יין כמורשת עולמית
בשנת 1950 אישרה ממשלת מצרים את הקמת סכר אסואן ובכך חרצה למעשה את דינם של מקדשי אבו סימבל העתיקים שעמדו אלפי שנים בעמק אשר נועד להצפה עם הקמת הסכר. ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות, הידוע בראשי התיבות UNESCO, הפציר אז במצרים שתאפשר את הצלת המקדשים. הפניה הנרגשת צלחה והמקדשים הועברו, אבן אחר אבן, לאזור גבוה יותר וכך ניצלו מכליה. הניסיון המוצלח עודד את אונסק"ו להמשיך במלאכת השימור וההצלה של אתרי מורשת ברחבי העולם ורשימה ראשונה של 12 אתרים כאלו נערכה בשנת 1978.

מעט יותר מארבעים שנה חלפו מאז, וכיום ניתן לספור בעולם 1,073 אתרי מורשת רשמיים, הפזורים על פני 167 מדינות. אתרי מורשת יכולים להתייחס לאזורי טבע מרשימים וייחודיים, למבנים מעשה ידי אדם, לאתרים בעלי חשיבות גאולוגית או אקולוגית, או בעלי חשיבות מבחינת תרבות או מסורת. גם בישראל הוכרו אתרי מורשת עולמית – 9 במספר והם מדרום לצפון: דרך הבשמים הנבטית בנגב, תל באר שבע, מצדה, ארץ המערות של מרשה ובית גוברין, העיר העתיקה של ירושלים וחומותיה, העיר הלבנה של תל אביב, תל מגידו, מערות הקבורה של בית שערים, מערות האדם הקדמון בכרמל, המקדשים הבהאים בחיפה ובעכו, העיר העתיקה של עכו, ותל חצור.

גם אזורי יין עשויים להיחשב ולהיות מוכרים כאתרי מורשת עולמית, בהיותם אתרי נוף תרבותיים (cultural landscapes) – כלומר אתרים יוצאי דופן שנוצרו אמנם על ידי הטבע, אך עוצבו בהמשך ביד אדם. 14 אזורי יין הוכרו עד כה על ידי אונסק"ו כאתרי מורשת עולמיים: העיירה סנט אמיליון וסביבתה שבחבל בורדו היה אזור היין הראשון שהוכר בשנת 1999; עמק הלואר הצרפתי; אזור וואכאו (Wachau) באוסטריה; הדואורו העליון בפורטוגל; המיטלריין (מרכז נהר הריין) שבגרמניה; טוקאי, הונגריה; קייפ פלורל שבדרום אפריקה; האי פיקו באיים האזוריים של פורטוגל; אזור לאוו (Lavaux), שוויץ; מישור סטארי גראד (Stari Grad) בקרואטיה; ייצור היין באמצעות כדי הקוורי (Qvevri) עשויי הטרה קוטה בגאורגיה (כאן אין מדובר באזור יין ממש אלא באתר מורשת תרבותית בלתי מוחשית), דוגמה מוחשית לשיטת ייצור זו ניתן למצוא בישראל ביקב קדמא; האי האיטלקי פנטלריה (Pantelleria) השוכן באמצע הדרך בין טוניס לסיציליה; חבל פיימונטה האיטלקי; וגם – האם הייתם מנחשים? אזור היין המכונה: דרום ירושלים, פלשתינה (South Jerusalem, Palestine), המייצג למעשה את גבעות בתיר – הממוקמות מאות מטרים בלבד ממזרח לקו הירוק, בין עמינדב למבוא בית"ר שבהרי ירושלים.

טרסות, גפנים וזיתים

אזור היין של בתיר  //  באדיבות: אתר אונסקו

ודאי הנכם שואלים את עצמכם מה מייחד דווקא את גבעות בתיר שהוכרזו כאזור מורשת עולמית? הרי לא מדובר באזור יין בעל הכרה עולמית ודאי שלא בימינו אלו וגם התיירות באזור אינה ממש משגשגת כיום. נוף הטרסות שבלב הרי ירושלים הוא אמנם מרשים ושמור מאוד, אולם ניתן למצוא לא מעט טרסות מטופחות גם באזורים נוספים בשדרת ההר בתחומי ארצנו, אשר גם משמשים באופן פעיל לגידול ענבי יין ולייצור יינות איכות. אם אכן הקשיתם על עצמכם בקושיות אלו, מן הסתם היו שאלותיכם במקום.

אולם השאלה הנכונה אמורה היתה אולי להיות מעט שונה והיא – מדוע לא הוכר עד כה אזור היין של הרי יהודה שלנו, או לפחות חלקים ממנו, כאתר מורשת עולמית, ממש באותה מידה? זוהי שאלה טובה נוספת והתשובה עליה אינה ממש ברורה ולמעשה, רק מולידה שאלות נוספות: אפשר שפשוט לא חשבנו על זה? או שלא חשבנו שהדבר חשוב דיו? או שמא לא ייחסנו חשיבות מספקת לשילוב בין יין, מורשת ותיירות? או שפשוט לא התאמצנו מספיק לשם כך?

בואו נבחן על סמך אלו שיקולים הוכר באמת אזור בתיר כאתר מורשת עולמית. ההסברים הבאים מובאים מתוך אתר אונסק"ו והכותרת: פלשתינה: ארץ הזית והגפן – נוף תרבות של דרום ירושלים, בתיר. העמוד הרלבנטי באתר אונסק"ו המתייחס לאתר, מספר על נוף הטרסות הבנויות באזור, נוף יציר אנוש המתקיים שם מימי קדם, על חקלאות הטראסות שבשימוש עד ימינו אלו, הנתמכת על ידי רשת תעלות השקיה המוזנת במי מעיינות. בין תושבי הכפר כך ממשיכים ומספרים לנו, נהוגה שיטה מסורתית עתיקה לשיתוף מקורות המים.

ארכיטקטורת האבן מייצגת דוגמה יוצאת דופן של התפתחות ישובים ליד מקורות מים והתאמת האדמה לשימוש חקלאי, פרי מומחיות טכנולוגית עתיקת יומין, המהווה חלק אינטגרלי מן הנוף התרבותי. הכפר בתיר מעיד על קיימות השיטה והמשכיותה על פני אלף שנים לפחות. מצויה כאן דוגמה מאלפת לשימוש מסורתי בקרקע, המייצג מאות רבות של קיום תרבות ושל אינטראקציה אנושית עם הסביבה. השימושים החקלאיים הנהוגים באזור משקפים את אחת משיטות החקלאות הקדומות ביותר.

נוף התרבות של בתיר, מסגירים לנו באונסק"ו עוד, מקיף טראסות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים, קברים מסותתים בסלע, מגדלים חקלאיים ובייחוד, מערכת השקיה פעילה הכוללת בריכת אגירה, תעלות וכדומה, אשר כמעט ולא חלו בה שינויים ברבות השנים. תושבי הכפר נשענים על שיטת מים מסורתית זו ותלויים בה.

חשוב להזכיר: אזור הזית והגפן של בתיר הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 2014, כאשר אחת המחשבות המוצהרות שעמדה מאחורי הכרזתו, היתה שימורו של האתר, לנוכח החשש והסכנה שהקמתה על ידי ישראל של חומת ההפרדה ודרכי השירות שיסללו משני צדיה של הגדר, יפגמו באתר, פיזית וויזואלית.

מדוע בעצם אין אזור יין ישראלי המוכר כאתר מורשת עולמית?

אני חייב להודות שכאשר קראתי לראשונה את תיאור אתר המורשת של בתיר, סברתי לרגע שאני קורא על הגן הלאומי עין חמד, או שמא על פארק קנדה, מעיינות הסטף, או אולי על שמורת ליפתא (מי נפתוח) ואפילו אזור עין כרם. במילים אחרות, לא קשה יהיה לתאר אתרי מורשת עולמית מסוג זה, ממש דומים לזה של בתיר, גם בצד המערבי של גדר ההפרדה ואם נחפש מעט יותר – גם בגליל.

מה תיתן לנו ההכרה כאתר מורשת עולמית, אתם שואלים? שאלו באזורי היין שכבר השכילו להיכנס לרשימה. באזור שהיה לאתר המורשת העולמית הראשון מבין אזורי היין – סנט אמיליון, מסתכלים על מה שקורה לאחרונה באזורי היין אתרי המורשת שבאו לאחריו ומכים כעת על חטא, על כך שלא ניצלו באופן מספיק את ההכרה וקיבלו אותה כמובנת מאליה. משרד התיירות של האזור טוען על פי סקרים שערך, שלא פחות מ 30% מן המבקרים בעיירה מגיעים אליה בשל הסטטוס הייחודי שלה וזאת כמעט מבלי לקדם את הסטאטוס הייחודי.

בשנת 2015 התקבלו למשפחת אתרי המורשת העולמיים כל 1,247 הקלימאטים (הטרוארים המקומיים) של קוט ד'אור בבורגון, יחד עם הגבעות, המבנים והמרתפים של שמפיין, בהיותם אתר נוף תרבותי המחייב שימור והגנה. אנשי בורגון מקיימים כעת פסטיבל שנתי בן חודש שלם בו הם חוגגים את מורשתם הייחודית והרשמית.

בחבל טוקאי ההונגרי רואים בקבלתם לרשימה בשנת 2002 יתרונות נוספים, כמו למשל סיועה של אונסק"ו במאבקם נגד הקמת תחנת כוח מקומית, מאבק שנשא פרי. לו היה אזור הרי יהודה שלנו חבר ברשימה המכובדת, אפשר ותושביו היו זוכים בזמנו לתמיכה דומה מאת הארגון העולמי, במאבקם המתוקשר מול תכנית כריית פצלי השמן ואולי גם במאבק העכשווי כנגד העברת יותר ויותר קרקעות משימוש חקלאי לבנייה ולעצירת העיור האינטנסיבי.

מסתבר שהצלחת אזורי היין להיכנס לרשימה, התמיכה הכלכלית והכוללת שבצדה, אפשרויות הפיתוח מצד אחד והשימור מן העבר השני שלהם זוכים אזורי היין בעקבות ההכרה, כל אלו לא נעלמו מעיניהם של פרנסי אזורי יין נוספים בעולם וכיום, למעלה מתריסר אזורים כאלו נמצאים ברשימת ההמתנה של אונסק"ו. בין אותם אזורים המבקשים הכרה כאתרי מורשת נמנים חבלי היין האיטלקיים קיאנטי, שהחל במהלך רק לאחרונה וואלדוביאדנה (אזור ייצור יינות הפרוסקו), אשר הגיש את בקשתו כבר לפני למעלה מעשור וזוכה לתמיכתה של ועדת אונסק"ו של איטליה.

המדריך המהיר לבקשת הכרה לאזור יין כאתר מורשת

אזור Valdobbiadene איטליה, באדיבות אתר valdobbiadene.com

מה נדרש בעצם מאזור יין המבקש להיכנס לרשימת אתרי המורשת, מהי הפרוצדורה הכרוכה בכך וכמה זמן עשוי להימשך המהלך? צעד ראשון לקראת הגשת בקשה להכרה כאתר מורשת, הינו להיכנס לרשימת המועמדים המקומית. גוף המורשת העולמית של כל מדינה בוחר את האתרים המועמדים מבחינתה. הגשת מועמדות לאונסק"ו כרוכה גם בהצגת תיק מסמכים מפורט התומך במועמדות.

ליאופולדו סאקון, ראש הצוות העומד מאחורי בקשת ההכרה של חבל Valdobbiadene האיטלקי, מספר לאתר דקנטר, שתיק הבקשה שלהם כלל 1,300 עמודים וכן 500 עמודים של מחקרים מקדימים ומאה עמודי תוכנית ניהול). "באיטליה ישנם אתרי מורשת עולמית רבים" הוא מסביר "ועל כן זה הופך להיות יותר ויותר קשה לכל אתר להתקבל. כמו כן ישנם אזורים משמעותיים נוספים בעולם אשר יוצרו על ידי הטבע ועוצבו על ידי בני האדם, כך שהיה עלינו לאתר הבדלים משמעותיים בנוף שלנו". בקשת האזור התבססה לפיכך על הגבעות בעלות המובחנות הגאולוגית הייחודית, אשר אופיין וצורתן מחייבות טיפול ידני בכרמים, בית הספר הראשון באיטליה לייצור יין, שורת כפרים, מבצרים וכנסיות והיינות המבעבעים הייחודיים של האזור. פונים רבים נעזרים לשם כך בגופים בעלי מומחיות מיוחדת בנושא. ועדת אתרי המורשת העולמיים מתכנסת אחת לשנה על מנת לדון בבקשות.

המייחד את אזור Cape Floral שבדרום אפריקה, זה שהקנה לאזור יין זה את הזכות להימנות על רשימת אתרי המורשת, נוגע במיוחד למספר הגדול של מיני צמחים ייחודיים לאזור, רבים מהם עומדים בפני הכחדה. האי פיקו הפורטוגלי נחשב ייחודי בהיותו געשי ובשל המבנה הייחודי של החקלאות המקומית ובכלל זה הכורמות, בינות לאלפי חלקות ריבועיות קטנות מגודרות באבנים געשיות, המגינות באופן זה על הגפנים מפני מי הים והרוחות העזות הנושבות באי. ייחודו של אזור היין Stari Grad השוכן באי האדריאטי Hvar, דומה – חלקות כרם מגודרות על ידי חומות אבן הבנויות באופן גיאומטרי אשר לא השתנו מאז תקופת הכיבוש היווני במאה הרביעית לפני הספירה.

האם לפיכך יש סיכוי שנראה בעתיד ברשימת אזורי המורשת העולמית גם אזור יין ישראלי? טראסות הרי לא חסרות אצלנו וגם לא תעלות השקיה המוזנות ממי מעיינות או גשמים. ריבוי הגתות העתיקות על צורותיהן המגוונות ומן התקופות השונות, בייחוד באזור הרי יהודה, יכול אף הוא לשמש כבסיס רציני לבקשה ובהחלט יש מקום לטעון גם שרבות מהן עשויות לעמוד בסכנת הריסה, לנוכח הפיתוח העירוני והתחבורתי הענף המאיים אצלנו על כל חלקת טבע כמעט. ואולי בכלל הסיכוי הטוב ביותר שלנו הוא לנסות לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית ולהצטרף לאזור הגפן והזית של בתיר, הנמצא כאמור מטווחי יריקה מעברה השני של חומת ההפרדה. אונסק"ו הרי ביקשה בין היתר להגן על האתר בשל דרכי השירות של החומה, משני צדיה.

בכלל, בנושאי מורשת והיסטוריה אין ספק שיש לנו הרבה מה לומר והדבר נכון גם בתחום היין, שכן רבים מאזורי ארצנו נודעו כאזורי יין בעלי מוניטין בעולם עוד מימי קדם ושמותיהם התנוססו על כדי יין שאותרו בחפירות ארכיאולוגיות במקומות רבים באירופה ובמזרח הקרוב. מכל מקום, הנה לכם רעיון ואולי יהיה מי שיאמץ אותו וינסה לקדם את אחד מאזורי היין שלנו להיות אתר המורשת העולמית הישראלי העשירי.