יום ההולדת שלי השנה עמד בסימן משקה חריף ומיוחד, שאהוב עליי מאוד - הוויסקי.
שוב ושוב העברתי את האף מהכוס של המקאלן 25 שנים שלי אל זו של הבלוויני 25, תוך שאני עוצמת את עיניי ונכנסת עמוק אל תוך החוויה.

שניהם לכאורה לא קשורים זה לזה אולם דבר אחד חזק נהדר קישר ביניהם בכל זאת. העץ.

הבלוויני 25 אותו טעמתי ראשון, יצא במהדורה מיוחדת. הכוונה במהדורה מיוחדת היא כי קיים רק מספר מסוים קטן של בקבוקים ממוספרים של המשקה בכל העולם וכמובן שלא ניתן לחזור עליו במדויק. הוא היה בעל טעם מעושן עדין. הרגשתי בו ניחוחות עץ חזקים והוא היה טבעי מאוד בעיניי: בנוסף לעץ הורגשו ניחוחות פירותיים ועשביים ומעט אדמה. חווית לגימת הוויסקי והרחתו הזכירו לי ניחוחות מוכרים מטיולים בגרמניה.

הוויסקי השני שטעמתי היה המקאלן 25. כמו אחיו הצעיר - המקאלן 18, הוא מבלה את סיום היישון שלו בחביות של שרי ספרדי. גם כאן הרגשתי מאוד את העץ. הניחוחות העציים המתוקים של המקאלן מצאו מאוד חן בעיניי וטעמו המתוק המיוחד כבש אותי. כשעצמתי את עיניי ושאפתי לתוכי באיטיות, שוב ושוב את הארומות שלו הרגשתי הפעם בטיול בספרד. העץ כאן היה נעים יותר והוויסקי בכללותו טעים ומהנה יותר מהבלוויני שלי.

כשכל יושבי הבר בו טעמתי את הוויסקי שרו לי, ביחד עם ברי סחרוף ו"אינפקטד" את "היום יום הולדת", שהדי-ג'יי שם במיוחד בשבילי - ידעתי שחגיגות יום ההולדת שלי השנה רק החלו.

הטעימה הפרטית שלי המשיכה בפאב-מסעדה נורמה ג'ין, יום אחר כך.

בנורמה ג'ין מצאתי וויסקי שסיקרן אותי מאוד וחיכיתי להזדמנות לטעום אותו. זה היה הבלוויני 21 שנים, שנקרא פורטווד פיניש. זהו וויסקי שהתיישן 21 שנים ואת סיום היישון שלו בילה בחביות עץ שהתיישן בהן יין פורט. בבלוויני 21 שלי לא הרגשתי עץ. אך בעוצמי את עיניי, שאיפה ארוכה ואיטית מן הכוס מילאה אותי בריח מתוק של פרלינים ופירות. החוויה הייתה מדהימה וחלומית.

את הלגוולין 16 שנים אני מכירה. מסדרת הטעימות שערכתי בביתם של ההורים, שם ניצבת לה תערוכה מרשימה של וויסקי - בעיקר סקוטיים - איכותיים, כולם בערך בני אותן שנים, ידעתי שהוויסקי האהוב עליי הוא הלגוולין. בעל עישון עדין יחסית, טעמו מתוק, עדין ומזמין. כאן הזמנתי את אחיו הצעיר אך הדומיננטי מאוד (מסתבר), של הלגוולין 16 שנים: זהו הלגוולין 12 שנים, שיצא במהדורה מיוחדת של מספר בקבוקים מוגבל, כולם ממוספרים. להבדיל מכל שאר הלגוולינים הוא מיושן בחבית חדשה ולא בחבית של בורבון כמו כל הוויסקי הסקוטיים. לגוולין 12 שלי הפתיע אותי מאוד. הוא היה בעל ששים אחוזי אלכוהול. העישון שלו היה חזק ודומיננטי הרבה יותר משל לגוולין 16 ויכולתי להרגיש בו את המתיקות הנעימה האופינית.

גם הברמן של נורמה ג'ין קיבל הודעה חגיגית על כך שאני חוגגת את יום ההולדת שלי בטעימות וויסקי ומיד שלף מן המדף שלושה יפנים מענינים מאוד, אותם הרחתי בלי לטעום, הפעם. הברמן ידע מה הוא עושה. היפנים הם התירוץ שלי לחזרה לנורמה ג'ין בקרוב מאוד.

- "איך מריחים שלושה יפנים?" - תהתה דודה שלי כשסיפרתי לה על החוויה. - "אחד עם יותר עץ, אחד עם פחות....." - השבתי בבדיחות הדעת. אנחנו עדיין מדברים על וויסקי?

השאיפה היפנית הראשונה שלי הייתה של ניקה Pure Malt. לחברת ניקה שתי מזקקות - יואיצ'י ומיאגיקיו. ל - Pure Malt שלה שלושה סוגים: שחור, אדום ולבן. השחור עשוי ממאלט אך ורק ממזקקת יואיצ'י; האדום עשוי ממאלט אך ורק ממזקקת מיאגיקיו ואילו הלבן עשוי ממאלט סקוטי מהאי איילה.
נאמר על היפנים כי הם טובים בחיקויים ומגיעים אפילו לאיכויות טובות מן הדבר האמיתי. ריחו של ניקה Pure Malt הלבן, העשוי ממאלט סקוטי, אותו שאפתי היה ללא עץ והורגש בו העישון. אין ברירה, רק טעימה תכריע.

ניקה From The Barrel היה הוויסקי השני ששאפתי ארוכות. זהו וויסקי בלנדד המורכב משני סוגים. הניחוח היה מתוק, ונילי ונעים.

הוויסקי השלישי שדגמתי בשאיפה ההשוואתית שלי היה ההיביקי 17 שנים של חברת סנטורי. לחברת סנטורי שלושה סוגי וויסקי: הימזאקי וההאקושו - סינגל מאלט וההיביקי - בלנדד וויסקי משלוש המזקקות של סנטורי. הניחוח שהרגשתי היה מתוק, קפאי והזכיר לי מאוד את מקאלן הסקוטי.

טעימה השוואתית של וויסקי יפנים היא דבר שבהכרח ואותי היא מסקרנת מאוד. היפנים שואפים לחקות את הוויסקי הסקוטים הידועים בכל העולם, זאת בנוסף להכנת וויסקי איכותי מקורי משלהם. הוויסקי היפנים ששאפתי זכו בפרסים בתחרויות בכל העולם בשנים האחרונות. היפנים עוטפים את הכנתם, כפי שרק היפנים יודעים, ברוחניות ובתשומת לב לכל פרט ומרכיב בתהליך הכנת הוויסקי.