האם המילה "תירוש" יכולה להיות שייכת לייצרן יינות מסוים הוא שהיא שייכת לציבור כולו? שאלה עקרונית זו נידונה במסכת משפטית ארוכה, המלמדת כי בדומה לקנאת סופרים שמרבה חוכמה, כך דווקא קנאת סוחרים היא זו שתורמת להגנה על צרכני היין.
כדי להבין את התהליך שבו נוצרת מעין "הגנה טבעית" על צרכן היין, צריך לזכור כי
בעשורים האחרונים עשתה תעשיית היין בישראל קפיצת דרך ענקית, עד שכיום קיימים ופעילים בישראל לא פחות מ- 250 יקבים. את התפתחות ייצור היין בישראל מלוות חקיקה ותקינה ענפות שעניינן הגנה על הציבור כצרכן מזון בכלל וכצרכן יין בפרט.

בין החוקים הרלבנטיים ניתן לציין את פקודת המשקאות המשכרים, פקודת בריאות הציבור וצווי פיקוח שונים על מצרכים ושירותים בענייני איכות מזון, סימון ואריזה. צווים אלה תקפים לגבי כלל מוצרי המזון, כולל היין. הוראות נוספות שאובות מחוק הגנת הצרכן ומצווים שונים הקשורים במסחר, בין היתר בעניין איסור הטעיית צרכן לגבי שם או כינוי של מוצר, לרבות יין כמובן. האחריות המוטלת על יצרן או ספק שלא לעשות שימוש אסור ומטעה בסימון המוצר הנה מוחלטת. אין חוכמות בעניין. סימון מטעה יהווה עבירה על חוק הגנת הצרכן בכל מקרה וללא צורך ב"הוכחת אשמה", דוגמת החובה כי אורות הבלמים ברכב יפעלו בכל מצב בו הרכב מותנע ולא תישמע כל טענה בעניין זה מצד הנהג. שום תירוץ לא יתקבל.
על פי רוב, חוקים ותקנות כשלעצמם אינם מספיקים אם אין לצדם אכיפה ופיקוח ממשיים ואפקטיביים, ואולם מעניין לדעת כי גם בלי האכיפה מצד רשויות החוק, נוצרת ה"אכיפה הטבעית".

חוק בעל אופי "מסחרי" יותר מאלה שנמנו עד כה - פקודת סימני המסחר (נוסח חדש), תשל"ב – 1972 – הוא שתורם מאוד לתופעה זו. בזכות החוק, יכול כל סוחר או כל יצרן להתנגד לסימון מוצר בשם מסוים, אם ערך המוצר שהוא מוכר או מייצר עלול להיפגע עקב כך. פגיעה כזו יכולה להתרחש עקב סימון מוצר מסוים בשם דומה למוצר אחר מאותו תחום או סוג, או בשם המהווה מונח כללי ושגור (המכונה בעולם סימני המסחר שם "גנרי" או שם "תיאורי"). לדוגמא: יצרן לחם לא יוכל לרשום את המוצר שלו תחת השם "מזון" וספק משקאות מוגזים לא יוכל לרשום את עסקו תחת השם "שתייה", באשר מדובר במונחים כלליים המשמשים את הציבור כולו ומתכוונים למכלול מוצרים שכולם מזון או שתייה.

לפיכך, בפקודת סימני המסחר נקבע כי סימן אינו כשר לרישום אלא אם יש בו כדי להבחין בין המוצר של בעל הסימן לבין המוצר של אחרים, וכן כי רשם סימני המסחר או בית המשפט רשאים לשקול עד כמה הפכו השימוש במוצר וההיכרות עמו את הסימן שלו לבעל אופי מבחין, כך שניתן לרשום את הסימן על שם היצרן של אותו מוצר.
חששו המובן של הסוחר המתנגד לסימון מוצר בשם דומה לשלו או בשם כללי כאמור הוא שהציבור יטעה לחשוב שמוצרים אחרים מאותו סוג, שאינם מיוצרים על ידו, יזוהו כמוצרים שלו. כתוצאה מכך, סימן שיירשם או יוגש לרישום כשהוא נוגד את הכללים האלה יזכה להתנגדות – בראש ובראשונה מצדו של סוחר או יצרן מתחרה באותו תחום.
דוגמא להתנגדות לרישום סימן שהוגשה על ידי סוחר בשל אינטרס כלכלי פרטי מובהק, והביא בסופו של יום לתוצאה ממנה נהנה ציבור צרכני היין בכללותו, היא "פרשת התירוש".

בפרשה שנמתחה על פני לא פחות מ– 15 שנים של דיונים משפטיים, עמדו אלה מול אלה שני גופים מספקי יין גדולים בישראל. החברה האחת ערערה על החלטת רשם סימני המסחר למחוק את הסימן שנרשם לזכותה – "תירוש" – בעקבות בקשת חברה אחרת מאותו תחום למחוק את אותו סימן. במסגרת הערעור נדונה השאלה האם במילה "תירוש" נעשה שימוש יום יומי בשפה העברית, כך שהציבור מזהה מילה זו כמיץ ענבים בכלל, או שמא מילה זו היא נחלתו של יחיד והציבור אינו משתמש בה, כך שאפשר לרשמה כסימן מסחר לטובתו של סוחר יחיד.

פסק דין בפרשה ניתן בשנת 2006 על ידי השופטת המחוזית דבורה ברלינר. בית המשפט הגיע למסקנה כי "תירוש" היא מילה שורשית השגורה בשפה העברית, וכי לא הוכח שהמילה רכשה אופי מבחין שיכשירה לרישום כסימן מסחר, ממנו ייהנה הסוחר היחיד. מכאן קבע בית המשפט, כי אין להותיר את רישום הסימן "תירוש" ובכך להפקיע מילה זו מרשות הציבור.
כך, כתוצאה מפעולת סוחר בודד כנגד רעהו בשוק היין, יצאה החלטה מבית המשפט שממנה נשכר ציבור צרכנים שלם.

מתוך מגזין איש הענבים. מהדורה 1, 1 אוגוסט 2009