צילום: עידן בר אולפן

בסוף אין ברירה אלא למכור
בשלב מסוים, אחרי כשעה לפחות של שיחה וטעימה מתחת לפרגולה בגינת ביתו של שלומי אביטן, מול נוף הכרמים הנטועים על רכס בר גיורא, נדמה לי שאני מבחין בסדק. נראה ששלומי מבין כעת שבשלב מסוים יהיה עליו להיפרד מן היין שאנו טועמים (כמו גם משאר יינותיו) ולהתחיל גם למכור: "אז מה?" הוא אומר לי בטון עגמומי ורציני, "היין לא יתיישן לנצח כנראה, כדאי להתחיל למכור...".

זהו שלומי, מאוהב ביינותיו, נהנה לחוות אותם מתיישנים וממש לא מתלהב למכור, שהרי אם ימכור, לא יהיה לו יין מתיישן לשתות. ושלא תטעו – כפי שתקראו בהמשך, יש בהחלט מה לשתות, שכן יינותיו של שלומי מתיישנים להפליא.

יקב הנחבא מן הבריות

צילום: עידן בר אולפן

יקב בר גיורא הוא יקב ביתי קטן, אליו התוודעתי באמצעות "מסעותיי" ביקבי אזור יהודה, יחד עם ברק כץ, יועץ התיירות של המועצה, וזאת לאחר ששבועות אחדים קודם לכן טעמנו יחדיו ונהנינו מאוד מיין מורבדרה של היקב, מבציר 2014. מדהים איך לאחר שכבר נדמה לך שאתה מכיר אזור יין ישראלי על בוריו, על יקביו השונים, לפני ולפנים, אתה מגלה בכל פעם מחדש עוד יקב שלא ידעת על קיומו ושגורם לך להצטער על שפספסת בעבר את יינותיו.

הבעלים והיינן של יקב בר גיורא – שלומי אביטן שעמו כבר ערכתי לכם היכרות, אינו מפרסם את היקב ואת יינותיו ומובטח לכם שגם לאחר חיפוש אינטנסיבי למדי ברחביה הוירטואליים של רשת האינטרנט, תתקשו למצוא אזכורים ביחס ליקב. שלומי מעדיף את המפגש האינטימי עם חובבי היין, ועל כן ביקורים אצלו מתבצעים על פי תאום מראש, פחות או יותר מפה לאוזן. כפי שכבר הזכרתי, המעוניינים לרכוש גם יצטרכו להתאמץ ולשכנע אותו להיפרד מיינותיו. אם תציצו במחסן הממוזג, תמצאו שם ארגזים ארגזים של יינות משנות בציר שונות, ואיך שהוא מצליח שלומי לעבור ביניהם ולאתר ולחלץ את היינות מתוך מארגז כזה או אחר.

שלומי לא עושה (המונח "מייצר" נראה לי בלתי מתאים בעליל ביחס ליצרנים ביתיים קטנים) יותר מיין אחד או שניים במהלך כל שנת בציר, לעתים זניים ולפעמים יינות בלנד, כאשר כל הענבים מגיעים מהכרמים הסמוכים, אלו הסובבים את מושב בר גיורא וכן מהכרמים של מטע ושל קריית ענבים. בחירת הזנים מתבצעת בהתאם למצאי הקיים בכל שנת בציר ולפי העניין ששלומי מוצא בזנים באותה שנה. את הבלנדים הוא מרכיב על פי הטעם האישי שלו, והם משתנים באופן תדיר. את עשיית היין החל שלומי אביטן בשנת 2000 דווקא בקריית ענבים, כיום העשייה בפועל מתבצעת ביקב הקטן לא הרחק מבית המגורים במושב בר גיורא. את לימודי ייצור היין עשה ביקב שורק, והוא מרבה להתייעץ עם פול דאב, יינן יקב צובה.

טעימת אורך ארוכה
 

צילום: עידן בר אולפן

עם הגיענו לחצר ביתו של שלומי אנו מוצאים שולחן עמוס יינות וכיבודים נוספים. קוצר הזמן מחייב אותנו למרבה הצער לוותר על חלק מן היינות שהונחו על השולחן. לא אתעכב על שמות היינות השונים שנטעמו, היינות מחולקים אצל שלומי לסדרות, כאשר כל סדרה נקראת על שם אחד משנים עשר שבטי ישראל. השמות מעט מבלבלים, אבל התוכן הוא העיקר כאן.

את הטעימה אנחנו מתחילים ביין שרדונה מבציר 2021, עדיין מצוי בתהליך וטרם נבחר לו שם. זהו הבציר הראשון שבו שלומי מייצר יין לבן, עד עתה התרכז ביינות אדומים. היין "נקי", נעים ומעודן באף, בפה מרירות קלה ונעימה, חומצה בינונית. היין עדיין אינו מוכן לשתייה כאמור, אבל בהחלט מצביע על ניסיון לבן ראשון מוצלח למדי.

היין הבא הוא מרלו 2014. שלומי מספר שהיין שהה שנתיים בחביות עץ אלון – שליש מתוכן חדשות, שליש בנות שנה-שנתיים ושליש ישנות. צבעו של היין מעט חום, הניחוחות שלישוניים, עלי תה וריחות אדמתיים בעיקר. בפה מתקבל יין "חי" לגמרי, מתובל ומפולפל, מורכב ומעניין עם סיומת בינונית במשכה.

פינו נואר 2008 היה בשבילי הפתעה של ממש. גרף החיים של יינות הפינו נואר הישראלים אשר טעמתי עד כה, ובפרט מאזור יהודה, היה קצר מאוד, כארבע עד חמש שנים לכל היותר ובנוסף, קשה למצוא בהם את מאפייני הזן המוכרים מאזורים קרים יותר. הפינו נואר של שלומי (עם 15% קברנה פרנק) כבר בן 14, ללא ספק יין מבוגר, אבל עדיין טעים ומעניין, בעיקר לחובבי הז'אנר. צבעו חום, הריחות שלישוניים, מעט מחומצן עם ריחות וטעמי פורט, אך נותן תחושה מוכרת של יינות פינו נואר מתיישנים. את מה שנותר בבקבוק לקחתי הביתה ונהניתי ממנו גם למחרת.

בלנד יהודה 2010 - מכיל 60% מרלו, 25% פטי ורדו ו 15% קברנה סוביניון. כשנתיים בחביות. יין בן 12 שנה מיקב ביתי – בעל איכות מפתיעה. כתום – חום בקצוות, ניחוחות מורכבים של מוקה, שוקולד, עור, פה שממשיך את האף, גוף מלא, סיומת מורכבת וממושכת למדי, חריפה מעט.

בלנד יוסף 2011 - כבר כתבתי שבחירת הזנים אקלקטית ומשתנה. כאן מורכב הבלנד מ 40% פטי ורדו, 30% קברנה סוביניון ו 30% מורבדרה. באף מרגיש מעט מחומצן עם ריחות עור. בפה מתגלה יין שתי מאוד, מפולפל ומתובל, עם מעט גוונים ירקרקים, עדיין טאני ועם מינרליות מלוחה מעניינת.

בלנד יהודה 2009 - הפעם מדובר בבלנד בורדולזי טיפוסי - 38% קב"ס, 25% מרלו, 25% פטי ורדו, 12% קברנה פרנק. היין שהה כשמונה עשר חודשים בחביות עץ אלון, רובן חדשות ובנוסף גם נעשה שימוש בכפיסי עץ ארוכים. היין חוגג בר מצווה ומורגש שבלידתו היה "בריון" אמיתי. כתמתם בקצוות, ניחוחות של פרי אדום ושחור, עלים רטובים ופטריות, הפה ממשיך את האף עם מעט טעמים שלישוניים, חמיצות טובה, עץ ברקע, מעט טאני. יין מפתיע בטעמיו ובאיכותו.

את מבחר היינות שבטעימה סיימנו עם יין צעיר במונחי יקב בר גיורא, בלנד נטול שם עדיין מבציר 2018 - 70% ענבי מרלו ו 30% שיראז, הענבים ממטע ומבר גיורא. צבעו בהיר יחסית, בהתאמה למרבית יינות המרלו מן האזור, האף מעט אלכוהולי, מאוד מפולפל עם ניחוחות פרי אדום ושחור. בפה היין מוכן לשתייה, אם כי מורגש שהוא עדיין צעיר למדי ועוד שנים לפניו (ואם נלך על פי דוגמת יינות היקב האחרים – שנים רבות), פירותי מאוד, לא מאוד טאני ועמוס בעקצוצי פלפל לבן ושחור. יש לשלומי למה לצפות, אין ספק שזהו יין נוסף שבו יוכל לצפות מתבגר באהבה.

לאחר סדרה כה ארוכה ומגוונת של יינות, צריך גם לקנח, ושלומי כמו שלומי אינו מסתפק בסוג אחד של קינוח. התחלנו עם גראפה שאותה מביא שלומי לרמת אלכוהול של לא פחות מ 47%. ללא ספק אחד ממשקאות הגראפה הטעימים והמעניינים שטעמתי לאחרונה, עם טעמי חבית בולטים. אחרי הגראפה הגיע יין מחוזק בסגנון פורט וינטג' מבציר 2005. לפורט הזה סיפור מיוחד, בין הענבים שבצר שלומי באותה שנת בציר היו גם ענבי קברנה פרנק, אבל שלומי לא היה "סגור" על יכולת ההתיישנות של היין שיוצר מהם וחשש שהיין יאכזב ו"ייפול" במהרה. אם כך, חשב לעצמו, חבל לוותר על היין ולכן החליט לייצר ממנו יין מחוזק בסגנון פורט. יין הקברנה פרנק אולי היה נופל, אבל הפורט שיוצר ממנו ממש לא נופל ויצא טעים מאוד – מתקתק, מאובק ועם סיומת טעימה הנותרת זמן רב בחיך.