה בין ארומות של פרחי הדרים לבין מינרליות צורנית חדה וגבישית.
בחיך הפגין היין שילוב אלגנטי בין טעמי תפוח עץ ירוק ורענן לבין חמיצות גבוהה, חותכת ומאזנת כמיטב המסורת של יינות צפון בורגון. זהו שרדונה עשיר ומורכב בעל מרקם משיי וסיומת ארוכה ונעימה מאוד.
תמונה למזכרת: סאשי מורמן ואני בחדר הטעימות של Domain De La Cote // צילום: איילת גרדמן
הפתרון לתעלומה: המומחים טעו או שהייננים ניצחו?
כשהסתיימה הטעימה, ולאחר שנוכחתי בעצמי עד כמה היינות הללו אכן מזכירים את בורגון במיטבה, הגיע הרגע לשאול את סאשי את שאלת המפתח: איך עשיתם את זה?
סאשי חייך והודה: מבחינה גיאולוגית ואקלימית, סנטה ריטה הילס היא ישות ייחודית בפני עצמה, אזור המושפע ישירות מהרוחות הקרות של האוקיינוס השקט ומקרקע ים עשירה בסיליקה עתיקה (דיאטומיט) וסלעי Monterey Shale.
אבל הסוד האמיתי, כך הסביר, לא היה רק הקרקע אלא ההחלטה הייננית: ראג' וסאשי אימצו ללא פשרות את טכניקות העשייה המסורתיות של בורגון: תסיסה של אשכולות שלמים במיכלים פתוחים ללא מעיכה, ושימוש בחביות אלון צרפתי בנפח בורגוני קלאסי (228 ליטר) עם אחוז אפסי כמעט של עץ חדש. מטרתם המוצהרת הייתה לייצר יינות בורגונים בקליפורניה.
ואם נחזור לרגע בו נחשף הבקבוק של ראג' וסאשי בסרט SOMM 3, התגובות של מומחי העל אמרו הכל:
# ג'נסיס רובינסון: "אני יודעת שראג' ניסה כבר הרבה זמן לייצר יין בורגונדי בקליפורניה. ככל שזה נוגע לי – הוא הצליח".
# סטיבן ספרייר: "חשבתי שזה בורגונדי טיפוסי ואמרתי לעצמי: יש לי הרבה כאלה במרתפי, אבל למעשה אין לי אפילו פינו נואר אחד מקליפורניה. כמה טיפש אתה יכול לעשות מעצמך"?
# פרד דאם סיכם: "לפני 30 שנה לא היית רוצה להתקרב לפינו נואר מקליפורניה כי הם היו נוראיים, והיום הפינו הזה עמד בכבוד מול שני יינות אגדיים מבורגון. בואו נודה על האמת: דברים השתנו. למקום ולטרואר תמיד יישאר מקום בלב, אבל בואו נכיר בזה שהעולם המודרני שינה דברים במידה רבה".
אז מי תרם יותר לתוצאה המפתיעה?
כשניסיתי לשחזר מה קרה באותה טעימה עיוורת היסטורית, שאלתי את עצמי: האם המומחים טעו, או שהייננים ניצחו?
האם הטועמים הגדולים בעולם נפלו בפח של קיבעון מחשבתי, מתוך הנחה שאלגנטיות, חומציות גבוהה ומורכבות ארומטית יכולות לנבוע רק מחלקות ה Grand Cru של בורגון? או שמא סאשי מורמן וראג' פאר הוכיחו שייננות מבריקה, המבינה לעומק את הטכניקה ומכבדת את הפרי, מסוגלת לשחזר את אותן איכויות גם על אדמת קליפורניה?
אני לא בטוח שיש לי תשובה חד משמעית.
מה שבטוח הוא שהתוצאה של אותה טעימה עיוורת, ובעיקר המפגש הישיר שלי עם היינות ביקב, סדקו לא מעט מהאמונות בקדושת הטרואר. אחרי שנים בהן שמעתי שוב ושוב שהגדולה האמיתית קיימת רק בחלקות הכרם המפורסמות ביותר של בורגון, גיליתי שהמציאות מורכבת יותר.
האם הטרואר חשוב? בוודאי.
אבל נדמה לי שאנחנו נוטים לעיתים להמעיט בחשיבות הייננים, החזון והבחירות היינניות שלהם. הרי בסופו של דבר, גם הכרם הגדול בעולם זקוק למישהו שיידע לפרש אותו.
הלקח שלקחתי מהביקור הזה פשוט למדי: מי שמחפש פינו נואר גדול אינו חייב לרדוף בהכרח אחרי שמות מפוצצים ומחירים בני ארבע ספרות. לפעמים מה שחשוב באמת הוא למצוא את הייננים הנכונים. כאלה שיודעים לקחת זן אצילי, להבין לעומק את סביבת הגידול שלו, ולהביא אותו לשיאו.
בורגון תמשיך כנראה להיות אמת המידה שאליה כולם יישאו עיניים. אבל אחרי הטעימה הזו, קשה לי להאמין שהיא מחזיקה עוד במונופול על הגדולה.
וסאשי, הוא ממשיך לייצר את יינותיו בכמויות של יקב בוטיק (כיום היקב מייצר כ 24,000 בקבוקים בלבד בשנה) אבל לדבריו כבר אינו עסוק בחיקוי של בורגון, אלא בפיתוח זהות עצמאית משלו.