הפעם יצאתי לחקור קצת את נושא האוכל הביתי.
כבר מהשם שלו עולה משהו מעט בעייתי. אם זה אוכל ביתי, זה בעצם אומר שמדובר באוכל שאני יכול להכין בבית ופשוט מתעצל. נכון שפחות או יותר כל דבר אני יכול להכין גם בבית, אבל לפחות לא מנופפים לי עם זה בפנים.

מה בעצם הכוונה באוכל ביתי? האם פסטה ברוטב עגבניות נחשבת אוכל ביתי? שניצל? חביתה וסלט?
בהעדר הגדרה רשמית, ברוב המקומות שמגישים אוכל ביתי, הכוונה היא יותר לאוכל נוסטלגי. לא בהכרח הנוסטלגיה הפרטית של כל אחד (אני למשל לא זוכר שאכלתי בילדותי האשכנזית קוסקוס עם קציצות), אלא יותר נוסטלגי באופן קולקטיבי.
במילים יותר ברורות: כל סיר עם תבשיל מפיץ ניחוחות יכול להיחשב כאוכל ביתי, ואם יש בו גם קציצות, בכלל טוב.

במרבית המקומות שמכריזים על עצמם כ"אוכל ביתי" מדובר באותו קונספט, יש אפשרות לאכול ארוחת צהריים המורכבת ממנה בשרית לבחירה, שתי תוספות חמות וסלטים, ויש גם אפשרות לקחת אוכל הביתה במשקל.

אני גדלתי בבית עם שני הורים עובדים, כך שקניית אוכל ביתי הייתה פיתרון טוב עבורנו. ממש ליד בית הספר היסודי שלי שכן מקום כזה בדיוק, כך שהרבה פעמים הלכתי ישר אחרי הלימודים לאכול ארוחת צהריים שם. לי ולעוד חבר הייתה שם מנה די קבועה שהזמנו. זה אולי ישמע לכם מוזר ולמען האמת עד היום המנה הזאת היא מעין בדיחה אצלי במשפחה, אבל אני עדיין חושב שמדובר בלהיט.
פיתה עם שניצל ואורז. כן, כן, פיתה ואורז, איזה הזוי. אם אייל שני היה עושה את זה פתאום זה היה נחשב גאוני.
בימי שישי אבא שלי היה קונה במשקל סיגרים, קוסקוס, ממולאים, קציצות ובעצם כל מאכל שלא הכרנו מהארוחות המשפחתיות שלנו. היינו עושים ארוחת צהריים גדולה של אוכל ביתי, שאמנם לא נוצר בבית שלנו, אבל בהחלט נאכל אצלנו.
את השאריות, כרסמנו בהמשך השבוע. ככה אנחנו, אנשים ביתיים.

כמו עם פיצריות, המבורגריות ומסעדות נקנקיות, גם בתחום האוכל הביתי נוצרה בשנים באחרונות מעין סוגה עילית. אם בעבר ניתן היה לפגוש רק מקומות שמגישים אוכל, טעים אמנם, אבל עם כמויות אדירות של שמן וצרבת כמעט מובטחת בסוף הארוחה, היום אפשר למצוא מסעדות עם חומרי גלם איכותיים ומעט מאוד שמן (אם בכלל).

יצאתי אל Home Made, שנמצאים בשכונת מונטיפיורי בת"א, לראות איך נראה מקום שמגיש אוכל ביתי, אבל ברמה אחרת.

לא צריך להיות מאוד חד אבחנה בשביל לזהות כבר בכניסה שזה מקום שונה. שולחנות וכסאות עץ של פעם, שידת עץ עתיקה, טלפון חוגה, צנצנות חמוצים, והמון סירים מלאים מאחורי ויטרינה, רק מחכים שתבחר מה אתה רוצה לאכול. הכול משדר פה נוסטלגיה, אפילו המרצפות בשחור לבן.
הארוחה העסקית יקרה יותר ממקומות אחרים ו"אותנטיים" יותר (49 שקלים למנה עיקרית, 2 תוספות חמות או קרות, לחם וכוס לימונדה), אבל המקום מתחייב שכל המנות הוכנו ללא טיגון ולא מכילות חומרים משמרים. אפשר אפילו להציץ אל המטבח דרך החלון השקוף שמאחורי הסירים, למי שרוצה לוודא ששום חומר משמר לא משתרבב לו פנימה. הסירים נראו טוב והאוכל הריח טוב, נשאר רק לטעום על מנת לראות אם המקום אכן מצדיק את המחיר.

ארוחת הצהריים שלי באותו יום הורכבה מקציצות בקר ברוטב עגבניות טריות, אפונה ירוקה של סבתא רחל (אפונה עם הרבה חמאה ושום), סלט קוסקוס עם ירקות קלויים ועשבי תיבול, חתיכת פוקצ'ה טרייה מלווה בטחינה וחריף ביתיים וכוס לימונדה.
היה טעים. הטעמים היו עדיין נוסטלגיים, אך ללא הצרבת הנוסטלגית.
לגבי שאלת המחיר, תלוי בסטנדרטים שלכם ותלוי כמובן גם למה משווים.
לעומת ארוחה עסקית במסעדה, אפילו מסעדה פשוטה, אין ספק שבהום מייד זול יותר, משמעותית. לעומת מקומות פשוטים יותר של אוכל ביתי, כאמור, תאלצו לשלם בערך 10 שקלים יותר לארוחה, באחוזים זה יוצא הרבה יותר.
שווה את זה? לדעתי כן.

עכשיו תסלחו לי, אני הולך לקצוץ פטרוזיליה בשביל הקציצות לשבת.

Home made, הנציב 18 ת"א 03-6248111