לפני כשנתיים דיווחנו כאן על המהפכה המתרגשת על יקבי הבוטיק של ישראל, עם הכנסתם למסגרתו של חוק הגנה על בריאות הציבור (מזון), תשע"ו 2015, אשר בין היתר, נועד להסדיר ייצור, ייבוא, שיווק וייצוא של משקאות משכרים ובתוך כך, גם לקבוע את האופן שבו יונפקו רישיונות יצרן ליקבי ישראל.
לפני שבועות אחדים, בתחילת חודש יוני, פורסמה הודעת עדכון לבעלי יקבי הבוטיק אודות התקדמות שהושגה בהיבטים שונים הקשורים עם הליכי ההסדרה. מסמך העדכון מבשר ליקבים בין היתר, על תכניות סטטוטוריות המתפרסמות ברחבי המדינה במסגרתן ניתן להוציא היתרי בניה ליקבי בוטיק. הדבר אכן מפתיע, אבל אפשרות לכאורה מובנת מאליה זו, לא היתה קיימת בעבר. התקדמות נוספת, כך מעדכנת ההודעה, היתה מול רשות מקרקעי ישראל והשמאי הממשלתי, עם קביעתם של ערכי קרקע חדשים, במטרה להתאים את השמאות למאפיינים המיוחדים של יקבי הבוטיק, למיקומם וחשיבותם במרחב הכפרי.
יקבי בוטיק בסבך הבירוקרטיה
כבר עם פרסומו של התיקון לחוק הגנה על בריאות הציבור (מזון) אשר החיל אותו על ייצור יין בישראל, הערכתי שלא כל יקבי ישראל ישרדו את השינוי המוצע, בדגש על יקבי הבוטיק הקטנים ושעם הפעלתו של החוק ותקנותיו על יקבי ארצנו, תהיה תמונת ייצור היין בישראל שונה מזו המוכרת לנו כיום, ולא רק לטובה. עיקר הבעיה, כך כתבתי, אינה מצויה דווקא ברעיון להסדיר את ייצור היין בישראל, שהרי לאחר עשרות שנים של תעשייה לא ממש מפוקחת, זוהי בהחלט החלטה מבורכת. הבעיה נעוצה כמעט כמו תמיד, באותיות הקטנות.
רישיון יצרן, מחייב בראש ובראשונה הנפקת רישיון עסק על ידי הרשות המקומית וזה בתורו, מחייב בין היתר שליקב יהיה היתר בניה. על מנת שניתן יהיה להוציא היתר בניה ליקב, השימוש בקרקע לצורך יקב חייב להיות שימוש המאושר בתכניות בניה קיימות. מרבית יקבי הבוטיק הקטנים בנויים במושבים או קיבוצים, על אדמות מדינה, המפוקחות על ידי רשות (לשעבר מינהל) מקרקעי ישראל. במדינת ישראל, בשונה מן המקובל בעולם, ייצור יין נחשב בדרך כלל לפעילות תעשייתית ולא חקלאית ועל כן שימוש כזה לא הותר בעבר.
על מנת לפתור בעיה זו, נעשו שינויים בכללי רשות מקרקעי ישראל ונקבע שיקב קטן יכול להיחשב לפעילות עיבוד חקלאי ועל כן עקרונית, שניתן למקמו בנחלה במושב או בשטחי קיבוצים המיועדים לפעילות חקלאית. אלא מה? לשם כך יש להסדיר תחילה את פעילות הייצור והמכירה של היין ביקב כשימוש נלווה לפעילות חקלאית, ועבור תענוג זה – צריך לשלם.
השמאי הממשלתי משליך חבל הצלה?
צילום: קובי קלייטמן
כמה זה עולה? ובכן, זה כבר מאוד תלוי במיקום היקב. התשלום הנדרש (דמי היתר ודמי היוון), נגזר משווי הקרקע וכידוע, שווי הקרקע נקבע בראש ובראשונה על פי מיקומה. הוראות בנוגע להסדרת יקבי הבוטיק אשר יצאו במקביל להחלת חובת רישיון יצרן על היקבים הציבו מסגרת של זמן לכניסה אל תוך הליכי ההסדרה, שבצדה תקופת מעבר. הזריזים מבין בעלי היקבים אשר ביקשו להתחיל בהליכי ההסדרה, נתקלו בלא מעט בעיות, שרבות מהן נבעו מקשיי לידה של המהלך. מבין אותן בעיות, הקושי שנראה כקשה ביותר לפתרון מכולם, נגע לשווי הקרקע שנקבעו ליקבים על ידי שמאי רשות מקרקעי ישראל, ערכי שווי אשר מבחינתם של היקבים הקטנים, הפכו את האפשרות להסדיר את השימוש מול הרשות להרפתקה כלכלית חסרת ממשות על פניה.
בניסיון לפתור את הבעיה, התקיימו מאמצים משותפים למשרד החקלאות ופיתוח הכפר, משרד התיירות, רשות מקרקעי ישראל, השמאי הממשלתי הראשי, מנהל שירותי המזון וגורמים נוספים. לאחרונה הסתיימה עבודת השמאי הממשלתי הראשי בהמשך לאותם מגעים ונקבעה טבלה של ערכי קרקע למ"ר ליקבים משפחתיים, כשימוש נלווה לפעילות חקלאית, בחלוקה לפי המועצות האזוריות הפרוסות ברחבי ארצנו. עריכתה ופרסומה של טבלה זו מהוויים כמובן צעד חיובי על פניו, מאחר והדבר מאפשר למי שמעוניין להסדיר את פעילות היקב שלו להעריך את העלות הצפויה לו כלפי רשות מקרקעי ישראל. צעד חיובי נוסף הוא בכך שמרבית הערכים שפורסמו אכן נמוכים בהרבה מאלו אשר נקבעו בעבר על ידי שמאי רשות מקרקעי ישראל. האם נמצא בכך פתרון עבור בעלי יקבי הבוטיק במושבים ובקיבוצים? לא בהכרח.
כאמור, הטבלה שפורסמה קובעת ערכי קרקע למטרת יקב כשימוש נלווה לנחלה במושבים. סוגיית היקבים הפועלים בקיבוצים טרם נפתרה, אבל יש להניח שגם היא תמצא פתרונה בהקדם ושערכי השווי לא יהיו שונים באופן מהותי. יחד עם זאת, בייחוד עבור יקבים הפועלים במרכז הארץ, מדובר בעלות משמעותית מאוד, המותירות סימני שאלה רבים מבחינת הכדאיות של המשך הפעילות.
לשם המחשה, שווי מ"ר אחד של קרקע לצורכי ייצור, אחסון ומרכז מבקרים בבקעת הירדן נקבע ל 100 ₪ ושווי לצורכי חנות נקבע לכ 170 ₪. הערכים באזור הנגב מעט יותר גבוהים. בגולן, נקבעו ערכי שווי של 270 ₪ ו 410 ₪ למ"ר בהתאמה. כשעולים לגליל כבר עולים גם הערכים ומגיעים לכ 400-600 ₪ למ"ר לייצור ואחסון וכ 600-950 ₪ לחנות. שווי מ"ר אחד באזור הרי יהודה קופץ בממוצע לכ 850 ₪ למ"ר לייצור ואחסון ומעל 1,200 ₪ לחנות ואילו במועצות האזוריות שבשפלה ובמישור החוף, נקבעו ערכים של יותר מ 1,000 ₪ למ"ר ומעל 1,400 מ"ר בהתאמה.
התוצאה היא, שבהתאם לעקרונות החישוב בקבועים בהחלטות רשות מקרקעי ישראל, כאשר מדובר בהסדרת יקב בוטיק קטן ממוצע ששטח המבנה הכולל שלו בן כמה עשרות מטרים מרובעים בלבד, באזור הרי יהודה לדוגמה, הרי שהעלות שיהיה על בעל היקב לשלם לרשות מקרקעי ישראל בלבד, תנוע בערכים של מאה אלף שקלים ומעלה, במרכז הארץ בסביבות 150,000 אלף ₪ וגם בגליל, שם שווי הקרקע כמובן נמוך יותר, יהיה על בעל יקב בוטיק להוציא מכיסו כמה עשרות אלפי שקלים בממוצע. צריך לזכור שרבים מן היקבים הקטנים מצויים על סף רווחיות, אם בכלל, וכי גם אלו שהגיעו לרווחיות עשו כן לאחר עשר שנים ויותר של השקעות. עבור רבים מבעלי היקבים לא מדובר ביותר מאשר תחביב בלבד.
כאשר בנוסף לתשלום המדובר ישנן גם עלויות רבות נוספות, כמו התאמה לדרישות משרד הבריאות, תשלומים לאגרות והיתרי בניה, אדריכלים, עורכי דין ועוד ועוד, הופך התחביב ליקר עד מאוד. לא יהיה זה לפיכך בבחינת סיכון גדול להניח שיהיו לא מעטים, אשר יעדיפו לוותר על התחביב היקר והלא ממש יוקרתי ולחפש לעצמם תחביבים אחרים, או פשוט לחזור ולייצר לעצמם כמויות קטנות מאוד, לשימוש ביתי בלבד, תוך שהם מוותרים על כל ה"תענוג" שקשור בהסדרה. נראה שמי שניסח את ההודעה ליקבים וכתב בה ש"עבודת יחידת השמאי הממשלתי הראשי תסייע לכל יקב להחליט באם להיכנס למסלול ההסדרה", ידע על מה הוא שח, כאשר את הדגש העיקרי במשפט צריך לשים על המילה: "באם".
אז יש או אין בשורה ליקבי הבוטיק? כמו כמעט בכל דבר – תלוי את מי שואלים ונראה שכל אחד מבעלי היקבים יצטרך להשיב בעצמו על השאלה. כן, מדובר בהתקדמות משמעותית לעומת מספרים שנזרקו לחלל האוויר בעבר. לא, אין מדובר בפתרון שיספק את כלל בעלי יקבי הבוטיק. האם יש סיכוי לשינוי נוסף לטובתם של בעלי היקבים? לצערי, אני ממש לא משוכנע בכך.
אחת הסיבות העיקריות לכך, היא שיקבי הבוטיק נלחמים את מלחמתם כמעט לבדם. היקבים הגדולים אינם ששים לעמוד מאחורי שותפיהם לתעשייה ולעשייה, כוחה של המועצה הישראלית לגפן היין מוגבל, תעשיית היין באופן כללי אינה עומדת בראש מעייניהם של פרנסינו, העסוקים בסוגיות הרות גורל הרבה יותר (לפחות לדעתם). למעט התארגנויות מקומיות ו/או מצומצמות וסיוע לוגיסטי וקידומי שמנסים לתת גורמים פרטיים שונים בענף כמו למשל אשת השיווק והפיתוח העסקי אילנית צמח, אשר לקחה את הנושא כפרויקט ממש, יקבי הבוטיק אינם מאורגנים ומאוגדים ביניהם וחבל. יוצא מכך, שאין ליקבי הבוטיק הקטנים כוח או אמצעי לחץ של ממש לפעול לשינוי המצב. ימים אמנם יגידו, אבל לצערי התחזית הלא לגמרי אופטימית שנתתי כאן בעבר, אינה משתנה בשלב זה.
