איש ענף היין הישראלי שעבר כברת דרך בעולם היין בישראל. 

אם נדמה לכם שהיום יש פערים חברתיים, ושפעם היה יותר טוב, תנו למוקי לספר לכם על ילדותו ברמת גן של שנות ה-60, אז ילדים הסתובבו ברחוב הגילגל עם נעלי ספורט שהוא וחבריו כלל לא ידעו שקיימות ושטרי כסף שלקיוסק לא היה איך לפרוט. ביתו של מוקי או יותר נכון חדרו אותו חלק עם שלושת אחיו, היה גם גן ילדים שאימו ניהלה. שש בבוקר הייתה שעת ההשכמה בה קופלו המיטות ופינו את מקומן לגן הילדים. אימו דאגה תמיד לבשל יותר משהיה צריך, כך התמזל מזלם של חבריו מהשכונות הדרומיות שהיו באים בתורנות אל אימו לאכול ארוחה חמה (לפעמים היחידה שאכלו באותו השבוע).

בגיל 12 נסע לבקר את אחיו בקיבוץ, אז סיפור חייו קיבל תפנית משחש שהגיע לאוטופיה בה כולם שווים וכל מה שהיה נחוץ לו כילד היה נגיש. מוקי החליט שהוא נשאר בקיבוץ ולאחר חצי שנה התרצו הוריו והבינו כי הוא לא הותיר להם ברירה. הקיבוץ היה קיבוץ עמיעד. אחרי הצבא ושנה בה לא בחל בשום עבודה בתל אביב (תחנת דלק, סאונד מן, טרקטוריסט), נקרא חזרה להתייצב בקיבוץ ולסייע בהקמת קיבוץ קדרים הסמוך לעמיעד. כך גם הכיר את אשתו עימה נשוי מזה 32 שנים.

איך הוקם יקב עמיעד?
בגיל 30 משביקש ללמוד לימודים אקדמיים, הקיבוץ הותיר לו את הבחירה. מוקי פנה ללמוד כלכלה, ניהול ושיווק (תואר ראשון ושני). טרם חזרתו לקיבוץ פנה אליו חבר קיבוץ שהיה קצת בשוליים וסיפר שהוא יודע לייצר משקאות אלכוהוליים מכל דבר אבל לא מצליח לשכנע את הקיבוץ לפתח את העניין. מוקי הגיש את הרעיון כהצעה לעבודת מאסטר ועם סיומה הציע למרכז המשק את הרעיון ליישום בתוך בית אריזה ישן שיצא מכלל שימוש. או אז הוצבו בפניו 2 תנאים: אישור ל 100% פיתוח מהמדען הראשי והשגת "מפעל מאושר". למי שמצוי מעט ברזי הבירוקרטיה בארץ יבין שהשגת אישור "מפעל מאושר" למפעל שטרם החל לייצר אינה אפשרית.

חדור מוטיבציה פנה מוקי אל הפרופ' שבהנחייתו כתב את העבודה. בדיעבד התברר שהפרופ' לקח את העבודה ושכפל אותה צבעונית (שנת 1983) 42 פעמים: 21 עותקים לחברי ועדת המדען הראשי ו 21 עותקים לחברי ועדת מפעל מאושר. לעותקים הוסיף מכתב אישי עם המלצה חמה שלו. בחלוף חודשיים הפרופ' קרא לו לירושלים והודיע לו את הלא יאמן. אישור מלא לשני התנאים שהציב הקיבוץ. "חזרתי לקיבוץ, מרכז המשק נפל מהכסא, נפל באמת" מספר מוקי. בכמה אלפי שקלים הקים מוקי מפעל (יקב) שהיה בו הכל חוץ מענבים. עד מהרה הפך המקום לאתר תיירות אותו פקדו 130 אלף תיירים מדי שנה, 90% מהתוצרת נמכרה ביקב ו 24 משפחות פורנסו בכבוד.

אז מה קרה? למה היקב המצליח לא קיים היום?
אחרי 7-8 שנים מיציתי ורציתי להמשיך הלאה. "הקיבוץ מינה גזבר לנהל את המפעל ואז הבנתי שהסיפור גמור". הוא הרס את מערכת היחסים עם החקלאים ו"הטעות הכי גדולה שלו הייתה כניסה לתחום הענבים בו לא היה לו שום יתרון יחסי". המפעל החל להפסיד ואז נמכר למישהו מחוץ לקיבוץ שהיה מוזר. "חקלאי עם חממות שנוסע במרצדס הכי יקרה בארץ, לא הגיוני שזה מחקלאות" ואכן התברר אחרי שנתיים כשעצרו אותו במעבר גדר עם סמים באוטו שאכן חקלאים לא נוסעים במרצדס. כל הציוד נמכר ליקב רימון ובזה בא על סופו סיפור יקב עמיעד.

לא רוצה אויבים. עוזב את הקיבוץ!
אוטופיית הקיבוץ שגילה כילד החלה להיסדק ובין החברים החלו להתגלע מחלוקות קשות. מוקי שהיה נדבך מוערך בקיבוץ נקרע בין שני המחנות והחליט יחד עם אשתו במקום לרכוש 50% אויבים לעזוב. בזמן זה עבד מוקי ביקב סגל (7 שנים עד 1996) וניהל את המכירות בעיקר בדרום ובתנועה הקיבוצית. המהלך ארך כשנתיים בהן גם עזב את סגל לאחר שחשפו בפניו מנהליו כי גילו שאחזקותיהם ביקב אינן מה שחשבו וכי מוכרים אותם (על כך בהרחבה בכתבה של תמי זר בעיתון גלובס 8.08.2001). האופציות היו השתלבות ביקב ברקן או פרישה נאה. בליבו של מוקי גמלה החלטה ציונית משהו להקים חנות יין בקניון שבשעתו היה קניון איכותי בחצור. חנות שהקדימה את זמנה לדבריו ובכ"ז אגרה 1,000 קונים קבועים מהאזור. החנות שעבדה 7 ימים בשבוע נתנה את אותותיה במוקי והוא החליט לסגור אותה כעבוד שנה.

איך הגעת ליקבי רמת הגולן ומדוע הסיום המפתיע?
מוקי מספר כי יחסיו עם מנכ"ל יקבי רמה"ג שלום בלייר היו טובים מאוד באותה תקופה וגם כיום כששניהם אינם שם. מוקי גויס ליקב ויחד עם עובד נוסף מתוך היקב הקימו את מרכז ההפצה שעד שנת 1999 היה בידי חברת שקד. ההחלטה להפסיק את ההתקשרות עם שקד נבעה מחוסר יכולתם להניף את העסק. באחריותו היו צפון הארץ ואילת בחצי השנה הראשונה, ולאחר מכן יתרת הארץ. מוקי גם היה ממקימי המרכז הלוגיסטי של היקב. לאחר תקופת מה התבקש לעבוד להדרכה, הצד המקצועי של היקב.

האם המעבר ממכירות להדרכה היה קשה?

"כל חיי עסקתי בהדרכה. למה הצליח למשל יקב עמיעד? כל מי שהגיע היה מקבל הרצאה, הדרכה. זה התחום שלי. אז המעבר היה טבעי לגמרי ונח ברמת הגולן." את פרס ירדן שיזם אדם מונטיפיורי, שהיה מנהל ההדרכה הקודם, הרחיב מוקי לעוד שתי קטגוריות – עובדי חנויות יין ופרטיים.

את 10 שנות עבודתו ביקבי רמת הגולן מתאר מוקי כשנים בהן למד המון, חווה חוויות שבשום מקום אחר לא היה חווה הן מהבחינה הגסטרונומית-הייננית, והן מבחינת האנשים והעולם הגדול. "העזיבה ב 2009 נבעה מכמה סיבות. הסיבה הבסיסית הייתה מינוי מנהל שיווק חדש שלא ידע מה זה יין ולא רצה לדעת מה זה יין. אותו מנהל התחיל להילחם איתי ולקצץ לי כנפיים". את ההחלטה על עזיבתו של מי מהם הטיל מוקי על המנכ"ל שבאותם ימים היה לקראת פרישה. מינויו החדש של מנהל השיווק וכניסתה העתידית של מנכ"לית היקב ענת רושינסקי הותירה את ידיו של בלייר כבולות ומוקי הלך לדרכו. מוקי רמז כי לזכותה של רושינסקי תיזקף הבנת הנזק שנוצר ותיקונו.

מיקבי רמת הגולן לתבור?
לתבור הגיע מוקי לתקופה קצרה בה סייע במעבר הלוגיסטי של יקב תבור לתוך חברת קוקה קולה. לשאלה האם מעבר תבור לקוקה קולה תרם ליקב עונה מוקי בחיוב. "כשיש אבא גדול עם הרבה כסף ומערכת לוגיסטית הכי טובה בארץ (החברה פוקדת כל יום 15 אלף נקודות), זה טוב. איכות היין לא נגזרת כתוצאה מהכמות המיוצרת אלא אם מתפשרים. האיכות נגזרת ממחיר, מדיניות, איכות הענבים, ציוד ואיש המקצוע היינן".

כיום עוסק מוקי בשיווק והפצת יקבי בוטיק ישראליים