עידן בר אולפן מחבר הספר "הגנה אזורית" מעלה רעיון לקידום תיירות היין הישראלית על ידי פתיחת מרכזי המבקרים לפי המודל של בתי המלון. צחי דותן (מנכ"ל המועצה לגפן ויין) מה אתה עושה עם הרעיון?
ראשית כל – גילוי נאות. אין לי השכלה רבנית או תורנית כלשהי וגם איני חשוד כשומר מצוות קנאי. אשתי באה אמנם מבית דתי ואנו משתדלים להקפיד על קידוש ועל הלכות כשרות בתחומי מעוננו הקט ואולם, כל זה ודאי אינו עושה אותי לבר סמכא בנושאי הלכה. לפיכך, אין להתייחס להצעה ההלכתית שתובא להלן כאל תורה למשה מסיני ואפילו לא קרוב לכך. ה"משנה הסדורה" שאפרט בהמשך, מתבססת על אהבתי לענף היין הישראלי ורצוני העז לסייע בידו לגדול ולפרוח וכן, גם על קצת היגיון, מקום שמדובר בנושא שבו ההיגיון ממש אינו משחק תפקיד מרכזי – הלכות כשרות.
כל חובב יין אשר טייל מעט במדינות בהן מייצרים יין והתנסה בביקורים באזורי יין, או ביקבים ובכלל זה גם בישראל, מכיר בחשיבותו של הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין הצרכן לבין אזור היין, היקב, או היינן, בכל שנוגע לפיתוחם ולקידומם של אזורי יין ושל תעשיות יין מדינתיות בכלל. זכורים לי סקרים שפורסמו ואשר על פיהם, צרכן שביקר ביקב או באזור יין מסוים, ייטה בעתיד, אף זמן רב לאחר ששב מביקורו, להמשיך ולרכוש יינות מאותו יקב או אזור. אין ספק - סיורים וטעימות ביקבים יש בהם לתרום תרומה עצומה לא רק לנו כצרכנים, במדד ההנאה ו/או ההנחה, אלא לענף היין כולו.
מדוע בחרתי להעלות את הנושא בהקשר ההלכתי? זאת מאחר שאצלנו בישראל, אנו מצויים בבעיה. כל ניסיון לטפח כאן אזורי יין ובפרט דרכי יין תיירותיות, לעודד סיורים וטעימות ביקבים, מצריך התמודדות קשה עם "בעיית השבת". מה לעשות? בעולם וגם כאן, מרבית צרכני וחובבי היין עובדים בימות השבוע וככל שמדובר ביקבי הבוטיק – גם בעליהם בדרך כלל אינם מתפרנסים מייצור היין, אלא מעבודה יום יומית כלשהי, הגוזלת את זמנם ואת מרצם בין הימים א'-ה'. לפיכך, כמו בעולם הסובב אותנו כך גם כאן, המועד המתאים ביותר מבחינתנו לצורך סיור ביקבים – הינו סוף השבוע.
אלא שכאן מתחילה הבעיה. בעוד שבחו"ל סוף השבוע מאפשר לצרכנים המסיירים ביקבים לבקר בהם בשבת ובמקרים רבים גם במהלך שעות אחדות של יום ראשון, הרי שבישראל, ככל שמדובר ביקבים הכשרים, נוצרת בעיה. לצערנו, אוסרים מוסדות הרבנות על יקב כשר לפתוח שעריו בשבת לשם טעימות ומכירת יין, גם כאשר הטעימות מתבצעות במבנה שאינו מהווה חלק אינטגרלי ממבנה היקב. היה ויעז היקב להמרות את פי אותה "הלכה", הרי שהוא מסתכן באובדן תעודת הכשרות שלו, רחמנא ליצלן.
נכון הדבר שקיים יותר מיקב כשר אחד המצליח לעקוף את האיסור בדרך זו או אחרת (ואין לי כל כוונה לגלות כאן מיהם אותם יקבים, על מנת שלא ייגרם להם חלילה נזק) ואולם, למרבה הצער, אילו הם היוצאים מן הכלל בלבד, ואילו שעריהם של מרבית היקבים ובפרט היקבים המסחריים, סגורים ומסוגרים בימי השבת.
אם לא די בכך, הרי שגם יום השישי אינו יום אידיאלי לסיורי יקבים. בימי השישי עמלות ה"אידישע מאמאס" על הכנת מטעמי השבת ורבות מהן גם על צחצוח הבית לקראת בואה של שבת המלכה ורבים מן הגברים נשלחים לקניות ומשימות אחרות (וסלחו לי על השוביניזם הקל, אני פשוט משקף את מה שמוכר לי, לשמחת בני הבית – אותי לא תמצאו בבוקרי שישי במטבח והמבין יבין). נוסיף לכך את העובדה שכניסת השבת הופכת את יום ו' לקצר מטבעו ובפרט בחודשי החורף והנה הפסדנו עוד יום פוטנציאלי של טעימות ביקבים. לסיכומו של דבר, עד כמה שנרצה לסייר ביקבים ולהכירם מקרוב – עתותינו אינן בידינו לשם כך ויוצא שהן הנאת הצרכנים והן רווחי היקבים נפגעים. כאן נכנסת לתמונה הצעתי לעריכת רביזיה קטנה בעמדות הרבנים וועדות הכשרות למיניהן ובמסגרת הצעתי, אני מבקש להשוות בין היקבים לבין בתי המלון של ארצנו.
הרשו לי לפיכך להציע – דין יקב כדין מלון!
במלים אחרות – יש להקפיד גם עם היקבים על "מטבח כשר"
בשבתות, קרי – להימנע מפעילות ייצורית ביקבים,
אך לעומת זאת, ניתן לאפשר פתיחתם של מרכזי המבקרים
וחנויות היקבים
אין זה סוד שבתי המלון שלנו פועלים גם בשבת. נכון, ארוחות הבוקר והצהריים של שבת מחוממות על פלטות של שבת (מה שלא בדיוק תורם לאיכותן אבל זה כבר עניין לכתבה אחרת), כל מלון גם מעמיד לרשות אורחיו לפחות מעלית שבת אחת וגם דלתות הכניסה האלקטרוניות בכניסה מנוטרלות ועוד פה ושם התאמות לשבת קודש.
עם זאת, ואם בכך אני חושף סודות בפני נציגי הרבנות אז הגיע הזמן, נדמה לי שאיש מן הקוראים לא יופתע אם אספר מניסיוני האישי מביקורים במלונות ארצנו בסופי השבוע, שלא כל האורחים מקפידים על שימוש במעליות השבת בלבד, לא כולם ממתינים עד צאת השבת לפינוי החדר וחזרה לביתם, לא כל העובדים התורנים בשבת הם גויים (למרות שנעשה מאמץ "להחביא" את היהודים שבין העובדים) וחלק מן האורחים אף רוחצים בשבת בבריכת המלון ועושים שימוש בשירותים אחרים ולא כל כך כשרים של המלונות. רוצה לומר – במלונות ישראל מתרחש חילול שבת וחג המוני, בחסות הרבנות! ניתן היה שלא להסתפק רק בכשרותו של מטבח המלון ולהחליט שבשבת אין להפעיל כלל בתי מלון כשרים וכי מלון אשר יופעל – תישלל תעודת הכשרות שלו, אך הרשו לי להניח שהוראה כזו לא היתה עוברת בקלות בקרב הציבור ובכלל זה הציבור היהודי הדתי, מן הארץ ומחו"ל, אשר מרבה להתארח לסופי שבוע במלונות ארץ הקודש.
הרשו לי לפיכך להציע – דין יקב כדין מלון! במלים אחרות – יש להקפיד גם עם היקבים על "מטבח כשר" בשבתות, קרי – להימנע מפעילות ייצורית ביקבים, אך לעומת זאת, ניתן לאפשר פתיחתם של מרכזי המבקרים וחנויות היקבים. כך, בדומה למתרחש במלון, יוכלו להשתמש בשירותיו של היקב גם שומרי המצוות, כלומר לרכוש את יינות היקב ולבקר בו במשך ימות השבוע, מבלי שתיפגע כשרותם של היינות, שהרי ברור לכל שאין קשר ממשי בין הלכות הכשרות ביין לבין פתיחת מרכז המבקרים של היקב בשבת, ומאידך, גם מי שאינם שומרי שבת יוכלו לנצל את השבת על מנת לבוא ולטעום.
אם הדבר יתרום ולו באופן קלוש לכך שיהיו להצעתי סיכויים להתקבל (ובהיותי אדם ריאלי אני לא באמת מאמין בקיומו של סיכוי כזה...), אני מוכן להצטרף לצורך העניין לבית שמאי ואף להקפיד עם היקבים על כך שמרכזי המבקרים שלהם, יהיו מופרדים מאולמות הייצור, בדלת אשר תישמר סגורה במשך השבת כולה, ואתם יודעים מה? ניתן אפילו לקבוע שבשבתות לא יכללו הסיורים ביקב כניסה לאולמות הייצור.
ודאי תשאלו מה לגבי מכירה בשבתות? הרי שלכאורה אסור הדבר בתכלית האיסור? נדמה לי שלא אפתיע אפילו את נציגי הרבנות, אם אגלה להם שמחוץ לערי ישראל, במרכזי קניות הומים, באזורי תעשייה, בקיבוצים ובמושבים ואפילו – גוועלד – בתחומי הערים עצמן, חנויות רבות ובתי עסק אחרים פתוחים בשבתות תוך שמתקיים בהם מסחר ער למדי, והרי רובם ככולם של היקבים אף הם אינם מצויים בתחומי הערים וגם אם כן – אזי במתחמים נפרדים. כפי שב"טיב טעם" למשל מוכרים מוצר מזון כשר בשבת, והדבר אינו פוגם בכשרות המוצר ו/או היצרן, הרי שלא צריך לכאורה להיות שום הבדל כשמדובר במכירת יין ביקב!
כפי שבבית המלון האורחים שאינם שומרי מצוות מחללים את השבת בפרהסיה והדבר אינו גורם לשלילת תעודת הכשרות של המלון ואף אינו מפריע לשומרי המצוות שבינינו לבלות במלונות בשבתות, כך העובדה שפלוני או אלמוני חילוני ביקר ביקב בשבת וטעם מיינותיו במרכז המבקרים, אינה צריכה לפגוע בכשרות היקב, או בכשרות יינותיו, או למנוע מאדם דתי לרכוש ולשתות אותם יינות בהנאה רבה, או לבקר ביקב בימי השבוע או בבוקרי ימי השישי. כך, נאפשר גם כשרות, אשר על חשיבותה במדינה יהודית אין לעורר כל ויכוח ומן העבר השני, יתאפשרו ביקורים ביקבים בשבתות ובתוך כך, קיומן של דרכי יין של ממש באזורי היין של מדינת ישראל ובא לציון גואל.
כפי שהתחלתי כך אסיים. אין ספק בליבי שניתן למצוא אין ספור נימוקים מן המקורות לפסילת הצעתי "ההלכתית" ואולם, למען ההיגיון, לטובת חלקם הארי של צרכני היין בישראל ובעיקר - לטובת תעשיית היין הישראלית, היה נחמד לו לפחות הצעתי זו היתה נשקלת.
