165 מיליון עצי זית נטועים בנופי אנדלוסיה שבדרום ספרד, ואלו מספקים 50% מהתצרוכת העולמית של שמן הזית. יעל עופר יצאה לטייל בדרך עץ הזית הספרדית, ביקרה במוזיאון שמן הזית ואף טעמה במיטב המסעדות המבשלות על טהרת הנוזל הירוק. מומלץ לקרוא כשלא רעבים, כיוון שזה בהחלט מסלול שלא מפספסים
"במקום לבנות עוד בתים, אנו נוטעים עוד זיתים", מצהיר לא מכבר אנריקה דלגאדו Enrique Delgado, מזכ"ל איגוד מגדלי הזיתים בספרד. הספרדים מכנים את שמן הזית "הזהב הירוק", שכן ענף הזית הספרדי מספק פרנסה ל-200,000 מגדלים בכ-300 כפרים, בעיקר בדרום ספרד.
ספרד היא יצרנית שמן הזית הגדולה בעולם כ-50% מהתצרוכת העולמית, ובעקבותיה מובילים איטליה ויוון. רוב הזיתים גדלים באנדלוסיה שבדרום ספרד, שהוא האזור החקלאי העיקרי והמובהק של ספרד. המשבר הכלכלי המקומי של התקופה האחרונה, מאלץ את החקלאים להתמיד במלחמת הישרדות בירידת המחירים שהם מקבלים עבור תוצרתם. מאז הפך שמן הזית לטרנד כחלק מהתזונה הים-תיכונית, למדו הספרדים למנף את התלהבותם של התיירים והפכו אותו לענף תיירותי מכניס בתחום התיירות החקלאית Agro tourism.
יורדי הים הפיניקים היו כנראה הראשונים אשר הביאו בספינותיהם את עצי הזית לספרד. לימים, היה זה קולומבוס שהביא את עץ הזית ליבשת אמריקה, אך חלפו עוד כמה מאות שנים עד לפיתוח הענף בקליפורניה ובארצות אמריקה הלטינית, דוגמת ארגנטינה. הרומאים טיפחו את הענף באירופה, והכניסו את שמן הזית למטבח. המטבח האנדלוסי הספרדי מעניק כבוד לשמן הזית ומשלב אותו ככוכב ראשי בתפריט. היום, כמעט בכל מסעדה - מהעממית ביותר בקצה הרחוב ועד מסעדות השף זוכת כוכבי מישלן, מוצג על השולחן בקבוק שמן זית ממותגי האזור והמלצר פוצח בהסבר כאילו היה אוצר יין גאה.
הכבוד של אנדלוסיה
כבר שעה ארוכה אנו נוסעים בדרך המהירה בדרום ספרד, מגרנדה צפונה והנוף אינו משתנה: שטחים אינסופיים של כרמי זיתים מכסים כל פיסת אדמה, משולי הכביש ועד לקו האופק ההררי. 165 מיליון העצים הנטועים בשורות, יוצרים רצף מעניין של עצים ממטעים צעירים ועצים רכים לצד כרמים בעלי נופך עתיק. גם גוני הקרקע המשתנים, מגוונים צהבהבים של אדמה חולית לאדמה סלעית יותר בהרים, מוסיפים עניין ויוצרים מעין רצף של תמונות נוף מצוירות. אנדלוסיה שוכנת בדרום ספרד (88,000 קמ"ר), בין חופי האוקיינוס האטלנטי לחופי הים התיכון. בקיץ החם גודשים תיירים אירופאים את החופים, אך העונות העדיפות לביקור הן הסתיו והאביב. בחרנו לסטות ממסלול התיירות הקלאסי הידוע העובר בין גרנדה, קורדובה וסביליה, ולבלות יממה במסלול "דרך עץ הזית הספרדית", העוברת בין נופים וטעמים לב כרמי הזיתים.
על הדרך המהירה המובילה מגרנדה לקורדובה, לאחר שעת נסיעה, מורים השלטים על הירידה למחלף בדרך לעיר חאן Jaen (בירת המחוז בשם זה), הידועה כמרכז גידול עצי הזית באנדלוסיה. מסלולי "דרך עץ הזית" La Ruta del Aceite הספרדיים, מתפצלים בעיקר באזור חאן, מזרחה וצפונה ועוברים בין ערים וכפרים, חוות חקלאיות ובתי בד כשברקע נופים מרהיבים של עצי זית מ-260 זנים שונים. חברת הרכבות הספרדית יזמה ומימנה הקמת רשת מסלולי הליכה ואופניים בתוואי מסילות ברזל שיצאו מכלל שימוש, ואשר בזמנו שינעו את שמן הזית עצמו. המסלולים מופיעים תחת השם Via Verde del Aceite (דרך עץ הזית הירוקה).
העלים הכסופים הנוצצים בשמש האנדלוסית הם סימן זיהוי לזן הפיקואל השולט באזור. מדי פעם, מזדקר מבנה עתיק של בית בד מסורתי בחווה חקלאית, אך בעיקר בולטים מבני ענק של בתי בד מודרניים המתמזגים עם העצים, מתהדרים בשלטים עם שם החברה המפעילה את בית הבד, שברוב המקרים גם משווקת את השמן לרחבי המדינה ולרחבי העולם. כדאי להתעדכן בלשכות התיירות העירוניות על בתי בד מודרניים הפתוחים לסיור לתיירים הנחשפים לתהליך מגידול הזנים ועד למוצרים הסופיים וכלל טעימות.
מחאן עושים את דרכנו בדרכים צדדיות ונוף חקלאי טיפוסי לערים באזה Baesa ואובדה Ubeda. שתי העיירות זכו לחסות בפרויקט המורשת של ארגון אונסק"ו, וכדאי לעצור בהן לאתנחתא, לבקר בקתדרלות היפהפיות הבנויות על פי כללי האדריכלות מתקופת הרנסאנס, בכיכרות המרהיבות ובסמטאות העקלקלות. ברחובותיהן המרכזיים חנויות המתמחות במוצרי הזית - החל משמן למאכל, זיתים כבושים, נרות ומוצרי טיפוח הגוף. כל חנות מציעה טעימות מהזנים השונים כל השנה. מאובדה ניתן להמשיך מזרחה ולעצור בכל עיר או עיירה קטנה, ולשלב בסיור היסטורי ואדריכלי טעימות של שמן הזית המקומי או לקנות דברי אמנות מעץ זית.
המוזיאון לתרבות הזית
בחזרה למסלול: אחד המוקדים המעניינים ב"דרך עץ הזית" הוא "המוזיאון לתרבות הזית", המעשיר את הדעת ומתמקד במעמדו ותפקידו של עץ הזית בתרבות הספרדית לאורך ההסטוריה. מחאן נוסעים כמעט עד הכניסה לכפר קטן, פוראטה דל אוביספו Puerte del Obispo. אם חלפתם על פניו, חזרו על עקבותיכם ופנו מולו לשביל המוביל למפעל, הסיינדה לה לגונה Hacienda La Laguna, ומשם הדרך המובילה למוזיאון עוברת בין מטעי עצי זית ותעלות השקיה. המוזיאון שוכן במתחם כפרי הכולל מלון ומסעדות. המתחם היווה חלק מחווה חקלאית שנבנתה במאה ה-17 ובה ישבו משפחות אצילים. ב-1848 קנתה את הנכס משפחת קויאדוס Collados ממדריד. אבי המשפחה נטע את מאה עצי הזית הראשונים באזור ובנה בית בד וכך ייסד מסורת מפוארת בענף הזית האזורי. המקום עבר לבעלות עיריית באזה והמוזיאון נפתח ב-1998.
בחצר הפנימית של המוזיאון נטע הבעלים הקודם 30 זנים עצי זית זניים מכל אגן הים התיכון, וכך יצר אוסף של תצוגה, ליד כל עץ מוצג שלט עם "תעודת הזהות" שלו. בחצר אוסף מתקנים מעץ ואבן המספרים על שיטות עצירת השמן במאות שעברו. הסיור במוזיאון מתחיל בסרט וידאו שמציג את הפעילות בעונת המסיק במתכונתו המסורתית ומכניס את המבקר לאווירה. בפינת האולם אנו מזהים את יריעות הבד והסלים הקלועים מהמאה ה-19. התמונות שמציגות את המסיק בו לקחו חלק משפחות שלמות על נשיהן וטפן מרגשות במיוחד ומעוררות נוסטלגיה. השלטים בספרדית ובאנגלית נוחים לקריאה ומובילים אותנו בתולדות ייצור שמן הזית משחר ההסטוריה במצרים ובמזרח התיכון. ההיסטוריה הספרדית מודה לפיניקים שהביאו עימם את עצי הזית במסעותיהם מחופי ישראל ומלבנון. על קולומבוס מספרים כאן שהציג את הזית לילידים ביבשת אמריקה אך חלפו מאות שנים מ-1492 ועד שענף הזית התאזרח בקליפורניה ובדרום אמריקה. הבעלים יצר אוסף נדיר של מתקני בתי בד מסורתיים, מיכלי אגירה מעורות של בקר ועד אמפורות חרס יפיפיות בהן אגרו עשרות ועד מאות ליטרים.
מה עושים עם השמן שאינו ראוי למאכל? עד 1950 רבים מבתים בכפרי אנדלוסיה הוארו בשמן זית ירוד שמלאו בנרות חרס המוכרים לנו בארץ משרידי התרבות הפיניקית. מאוחר יותר החליפו עששיות גז את הנרות ולבסוף הגיע גם לכאן עידן החשמל. בהמשך מדגימים מה עשו עם הגפת וכן מייחדים פינה לתעשיית הסבון. הקומה העליונה מעניינת במיוחד, ובה מוצג בית הבד המקורי ששופץ להפליא ובו מיכלי ענק לשמן. בחנות הצמודה למוזיאון מנהלת המקום מציעה לנו טעימות של זנים שונים. גאוות המקום היא על זן הפיקואל המאופיין בטעם מריר חריף פירותי ושומר על איכותו לזמן ארוך יחסית. הוא מצטיין בסגולות תזונתיות ובריאותיות. זן זה התאזרח גם בארצנו, אך כאן טעמיו והבשומת שלו שונה במקצת ומושפעת כנראה מתנאי הגידול הטבעיים.
טיפ קטן - עם הטעימות מתעורר התיאבון. במתחם המוזיאון שוכן מלון נעים ומלבד בר וקפטריה, פועלות במקום שתי מסעדות בעלות מוניטין, האחת מציעה תפריט מסורתי והשנייה מטבח יצירתי מודרני, ושתיהן מעניקות כבוד לשמן הזית בתפריטן. על השולחן, כמו בכל המסעדות מהעממיות ביותר ועד העילית באזור, תמיד ניצב בקבוק שמן זית ממותג מקומי. תלמידי בית הספר הגבוה למקצועות הבישול והמלונאות מאיישים את תפקידי המלצרות והטבחות, ומהמטבח יוצאות מנות נפלאות הנפתחות בגספאצ'ו מרענן, מנה שמקורה באנדלוסיה ועד לקינוח בגלידת שמן זית. כשכסעדנו כאן, חגגו סביב השולחנות בעיקר תושבי האזור בהרכב משפחתי או חבורות של צעירים מקומיים ואפילו לא תייר זר אחד מלבדנו.
www.museodelaculturadelolivo.com
בסתיו, בחודש נובמבר, מתקיימות בכל רחבי אנדלוסיה חגיגות המסיק בכל הערים והכפרים ברחבי אנדלוסיה, וסביבו מתקיימות חגיגות מסורתיות המשמרות את אופיו החקלאי הקדום של האזור וכוללות טקסים ותהלוכות, התענגות על מטעמים ואפילו הכתרת מלכת המסיק. לחובבי שמן הזית – הטיול חובה.
