"אלוהים עבר כאן", חשב חיים גן, כאשר צפה בכרמים המשתרעים עד לבלי סוף בסביבות מנדוזה שלמרגלות הרי האנדים. מצד אחד, ראה אזור יין ששטח כרמיו גדול יותר מזה של אוסטרליה וניו זילנד גם יחד, כוח אדם מעולה בכל הרמות, וזן אציל המשקף טרואר ייחודי. מאידך, בולטים מאוד היעדרם של חזון, חשיבה לטווח ארוך ולכידות. טורו של איש הענבים מוקדש הפעם לתעשיית היין של ארגנטינה, שהגיעה לפרשת דרכים, ושגתה בכיוון שאליו בחרה לפנות. הכל בגלל הסגידה ל"מלבאק".
היכנסו לאחד ממופעי הטנגו התיירותיים של בואנוס איירס. מזומנת לכם שם חוויה עם טעם של פעם, ועל אחת כמה וכמה בכל האמור ביין הכלול במחיר הארוחה. "שאבליס או בורגוניה?", ישאל אתכם בחגיגיות המלצר, ששערותיו יהיו משוחות בשמן ושפמו העבות מטופח למשעי. אם תבחרו באחת האפשרויות האלה, תקבלו יין המרוחק מיינות שאבלי או מיינות בורגון האדומים כפי שמרוחקת בואנוס איירס מנואי - סאן - ז'ורז'.
גם כיום מייצגים יינות אלה (האדום שבהם מבוסס קריולה; הלבן - רק האל הטוב יודע...) את המבחר העולה על שולחנו של הארגנטיני הממוצע. מדוע "טעם של פעם"? כיוון חרף שמרנות הצרכנים, שחיתות השלטון, מסים דרקוניים המונעים מהצרכן הארגנטיני להיחשף ליינות זרים ובעיות נוספות, משדרגת ארגנטינה את יינותיה בהדרגה ובהתמדה זה שני עשורים. ה"שאבליס" וה"בורגוניה" דינם ברור – להיעלם. העתיד שייך לשרדונה, לשיראז, לקברנה סוביניון ולמרלו אבל בעיקר למאלבק. מאלבק, מאלבק ועוד מאלבק, ההופך ליינות זניים, מודרניים, כהים, מתקתקים ועתירי כהל, שמוכרים "שלושה במאה" – וגם ליינות טובים יותר.
החוויה הארגנטינאית
החוויה הארגנטינאית האחרונה שלי הייתה בחודש שעבר, כאשר נסעתי לשמש כשופט בתחרות "Vinus" הבינלאומית שהתקיימה במנדוזה. מעבר לגאווה הרבה שחשתי בזכות הישגים שזכו להם עשרות יינות ישראלים שהשתתפו בתחרות, והעניין הרב שלו זכתה התחרות עצמה בקרב אנשי תעשיית היין הקטנה שלנו, הייתה זו עבורי גם הזדמנות פז לטעום מאות יינות ארגנטיניים בתחרות עצמה, ועל הדרך לסייר בעשרה יקבים שונים. כמחצית היינות שזלגו אל גרוני במהלך הביקור בארגנטינה היו "מאלבק", טובים לאין שיעור מההיצע של אתרי התיירות הדביקים.
כדי להבין משהו על יין בארגנטינה צריך לזכור שאת הגפנים הראשונות הביאו לשם ה"קונקיסטדורס", הכובשים מאירופה, בשנות ה-50 של המאה ה-16, ונמנו עימן, כנראה, גפני הקריולה צ'יקה המפורסמות (שבקליפורניה כונו פשוט "ענבי המיסיון"). זנים אציליים יותר המתינו למאה ה-19: בהשראת האגרונום הצרפתי פוז'ה, החדיר לארצו מושל סאן חואן ולימים נשיא ארגנטינה, דומינגו פאוסטינו סארמיינטו, את גפני המאלבק, המרלו והקברנה הצרפתיים הראשונים. באותה מאה הגיעו מאיטליה הברברה והבונרדה. מעט קודם לכן, היגר לארגנטינה הטורונטס – זן ספרדי ארומטי, שיש הסבורים כי מוצאו מגליסיה ומייחסים לו קירבה לזנה הנכחד של מדיירה, הטאראנטז'.
מעטים יודעים את העובדה הבלתי נתפשת, שבראשית המאה ה-20 הייתה ארגנטינה אחת מעשר המדינות העשירות בעולם. שחיתויות ותסיסה פוליטית בלתי פוסקות הביאו אותה כמה פעמים במאה הקודמת, ופעם אחת בתחילת המאה הנוכחית, אל סף פשיטת רגל. הן מקשות על יצרן היין הארגנטיני עד עצם ימים אלה. בתחילת שנת 2008, למשל, חסמו איכרים את הדרכים המובילות ממנדוזה לבואנוס איירס בעלת הנמל הרציני היחיד בארגנטינה, בשל סכסוך עם הממשלה. השיבושים נמשכו חודשים אחדים, מצב בלתי אפשרי אילו מדובר היה במדינה מתוקנת.
ואף-על-פי-כן, מחפש יצרן היין הארגנטיני את המחר, וביתר שאת – את ההווה. ובעיקר הוא מחפש את הניכר. הצטמצמות צריכת היין של השוק הפנימי בארגנטינה, שבמהלך רוב מאה השנים האחרונות שתה "שאבליס" ו"בורגוניה", בכ-60% (כיום דומה שיעור הצריכה לזה של צרפת או איטליה, כלומר, בין 40 ל-45 ליטר לנפש לשנה) ושבירותה של הכלכלה הארגנטינית, גרמו לכל השחקנים החשובים בענף ה-20 השנים האחרונות לשנות כיוון מכמות לאיכות, ולבקש את שווקי הייצוא.
פוטנציאל בלתי נתפש...
גם כיום מוסיפה ארגנטינה לייצר לא מעט יינות זולים ונחותים עבור השוק הפנימי שלה. יינות פשוטים עוד יותר מבוקבקים מחוץ לשטחה, במדינות סמוכות. מיוצרים גם חלק ניכר מאוד מהיינות המבעבעים הנצרכים באמריקה הלטינית, ברנדי ותמציות ענבים (Mosto) (מוצר שארגנטינה היא היצרנית המובילה שלו בעולם והוא מכניס לקופתה כפליים ממון מכל יינותיה לסוגיהם הרבים). ואולם, הסביבה הכלכלית הנוחה כל כך ליצואנים, 20 שנות מחקר ופיתוח, השקעות מאסיביות, ייננים צרפתים מעופפים וגידולים בצריכה בשווקי מפתח הצמאים ליינות עולם חדש במחירים שווים לכל נפש (ארה"ב, בריטניה, גרמניה, סקנדינביה ומדינות מערביות עשירות נוספות) הביאו כיום את התעשייה הארגנטינית ליכולות מרשימות. היא יכולה, לראשונה בתולדותיה, להעמיד יינות ייצוא מצטיינים בכל רמות המחיר. הפשוטים שבהם מתחרים בהצלחה רבה ביינות מאוסטרליה ומצ'ילה, ואילו יינות ארגנטינה מובחרים אינם נופלים מהעידית של העולם החדש. בתווך מוצע מגוון מצוין – בכל האמור במה שמחפש ומבקש צרכן היין הבריטי או האמריקני המודרני - במחירי הביניים.
אחרי שהבנו כי הפוטנציאל של ארגנטינה כיצואנית יין הוא עצום, צריך להפנים שהוא עדיין רחוק ממימוש. אף שארגנטינה היא יצרנית היינות הגדולה ביותר באמריקה הלטינית והחמישית בגודלה בעולם, היא עדיין יצואנית קטנה ביחס לגודלה ("רק" 18 מיליון תיבות של 9 ליטר בשווי של כחצי מיליארד דולרים נשלחו אל מחוץ לגבולות המדינה בשנת 2008). כ-30 אחוזים מסך הייצוא הינו של יינות מאלבק – ועובדה זו יש בה כדי ללמד על טעותה הפאטאלית ביותר של תעשיית היין הארגנטינית! בהמשך תבינו למה.
יין בכמויות קטנות מייצרים במחוזות בואנוס איירס, קורדובה ולה פאמפה, אך במערב ארגנטינה, באזורים הנושקים להרי האנדים ממזרח, הכמויות גדלות בצורה משמעותית. מחוז סאלטה שבצפון נחשב למקור הטורונטס הטוב ביותר. מחוזות סאן חואן ולה ריוחה הם בעיקר יצרני יינות שולחניים. אדמת הגיר ומיקומם בדרום הקריר של מחוזות ריו נגרו ונקואן ב"ארץ האש", פטגוניה, הניעו את כורמיהם לטעת בהם באחרונה פינו נואר, שרדונה ואף זנים ארומטיים (ריו נגרו הינו כבר מזמן בירת היין המבעבע של ארגנטינה). ואולם, עם כל הכבוד למחוזות אלה, מחוז מנדוזה הוא מתת האל לאומה הארגנטינית, לב ליבה של תעשיית היין שלה. שם מיוצרים למעלה משני שלישים מבקבוקי היין של ארגנטינה, וכמעט את כל יינותיה הטובים.
מראה הרי האנדים מכרמי מנדוזה הוא בלתי נשכח, ואין סמל טוב ממנו לייחודיותו המדהימה של אזור יין זה. "אלוהים עבר כאן", חשבתי לעצמי, כאשר צפיתי בכרמים המשתרעים עד לבלי סוף למרגלות האנדים: מיליון דונמים וחצי של כרמי איכות, ובהם אלפי כרמים נבחרים המותירים כל כורם בר-דעת ירוק מקנאה ומניבים את חומר הגלם המרשים ביותר שראיתי זה שנים רבות...
טרואר ייחודי
אדמת מנדוזה היא בעיקר אדמה חולית ואדמת-סחף, עם רבדי חמר תת-קרקעיים. הגשם, לשמחתן של חברות כ"נטפים" הישראלית, נדיר מאוד: השמש זורחת כ-300 יום בשנה, והאקלים מדברי למדי. קווי הרוחב אינם אידיאליים ממש – מנדוזה משתרעת בין הקווים 32 עד 37 מעלות דרום, שאת האקלים בקווים המקבילים להם בחצי הכדור הצפוני, ואת חומו היוקד, אנו מכירים היטב ובאופן אישי... ובכל זאת, נתון אחד ייחודי, גובה הכרמים, מאפשר למנדוזה סוג של גדולה. עובדת היותם נטועים בגבהים של 800 עד 1500 מטר מעל לפני הים, הופכת את הויטיקולטורה המנדוזנית ליוצאת מגדר הרגיל.
הגובה, פירושו קרירות. ליתר דיוק, כל העפלה של 100 מטר כרוכה בירידה של 0.6 מעלות במידת החום. הגובה, פירושו פערים מצוינים, שגפנים "אוהבות" מאוד, בין טמפרטורת היום והלילה: בעונת ההבשלה יזיע הכורם המנדוזני בחום של 40 מעלות בצהרי היום, בעוד שלפנות בוקר תצנח הטמפרטורה בכרמו ל-10 מעלות צלזיוס בלבד! הגובה, פירושו גם אטמוספירה דלילה יותר, שדרכה נחשפים הגפנים לקרינת UV חזקה יותר. עובדה זו גורמת לזגי הענבים להתעבות, לריכוז האנטוציאנינים (הגורם המכריע בקביעת פיגמנט הזג) להתגבר, ולשיעור החומרים נוגדי-החימצון בענבים (ובהם ה"כוכב" החדש, רזווראטרול), לגדול.
ובעיקר, הגובה פירושו סביבה אידיאלית למאלבק, זן שאובד עליו הכלח בצרפת (במקור היה מחשובי זני בורדו, כיום הוא זן מוביל רק באזור קאהור) והוא במיטבו במנדוזה. כאשר הוא עשוי כיין על-ידי ייננים מצוינים, מצוידים בטכנולוגיה מתקדמת, מענבי כרמים הנטועים גבוה יותר מהגבוהים שבכרמי אירופה, מייחורים שמקורם בגדה הימנית, אין המאלבק דומה עוד ל"גירסא כפרית של מרלו", כפי שכינתה את המאלבק הבורדלזי ג'נסיס רובינסון. במנדוזה, כשהוא במיטבו, מניב המאלבק יינות ארומטיים מאוד, מורכבים, עם טאנינים מתקתקים וקטיפתיים אך בעלי נוכחות ובעיקר, בעלי אופי ייחודי; הטובים שבהם הם יינות מהמעלה העולמית הראשונה, בין אם המאלבק משמש להם בסיס, כמו ביין טינאמו (Tinamu) המופתי של יקב לאס פרדיסס (Las Perdices), ובין שמדובר במאלבק זני, כמו ביין קובוס (Cobos) הנפלא של היקב הנושא שם זה (כן, לפעמים אני גם מסכים עם המבקר פארקר שכתב על כך...).
על המאלבק לבדו
ברם, אליה וקוץ בה.
שני העשורים האחרונים הם לכאורה סיפור הצלחה מבחינת התעשייה הארגנטינית, אך הם הביאוה לפרשת דרכים, והיא שגתה בכיוון שאליו בחרה לפנות.
פיתוח היכולות על יסוד מתת האל נעשה בהצלחה, אף שבאורח אופייני לארגנטינה, כמעט כל ההשקעות נעשו בכספי זרים ולפיכך זרים הם גם הנהנים העיקריים מפירות ההצלחה. מצד אחד, יש כיום אזור יין ששטח כרמיו גדול יותר מזה של אוסטרליה וניו זילנד גם יחד, כוח אדם מעולה בכל הרמות (מהבוצר הזול והיעיל ועד ליינן המדופלם), זן אציל המשקף את הטרואר המקומי באורח ייחודי, ושווקים הצמאים למוצר היוצא מן היקב. מנגד, בולטים מאוד היעדרם של חזון, חשיבה לטווח ארוך ולכידות, והמחסור בהם אינו יכול להוביל, במוקדם או במאוחר, אלא למשבר גדול.
למעשה, ממוקדים היום כל היצרנים החשובים באותה המשימה: הפיכת ענבי מאלבק ליינות מודרניים בלבד, בכל רמות המחיר, למען המרתם לדולרים. אדישותם המוחלטת לרגולציה העצלה והלא מפותחת של תתי-אזורים במנדוזה, וחוסר נכונותם המוחלט לשתף פעולה בחזית הייצוא (או בכל חזית אחרת) יוצרים מצב שבו משווקת התעשייה הארגנטינית לעולם את המאלבק. לא את מנדוזה, לא את ארגנטינה, לא את המאלבק הארגנטיני ולא מאלבק ממנדוזה, אלא פשוט – את זן המאלבק. ובעודה משווקת את המאלבק לבדו, מוסיפה התעשייה הזו חטא על פשע ומעצבת את יינותיה, פשוטים כיקרים, בסגנון מודרני, בינלאומי וחד-מימדי, שקל לחקותו בכל מקום בעולם.
הדבר לא נעלם מעיני התעשייה הצ'יליאנית השכנה, הפועלת ממערב לאנדים. הצ'יליאנים, יעילים, מלוכדים, ממוקדים במטרה ודורשים מעצמם הרבה יותר, החלו כבר לטעת כרמי מאלבק באופן מאסיבי. ביום שבו יהפוך המאלבק לפינו גריג'יו הבא בעיני הצרכן האמריקני והבריטי, ימהרו לעשות כן גם כורמי אוסטרליה, דרום אפריקה וארצות הברית. לארגנטינה, בניגוד לאיטליה, אין את המיגוון, המוניטין והקלאסיקות בנות מאות ואלפי השנים. ביום שבו תיטול ממנה התעשייה הבינלאומית את ייחודה – את המאלבק – תיקלע למשבר חמור. אסור לה לשגות באשליה, לפיה תוכל לשרוד על המאלבק לבדו.
"אלוהים עבר כאן", חשבתי לעצמי כשראיתי את מנדוזה. ואז נזכרתי, שלפי שמועה עיקשת הוא עבר הרבה קודם גם בהר סיני, ומייד עלה בעיני רוחי עגל הזהב.
בשבוע המרתוני שביליתי במנדוזה פגשתי עשרות אנשים מוכשרים, חכמים ושנונים, ונדהמתי להיווכח כיצד למרות כישרונם העצום כולם שותפים לאותה טעות פאטאלית. לעניות דעתי, הסיבה המרכזית לכך היא טראומה. מאז סוף שנות ה-80 עסקו אנשים אלה בהמרה המבורכת של יינותיהם מ"שאבליס" ו"בורגוניה" מביכים ולא ניתנים לשתייה למאלבק, קברנה, שיראז ושרדונה, שאפשר ייצוא בראש מורם. לרוע המזל, בדיוק ברגע שבו התפנו למחות את אגלי הזיעה ממצחיהם, אירע בארגנטינה המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2002. הוא העלים את השרידים האחרונים שעוד נותרו של של אמון בממסד, בממשלה ובבנקים, ואף את האמון הדדי בין יצרני היין השונים.
התנהלותם מאז היא פוסט-טראומטית: בצור מאלבק היום, הפוך אותו ליין מוכן לשתייה מחר בבוקר, וצבור דולרים מהר... חשיבה ארוכת-טווח? לא בבית ספרם. הם כבר חסכו פעם, ונכוו.
לא כשעגל הזהב זמין כל כך, נוצץ כל כך, מפתה כל כך...
וכך, לא באופטימיות רבה, אני מאחל להם עתיד אחר. אך כדי לעצב אותו, הם חייבים להבין את הטראומה שחוו – ולטפל בה.
מתוך מגזין איש הענבים. מהדורה 2, 20 אוקטובר 2009
