צילום: עדיאל מזרחי

יאיר מרגלית מגיע לשיחה פתוחה באיש הענבים (16.03.2022) עם אנשי יין צמאים תרתי משמע. צמאים ליינותיו המרתקים וצמאים לשמוע עוד ועוד מהמורשת של אחד מהאבות המייסדים של יין ישראלי איכותי, בעת החדשה.

יאיר נענה ברצון, שש אלי כל שאלה ומפליג בתשובותיו. תן לו לדבר כימיה, טרואר, צלילות והוא נעור לחיים. שאלות על הגדלת הפעילות, הגדלת כמויות, התעצמות כלכלית מעט משעממות אותו. טוב לו בנקודה בה הוא נמצא. איך הוא אמר לקראת סוף המפגש – לגדול זה לא כיף. היה לי כיף לשמוע.

22 שנה היה בשרות המדינה. ליד הפקולטה לכימיה בה עבד היה בית ספר ליין שהסעיר את חושיו. שם שהה. שם גילה את אהבתו ליין. הוא הקים יקב משלו - 6 שנים עשה יין מבלי למכור. היה זה בשנת 1989 עת יקב גלילי ביקש את עזרתו. הוא גילה אצלו יין מדהים. הוא מעביר את היקב לאזור רחובות (כפר בילו). 900 בקבוקים בלבד, אבל הוא היה הראשון בארץ שעשה יין מסחרי בבית.

בשנת 1994 תשבי פורש מכרמל מזרחי ומקים יקב משלו. בוא תהייה יינן שלי, כך ביקש. יאיר, אחרי שפרש משירות המדינה, אחרי שסיים לכתוב ספר לימודי על יין (טקסט בוק אמיתי לכל כורם, לכל יינן), רוצה יקב משלו. הבן, אסף, שאך סיים אז צבא מצטרף אליו. היום אסף הוא היינן הראשי של היקב. הם קונים ענבים ומייצרים יין.

ב 1995 הפסיקו למכור להם ענבים. בעצת אשתו אירית, הוא פונה לכרמל מזרחי, מבקש ענבים ולהפתעתו הוא מקבל כל שביקש. בדיעבד זה היה מהלך מרשים של כרמל מזרחי, אשר זיהה את הפוטנציאל והבין שהוא לא מוכר למתחרה, אלא ליקב מיוחד במינו אשר יעלה את רף איכות היין בארץ ובהתאם גם את המחירים.

ב 1998 נרכש השטח בבנימינה ויינטעו הכרמים הראשונים. ב 2010 נרכש השטח בזיכרון יעקוב והיום הם מייצרים יין רק מ 70 דונם של הכרמים שלהם, כ 30 אלף בקבוקים בשנה.

כמה צימוקים מהשיחה:

צילום: עדיאל מזרחי

התווית
את התווית הוא עיצב בעצמו. מופיעה בו דמות היינן שבודק את הצלילות של היין באמצעות נר. כמו שעשו פעם. אולי רמז נוסף לאותו כבוד עצום שיאיר רוחש למסורת של היין, להמשכיות, לניסיון. לשורשים העמוקים.

טרואר
יאיר מאמין גדול בטרואר. איכות היין נקבעת בראש ובראשונה במקום הגידול. בצרפת כמעט ולא מתעניינים בהרכב הבלנד. מה שהכי מעניין את הצרפתים זה הטרואר, אזור הגידול, הכפר, החלקה. הטכנולוגיה יכולה לשפר, לסייע בתהליכי העבודה אבל היא לא עוזרת ליין להפוך לטוב. לא תמיד הוא חשב כך, פעם הוא האמין יותר ביכולת ההשפעה של הטכנולוגיה על איכות היין. היום, היום הוא מפוכח יותר, מיושב, עתיר ניסיון, הוא יודע להעניק לטרואר את המקום הראוי לו.

השקייה
יאיר מספר שבמרגלית לא משקים את הכרמים. הוא סבור שעצם ההשקיה משנה את הטרואר, ובוודאי שאינה שומרת עליו. השורשים בקרקע מושקית לא מעמיקים דיים והם מתרכזים רק בשכבה הראשונה של הקרקע, מה שמצריך דישון, והנה לנו התערבות נוספת בטרואר.

יש לו ביקב משטר השקיה מיוחד. כשהצמח טרי משקים כל יום. כך בשנה הראשונה והשנייה, עד לחיזוק השורשים. בשנה השלישית משקים השקיה מרובה, פעם בשבועיים, מרובה, כדי לתת למים לרדת עמוק בקרקע. בשנה הרביעית אותו דבר, רק עם מחצית הכמות, ואז בשנה החמישית כבר אין צורך בהשקיה, ויש לנו גפן עם שורשים עמוקים. נכון, היבולים קטנים יותר, אבל איכותם גבוהה והשפעת הטרואר ניכרת בהם.

מרגלית בלאן
לא פעם ראשונה שאני שומע את הסיפור הזה, ובכל פעם אני משתאה מחדש. יום אחד הם גילו ענבים לבנים בחלקה של הקברנה פרנק. טעות אנוש בנטיעה נשללה והם שלחו את הענב לבדיקת DNA בארצות הברית. התוצאות היו משעשעות (סנג'יובזה?) ולמעשה עד היום אין תשובה ברורה. אשכול ענבים שהופיעו בו גם ענבים ירוקים וגם אדומים קיבע את הסברה המקומית שמדובר במוטציה כלשהי, הוחלט על השם מרגלית בלאן, ומאז הוא איתנו, מתבל את השרדונה באופטימה הלבן.

אז מה נשתה?

צילום: עדיאל מזרחי

התחלנו עם אופטימה 2020, 75% שרדונה ו 25% מהמרגלית בלאן עליו סיפרנו קודם. יין נעים עם חומציות נהדרת. משם עברנו לאדומים. פרדיגמה 2015 מול 2019, GSM כמו בדרום צרפת, אבל עם טרואר מאד מקומי. ההבדל בין השניים ניכר. הגפן הצעירה מול הבוגרת יותר. אני אהבתי מאד את ה 2015 העמוק והמרתק. יופי של יין. הקברנה פרנק 2018 לוקח אותנו לבורדו בניחוחות ישראלים. ירקרקות אופיינית נהדרת, עדינה, של פלפל ועשבים שכל כך הצליחו בשנת בציר זו, והפטיט ורדו 2012, בן עשר שנים, נוצר בשנה שלא חלמו בה כלל וכלל לייצר יין זני, 100% פטיט ורדו. כבד מאד, אבל משובח.

שיא הערב היה במתיישנים. נפתח קברנה סוביניון מגנום 1993 בטקס רב רושם של חליצה איטית ומבוקרת. ההין שנמזג לכוסות בהתרגשות רבה התגלה כאחד שסיים את ימיו, אולי לא נשמר כהלכה או שאולי 20 שנה זה יותר מידי בשבילו. יותר מידי? התשובה המוחצת הגיעה עטופה בשקית, באמצעות שליח. חבר שלא הצליח להגיע שלח לחיים קברנה סוביניון משנת 1991. שנתיים בוגר מהמגנום שאכזב. אותו טקס רק עם ציפיות נמוכות בהרבה והתוצאה הייתה מרתקת. היין חי ובועט, שתי לגמרי, ואפילו טעים, מתרפק בערגה על ימי עברו המפוארים אבל עדיין אתנו, לגמרי. מחיאות כפיים, שאפו ליין. רק יאיר, משנשאל בחיוך רחב "נו איך היין"? השיב "ציפיתי ליותר". כמה יפה, כמה אופייני.

אז מה היה לנו?
יאיר מודע לעוצמתו. הוא מדבר מתוכה ושוזר אותה בתשובותיו. לקראת סוף האירוע, כטוב ליבנו ביין טוב, משתחרר הסיפור הבא: הוא נשאל מדוע הוא לא משתתף בתחרויות בארץ, בעולם. הוא אומר שגם יקבי מופת כגון פטרוס ואחרים לא משתתפים בתחרויות, אולי כי הם חוששים מהתוצאות, לך תדע מי יהיו השופטים. זו הליגה בה הוא מככב.

מספרים שבעבר הוא היה עונה לשאלה מדוע אינו משתתף בתחרויות בשאלה משלו: האם אריק איינשטיין ילך לאירוויזיון? לא? אז גם אני לא. יש משהו בזה. יש בזה המון. בעצם, זה כל הסיפור.

זה היה ערב באיכות נדירה, עם איש נדיר.
אני מאחל לך בריאות ואריכות ימים, יאיר יקר. הקסמת אותי, שבית את ליבי.