טסתי לצרפת עם מנהלי חברת נסיעות ידועה, סוזן ויוסי, כדי לבדוק מסלול טיול מיוחד של טיול אוכל גורמה בפרובאנס. קבעתי מראש את המסלול ותיאמתי פגישות וטעימות במסעדות, ביקבים ובמטבחים מקומיים, כדי לוודא שהם מתאימים לקבוצות שאמורות היו להגיע, ושאותן הייתי אמור להדריך.

התאכסנו במלון בעיירה אקס-אן-פרובנאס. בכל יום בשעה מוקדמת בבוקר יצאנו, וחזרנו רק בסוף היום לסיכומים ולהכנת היום הבא. ביום השני ישבנו עם מנהל המלון כדי לסכם אתו על אירוח הקבוצה. הוא היה איש נעים וחביב, והשיחה אתו קלחה.

הוא שאל איפה אנחנו מתכוונים לאכול עם הקבוצות באקס. אמרתי לו שאני מתכנן בכל ערב לנסוע נסיעות קצרות למסעדות ידועות בסביבות העיירה. "על מסעדת השף הצעיר רובר שמעת?" הוא שאל. השבתי בשלילה. הוא הסתכל עלינו בתימהון. "אתם חייבים ללכת ולאכול שם, זו אחת המסעדות הכי טובות שאני מכיר. אל תפספסו!" כולנו יודעים שההמלצות של המקומיים הן הכי טובות.

ביקשתי שיזמינו לנו מקום במסעדה, ולמחרת בערב עשינו את דרכנו אליה. המסעדה שכנה ברחוב צדדי, סמוך לשדרה המרכזית. ירדנו במדרגות ונכנסנו אליה. היא הייתה בנויה במרתף עתיק. היא הייתה מלאה והמתנו בפתח למארחת. חיש מהר ניגשה אלינו מארחת לבושה בחליפת שלושה חלקים שחורה. לאחר שאיתרה את ההזמנה שלנו, הובילה אותנו ברוב כבוד לשולחן.

קיבלנו תפריט בכתב מצועצע שקשה לקרוא אותו. שאלתי אם יש תפריט באנגלית, השיבו לנו בשלילה. מלצרית שידעה מעט מאוד אנגלית ניסתה להסביר לנו את הכתוב בתפריט, אבל היה קשה מאוד להבין אותה. "יש לנו תפריט 'א-לה-קארט', שזה אומר שהשף, שולח לשולחן את מה שבא לו," היא הציעה. הסכמנו. הסתכלתי על צוות המלצרים, כולם לבשו חליפות, וכך גם הסועדים. שני שותפיי לנסיעה ואני היינו היחידים במסעדה ללא חליפות.

לשולחן שלידנו הגישו משהו בתוך ניילון, זה נראה כמו אוכל בתוך שקית שקופה. התחלתי לצחוק ואמרתי ליושבים לצידי, "תראו, תראו מה מביאים להם לאכול." גיחכנו וחיכינו לאוכל. היינו רעבים.

מלצרית הגיעה אלינו והניחה על השולחן קערה עם פרחים. לא הבנתי למה לא שמים את הפרחים באגרטל. כנראה, אצל השף הזה שמים פרחים בקערה. חלפו כמה דקות, ועדיין לא הוגש כלום לשולחן.

קראתי למלצרית ושאלתי אותה מה עם האוכל, אנחנו רעבים. "אז למה אתם לא אוכלים?" היא שאלה. "מה יש לאכול? לא הבאתם כלום," אמרנו לה. המלצרית הצביעה על הפרחים. "ומה עם זה?" נדהמנו. מעולם לא אכלנו פרחים.

שאלתי את המלצרית אם היא לא מתבדחת, והיא בשיא הרצינות הצרפתית השיבה לי "מיסייה, פה אצל השף רובר, אנחנו לוקחים מאוד ברצינות את האוכל, וזה סלט פרחי העונה." כמעט נחנקתי מצחוק, אבל היה לא נעים. סוזן אמרה שהיא שמעה על פרחים אכילים. טעמנו את הפרחים, היה להם טעם של עשב.

כעבור כמה דקות הגיע מלצר ולקח את קערת הפרחים, ניקה את השולחן והניח לפני כל אחד מאיתנו כפית כסף קטנה מבהיקה על מטפחת צחורה. נראה היה לי שאנחנו הולכים לאכול מרק בכפיות. לפתע ראינו מלצר יוצא מהמטבח נושא בידיו מגש עם צלחות ובהן שקיות ניילון. יוסי אמר שפריירים נוספים מקבלים שקיות קוקי'ס, והתחלנו לצחוק.

הפסקנו לצחוק כי המלצר עשה את דרכו דווקא אלינו. הוא הניח בזהירות לפנינו את הצלחות עם הניילונים. הבטנו זה בזה ואחר כך בצלחות. בתוך כל אחת משקיות הניילון נחה לה ביצה עם הקליפה. "מה זה?" שאלתי, "ביצה קשה?"

המלצר הזדקף והסביר בחשיבות "זו ביצה שבושלה על ידי השף רובר עצמו ב 64 מעלות בדיוק. אוכלים אותה בכפית הקטנה שקיבלתם." לא יכולנו כבר להתאפק, יוסי ואני התפוצצנו מצחוק, וכל יושבי המסעדה הסתכלו עלינו. סוזן המשיכה לשבת, מנסה שלא לצחוק גם היא. קמתי ויצאתי במהירות מהמסעדה, כעבור רגע הצטרף אליי יוסי, ושנינו התגלגלנו בצחוק היסטרי. ראינו שסוזן נותרה לשבת וניסתה להסביר למלצר מה עובר עלינו, וזה עוד יותר הצחיק אותנו. זלגו לי דמעות, והבטן כאבה לי מרוב צחוק.

לאחר שנרגענו קצת חזרנו לשולחן. סוזן קיללה אותנו על שהשארנו אותה לבד עם המלצר. היא אמרה לו שנזכרנו במשהו מצחיק. טעמנו את הביצים שהוגשו לנו, סיכמנו כולנו שמדובר בביצה קשה חצי מבושלת והבנו שההמשך לא יהיה טוב יותר. הזמנו חשבון והבנו שאכלנו את הביצה הלא מבושלת הכי יקרה שאכלנו אי פעם בחיים. שילמנו את החשבנו וברחנו ממסעדת השף בשאגות צחוק.

יצאנו לרחוב והיינו רעבים. בדיוק מעבר לכביש ראינו מסעדה קטנה ועליה כתובות בערבית, ובתוכה מתקן של שווארמה. הזמנו שלוש פיתות גדושות. למוכר השווארמה, מהגר מצרי חביב בשם חסן, סיפרנו שיצאנו רעבים ממסעדת השף.

"אהה," חייך חסן, "גם אתם קיבלתם את הביצה ב 64 מעלות?" צחקנו כולנו. הוא סיפר שמאז שנפתחה מסעדת השף הזו, לפני כחצי שנה, עלו מאוד מכירות השווארמה אצלו בשעות הערב. השווארמה הייתה נהדרת. "אתם לא הראשונים שיוצאים משם רעבים," הוא המשיך, "בערבית אומרים שאתם כולכם יצאתם טאלע מארע," (כלומר, יצאנו פריירים), "ופה בפרובאנס פי קטיר מארע" (יש הרבה פריירים).