קשה לי יהיה לתאר את חוויית היין ביקב מוסקט שבמושב מישר מבלי לערוך הפרדה בין מצוי ורצוי. גילם של השניים וודאי גדול משלי וניסיון חייהם בוודאות רחב מכפי שארבעים שנותיי יוכלו לשאת. אבל דבר אחד לימדו אותי החיים, לפעמים הפיכתו של תחביב לעיסוק של ממש מגלם בתוכו סיכון שבצידו יכולה להתגלות אכזבה.
נתן אומר שיש לו שריטה, יין לבן יבש ממוסקט אלכסנדרוני. לכולנו יש שריטה, וכי מי עוסק בייננות ומי עוסק בכתיבת ביקורת? אנשים נורמלים? איך אמרה חנה מרון "אם אני הייתי נורמלית הייתי משתגעת".
אז נכון, יש לו שריטה ואני לא יודע אם לקרוא לה חלוציות או שיגעון, אך אין ספק שהיא מזינה את כל מאווייו הכמוסים והגלויים תוך הובלה לגיבוש הפילוסופיה שמתלווה לייצור היינות של השניים. אך נשאלת השאלה, האם בכל אלה יש מספיק כדי לייצר יינות טעימים? אינני בטוח.
היינות אינם פגומים או מקולקלים, עם זאת הם מציגים טעמים וניחוחות שפעמים רבות אינם הרמוניים, עם חוסר הלימה בולט בין התוצר לחומר הגלם, ואינם מתכנסים לז'אנר שאני מכיר אם תיאורטית, או פרקטית. ניתן להגדיר זאת כחשיבה מחוץ לקופסא, אם כי אינני משוכנע שזהו המקרה.
משה, איש הייטק שטיוליו בין כרמי איזור גדרה גרמו לו להתאהב בזן ענבי מאכל – מוסקט אלכסנדרוני ומוסקט המבורגי, עד כדי נטיעתם בשטחיו שבמושב מישר ואף כינוי היקב על שם הענבים הללו. נתן איש קולנוע וטלוויזיה שעסק ביין מהצד העיתונאי ואט אט פנה לצד העשייה, הקים יקב ביתי עם שני חברים (יקב וינו וריטאס המוקם לאחרונה לתחיה מחדש בצפת) וזכור ביותר מיקב נחשון ז"ל. שניהם נפגשו באמצעות מכר משותף לפני שלוש שנים ומאז עוסקים במלאכת הרכבת היין יחד. לשניהם תשוקה ברורה ליין ולשניהם חשוב לייצר את הטוב ביותר מחומר הגלם. ענבי מוסקט אלכסנדרוני ומוסקט המבורגי גדלים במושב ואילו יתרת הענבים נרכשים מכורמים בכרמי יוסף, מושב מטע שבהרי יהודה ומגדרה.
סה"כ השיק היקב השנה כ 2,800 בקבוקים: רוזה, שני יינות לבנים ושלושה יינות אדומים. כל היינות הם בלנדים מתוך תפיסה שיצירת בלנדים היא התהליך הנכון עבור הקיים בישראל היום. שמות היינות כשל מונחים מעולם המוסיקה – אלגרו, סימפוניה, אנסמבל, מלודיה. הסיבה לכך נעוצה בחיבור העמוק שחש ליפשיץ למרואייניו בסדרת טלוויזיה שיצר על מלחינים שזכו בפרס ישראל. "כמעט את כל היינות אני עושה כמו שאני עושה סרטים וכל 45 שנות הסרטים והטלויזיה נכנסו לבקבוק הראשון", כך הוא מספר.
העשייה והסיפור מאוד מעניינים, האנשים נפלאים ומכניסי אורחים, אבל היין, איך לומר, צריך לאהוב את הסגנון הייחודי. סגנון שאינו סופי בחלק מהיינות ולכן יכול להשתנות משנה לשנה כך שהביקורת שלי על היינות שטעמתי היום לא תהיה רלוונטית בהכרח ליינות בהמשך. נראה כי זהו יקב בהתהוות שטרם הצליח למצות את יכולותיו בתחום הייננות וחומרי הגלם.
רוזה – עשוי מוסקט המבורגי וכולל מעט פטי ורדו. צבעו צהוב חיוור כסלמון עדין, ריחו מעט אפרסקי ומעוטר בפרחים לבנים. מרקמו שמנוני ובפה חומצה נמוכה, סוכר שיורי, לדר. היין מעט כבד אבל ילווה יפה אוכל.
אלגרו 2016 – יין לבן עשוי מוסקט אלכסנדרוני משתי חלקות. גופרתי מאוד, באופן מוגזם. הריח מתפוגג אבל לא לחלוטין ולמרות זאת ניתן לחוש בפרי טרופי ברקע ובניחוחות לענה איטלקית. טעמו שטוח באופן יחסי ומלווה בחומצה בינונית ומליחות.
סימפוניה 2016 – יין לבן עשוי מוסקט אלכסנדרוני ומעט קברנה סוביניון. ריחו מתאפיין בתחילה בפטרול (לא זה המזוהה עם ריזלינג, חריף יותר) ולאחר מכן דשא עטור טל. טעמו מריר מעט ומזכיר את קליפתה הפנימית והרכה של פומלה, סיומת קצרה, משהו בטעמו אינו הומוגני וגם הוא מלווה במליחות קלה יותר.
אנסמבל 2015 – יין אדום המורכב קברה פרנק, קברנה סוביניון, מרלו ופטי ורדו. צבעו אדום חום, ריחו מתאפיין בריח של שזיף שחלף זמנו ואפונה. טעמו פלפלי מלווה בפרי אדום שהזכיר לי משום מה עגבניה בשלה. טאנינים רכים. יין דיס-הרמוני, לא מאוזן, לא טעים.
מלודיה 2015 – יין אדום עשוי כנ"ל קברנה פרנק, קברנה סוביניון, מרלו ופטי ורדו. צבעו אדום צלול. ריחו אטום מעט אולם מציף פלפל ירוק ובפה מליחות מעודנת, טאנינים רכים, מרירות לא נעימה. גם יין זה אינו מאוזן, אולם טוב הרבה יותר מקודמו.
הרמוניה 2015 – יין אדום העשוי שיראז ומרלו יחד עם מעט מאוד פטי ורדו. צבעו אדום, ריחו מתאפיין בפלפליות, שזיף שגיב ופיטנגו. מרקמו עגול, עוקצני מעט והחומצה בולטת.
