חור בהשכלה

למרות שבקרתי בניו יורק בתור ילד, הרגשתי שבתור אדם העוסק במה שאני עוסק, פספסתי בה ביקור עדכני הראוי לשמו וראיתי בזה חור בהשכלה המקצועית שלי.
באחד מהפרויקטים בשנה שעברה, חזר בעלי הבית ששכר אותי, מחברים שארחו אותו בניו יורק. אותם חברים היו בעלי מסעדות והם לקחו אותו לסיבוב התעדכנות בין המקומות החמים של אותו הזמן. כשפגשתי אותו בחזרתו ארצה, לא יכולתי להתעלם מהתפעלותו ומהברק בעיניו כשהוא דיבר על החוויות הרבות שחווה בניו יורק. היה לזה תוקף מישנה מאחר ומדובר ביזם רציני שכבר ראה בחייו כמעט הכל וגם לו היתה זו הפעם המי יודע כמה בעיר המופלאה. באותו הרגע ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שתדרוך כף רגלי בעיר הקודש הקולינרית.

לביקור בניו יורק קדמו כמה דברים:
- ראשית האקרובטיקה של לוחות הזמנים שבין הפרויקטים של התקופה האחרונה שבסופה חייבים לקחת את ההחלטה ופשוט לנסוע.
- הסיפורים המדהימים שיש לכל חבר שהיה לספר עליה שאם תחבר את כולם תפספס את הטיסה שלך בעצמך.
- ההשפלה הבלתי נמנעת בשגרירות ארה"ב שמנסה לרמוז לך שאתה והדולרים שלך הוא הדבר האחרון שאמריקה זקוקה לו וגורמת לך להרגיש שיש לך בזיכרון הפלאפון את מס' הנייד של בן-לאדן.
- הרבה מאוד "ריסרצ'" על המקומות החשובים (ברים ומסעדות) שאסור לפספס. ל"ריסרצ'" הזה הצטרפו אח"כ שמות רבים וטובים ממקורות מידע מקומיים אך הוא היה הכרחי להתחלה טובה וממוקדת.

ניו יורק פנים רבות לה
את השבועיים מינוס יומיים ביליתי בניו יורק עם קולגה שפגש אותי לאחר שבילה חודש וחצי בדרום אמריקה. חברי ואנוכי התארחנו בברוקלין אצל חברים של משפחתו ברובע הנחשב למובלעת רוסית של מהגרים שהגיעו מאודסה בשנות ה-70 והתיישבו בעיקר באיזור הדרומי של ברוקלין, במקום הקרוי "ברייטון ביץ'". למרות שהשם מצלצל כמו עיירת קיט של משפחת המלוכה שרצחה את הנסיכה דיאנה (אופססס, המידע הזה לא קשור, אנא התעלמו), בפועל מדובר ב"פרבר של מוסקבה" שבו כל השלטים, המעדניות, התושבים ואפילו הכלבים ברוסית. התארחנו אצל חברתם של הורי חברי, אישה רוסיה מבוגרת וחביבה שגרמה לנו להרגיש בבית, לבוא וללכת כשמתחשק. הסאבווי היה במרחק של 5 דק' הליכה ומשם המרחק אל האושר היה קצר מתמיד.

מרכז העולם
8 מליון תושבים חיים בניו יורק, עליהם יש להוסיף עוד 20 מליון תיירים בכל עונה וכל זה על משבצת קטנה של 87.5 קמ"ר (מנהטן) מה קיבלתם ? נכון, "ערמת ילדים" במלוא מובן המילה.
הפרבר בו התארחנו נראה כמו שנראית כל שכונת מגורים עירונית מערבית, פלוס תחנת סאבווי שהיתה מוזנחת ומלוכלכת. אני מציין את העובדות הללו כי לימים שמחתי מאוד שזה המצב. שמחתי כי בכל פעם שיצאנו מתחנת סאבווי שונה במנהטן והרמנו את העיניים לגורדי השחקים, הפער בין תחנת היציאה לתחנת היעד גרם לנו להעלות חיוך דבילי שלקח לנו למחוק אותו רק בסביבות שעות הצהריים המאוחרות.

עיר מדהימה-מוזרה-מהירה-אקטיבית-סוחפת-רועשת-יפה-אגרסיבית היא ניו יורק. ניתן לאהוב אותה או לאהוב אותה. אם אתה לא אוהב אותה כנראה שמשהו בך לא בסדר. כל אחד מוצא את עצמו על פיסת האנושות המוניציפלית הנדירה הזו. נראה כי כל הדרכים מובילות אליה. כשמסתובבים ברחובות הסואנים, מבינים אט אט כי כל העולם נושא עיניו למנהטן. כל הבנקים הנחשבים, התיאטראות, האוניברסיטאות הנחשבות, המסעדות החשובות, הגלריות הגדולות, השגרירויות מכוני המחקר, הספורט וכל גוף בינלאומי מחזיק במנהטן את משרדו הראשי או לפחות פותח נציגות מרכזית בה. בסה"כ מנהטן היא מסיבה אחת ענקית של המגזר העסקי העולמי הפוגש את אין ספור פעילויות התרבות המתרחשות בה.

תוסיפו על זה מליוני תיירים-צרכנים ותקבלו הר געש של 24 שעות 365 יום בשנה. כשמבינים את התמונה הזו וחווים את התכונה מקרוב, מבינים עד כמה הפיגוע בתאומים היה טראומטי לקהילה הניו יורקית שהיתה עסוקה באותה השעה ב"גוד לייף" בו היא כל כך מצטיינת.
מתוך הנטייה הטבעית והשוני ביני לבין חברי, הסכמנו שמאחר ולו זו אינה הפעם הראשונה בעיר, הוא יעשה לנו תוכנית אתרים למהלך היום ובירור של ברים ללילה ואני אחפש לנו את המסעדות המדוברות ביותר שאסור לפספס. התוכנית בגדול היתה להיות תיירים קונבנציונאלים באור יום עם כל גינוני המצלמות, המים המינרלים בתיק, הטיים סקוור והאמפייר סטייט בילדינג, ולקראת ערב להתנתק מהתיירים היפנים עם הכובע טמבל ולחבור לבליינים הניו יורקים במקומות החמים ביותר ב"שכונת מנהטן". התוכנית בגדול: "לתפוס את ניו יורק בביצים".

הקשר הצרפתי
כמו התל אביבים, גם הניו-יורקים סוגדים לתרבות הקולינרית הצרפתית. יש איזה ביטוי פשוט בתרבות הקולינרית הצרפתית הללא ספק מתקדמת. אמנם כשמרחיקים לכת לגורמה הצרפתי הגבוה מפסיקים לזהות את שמות המרכיבים של המנות כאילו הם מיובאים מכוכבי לכת שמחוץ למערכת השמש, אולם במה שאינו "רסטרו" אלא הוא "ביסטרו" או "ברסרי", ניתן לזהות הרבה פשטות וידידותיות לסועד , באוכל מתקשר עבל מכנה משותף רחב.

לאחד שגדל בצפון הרחוק ואכל שניצלים שרופים בבית מרבית חייו וכאחד שראה קלמארי רק בערוץ נשיונאל ג'אוגרפיק בתוכניות על חקר אוקיינוסים, ת"א היתה בשבילי פסגת התרבות הקולינרית. לכן, כשהגעתי לניו יורק וראיתי את כל המקורות לחיקוי של המסעדנים הישראליים, הדברים נכנסו לפרופורציה.
הדרינק הראשון ששתינו ביו יורק היה בלא פחות מאשר ב"בלטאזר" שבלב ה"סוהו". עמדנו ליד הבר ושתינו כוס שמפנייה אמיתית ב-12 דולר (זה המבעבע היחידי שנמזג במקומות נחשבים) ועוד כוס ועוד כוס ועוד אחת. נכנסנו לשם בעצם רק כדי לשאול על מקום אחר של אותם בעלי הבית: "פסטיס" הנמצא באיזור המתפתח והאופנתי ה"מיט פאקינג דיסטריקט".

מאוחר יותר כשהגענו לפסטיס כבר התבררה התמונה. אנחנו נמצאים בניו יורק פחות מ-24 שעות וכבר איתרנו את ה"ברסרי" וה"קופי בר" שלהם. בדומה לשני המוסדות התל אביבים ה"וואנבי צרפתים", הבלטאזר מזכיר את הברסרי בדינמיקה האדירה שיש בו מאחר והוא מסעדה יותר דינמית שהבר בה משקיף על המתרחש (רק פי שלוש בגודל) והפסטיס לעומתו הוא הקופי בר שלהם שלמרות הבר הגדול שבו הוא היותר "מסעדתי" בין השניים. האוכל אגב הזכיר עד מאוד את שני האחייניות מישראל כמו גם לבוש המלצרים, הג'אז שהשמיעו והעיצוב שלא ניתן לטעות בו, שביחד עם כל האלמנטים הללו יוצר את האשליה המתבקשת שאם תשתה מספיק יין, תראה בצאתך מהמסעדה את חזית כנסיית רובע המונטמרט. רמת האוכל היתה טובה, אבל לא לשם צ'יפס מגולגל בנייר עיתון נדדתי מרחק של 1100 דולר כרטיס טיסה.

איגור וארינה
איגור ואישתו ארינה היו דור שני למארחים שלנו ופחות או יותר בני גילנו. הם הכירו את חברי ממפגשים משפחתיים שונים ברבות השנים וכשהגענו לניו יורק היינו הדבר הכי טוב שקרה להם בשנים האחרונות.
א"א (איגור וארינה) היו זוג מבוסס עם שני ילדים קטנים ואופר הגרה אצלם בבית ומגדלת את הילדים מפאת הקריירות המצליחות של הוריהם. לאיגור יש קליניקה מצליחה לפיזיוטרפיה ולקסוס מפוארת וארינה היא עורכת דין מצליחה עם וולוו חדשה העוסקת במה אם לא, הנפקת מסמכי חוקיות למהגרים.

פגשנו אותם בנקודה רגישה בחייהם שניכר היה כי הם לא יצאו מהבית כבר 5 שנים, אולם למרות זאת שמעו על כל המקומות השווים אליהם כדי ללכת. היה בהם כזה רעב למסעדות, יציאות ובילויים שבכל מפגש איתם, שני החנונות שהיו לבושים רוב היום בחליפות, היו מתפרקים איתנו בכישרון רב ויצירתיות ראויה לציון.
יום למחרת הסיבוב הראשון שהסתיים מוקדם יחסית עקב הפרשי השעות, לקח אותנו איגור לאזור מאוד מדובר דווקא בצפון ברוקלין. מדובר היה באזור תעשייתי אבל אותנטי מאוד, רצוף ברים ומקומות בילוי בשם "דמבו"
("down under manhattan bridge overturn" )
עשינו שם סבב מקומות אחר הצהריים והתרשמנו מברים יפיפיים ומקומות מתוקים ומקוריים המזכירים מעט את המקומות המוכרים של נווה צדק. תוך כדי כך, חיפשנו לוקיישן לבר בו איגור ישקיע ואנחנו נקים. טוב נו, אשליות לעולם לא הרגו אף אחד.

למה באנו בעצם?
בעקרון כל יום כזה היה מורכב מבוקר בו הייתי משכים קום וקורע את מנהטן בהליכה בעזרת ה"נייק אייר" שלי (לא היה לזה סיכוי בלעדיהם) וחברי היה מתקשר אלי כשהוא היה מתעורר אחה"צ וחובר אלי בכל פעם בנקודה אחרת בעיר. אח"כ היינו ממשיכים את הטיול רק עוד קצת, ומשקיעים משאבים רבים בדיון קורע לב לאיזה מסעדה ללכת ועל איזה 10 אחרות לוותר. למסעדה היינו מגיעים מוקדם בערב, אוכלים בכמה מאות דולרים ויוצאים שיכורים לחפש את הברים שמידע עליהם חלבנו זה עתה מהברמנים והשפים אצלם התארחנו זה עתה במסעדות בהם היינו יושבים. השגרה הזו נמשכה כל הביקור והיא אכן היתה מעייפת ושוחקת (נאט !!!!!!!!!!!!!!!! הייתי יכול להמשיך בה עד השתלת הכבד שבהכרח היתה קוטעת אותה ! ).

את המטרה של הביקור בניו יורק ניתן להגדיר בשתי צורות דומות בעלות אותה משמעות:
- "סיור טעימות בין המקומות המובילים את תחום האירוח הקולינרי הניו יורקי ומוסדות התרבות הזו, בשילוב תצפית משתתפת על קהל המבלים הפוקד את מעוזי מכירת האלכוהול והאוירה הליליים" (סוג של הגדרת אבן שושן שכזו).

וניתן גם להגדיר כך:
"כיצד להוציא 1000 דולר ליום במסעדות השף המפורסמות ביותר ובברים האופנתיים ביותר ואח"כ לחפש את האנדרגראונדים החמים ביותר בהם רוקדים עם עשרה כושים ענקיים ובחורות שמרימות את החולצה ושופכות על עצמן חלב נר רותח על החזה ולשתות עד אובדן הכרה והסתכנות במעצר על תקיפת נהגת סאבווי שלבסוף אתה מוצא את עצמך מחבק את האסלה במקדונלדס ב-6:00 בבוקר בלי לזכור איך מגיעים הביתה" (גם סוג של הגדרה).

האירוע שתואר היה בסיום של ערב שגרתי שלאחר ביקור בחמישה ברים הלכנו לאכול בהמבורגר הכי נחשב בניו יורק הפועל בלילה הנקרא "corner bistro" (כל הכתובות המדוייקות של כל המקומות יצויינו בסוף הכתבה) שם אספנו אמריקאית-יהודייה רקדנית לשעבר, שגרה פעם בארץ ורקדה ב"בת שבע" כמה שנים. המשכנו איתה ל"ברקפסט קלאב" של ניו יורק המכונה "apt" על משקל ה"אפרטמנט". כלומר, בר בקומה העליונה, ריקודים בקומה התחתונה, אחד המקומות היחידים שעובדים עד אור הבוקר, אה וכן, זו היתה בעבר הדירה של אנדי וורהול (פרט שולי).
לאחר שהשחורים שרקדו איתנו הפסיקו לפתע להבחין בין הרקדנית בדימוס לביני וחברי את מי הם מניפים באויר, הרגשנו שהגיע הזמן לפרוש למקום הבא.

השעות השפויות
לרוב העסקים בעלי רשיון למכירת אלכוהול הפועלים במדינת ניו יורק, יש אישור לפעול עד 4:00 בבוקר, גם באזורי מגורים. בניגוד למלחמות עם עיריית ת"א, אמר לי אחד מבעלי הבית הניו יורקים כי התושבים הגרים באזורי בילוי לוקחים בחשבון את המעבר למקום חי ותוסס וכי יש הבנה בין כל הצדדים (בניגוד לתושבי הבניין של ה"סלונה" ביפו שהתיישבו בבניין לאחר שהבר היה קיים וכמעט הביאו לסגירתו, סוג של קהל ממאיר).
למרות האישור לפעול, נסגרים באמצע השבוע רוב הברים והמסעדות, משהו בין השעות 23:30 לבין 00:30. הסיבה לסגירת השערים היא שהמקומות המאוד מצליחים הללו כמעט ריקים בשעה הזו. אז כיצד הם מצליחים אתם שואלים ? הטריק הוא מאוד פשוט וחכם. בכל יום, בתום יום העבודה, יורדים עובדי מנהטן מהמשרדים בגורדי השחקים ופוקדים את שלל המקומות בהמוניהם. התוצאה: החל משעה 19:00 כל המסעדות והברים הומים בלובשי חליפות שסיימו זה עתה לעבוד וקבעו עם חבריהם / משפחתם / בני זוגם לסעוד ולבלות את הערב המתחיל בשעה זו. בשעה 21:00 – 22:00 מגיע השיא והמקומות הומים ומלאי אדם. מעט לאחר מכן אנשים כבר מתכוננים לתזוזה. 00:00 בלילה וברוב המקומות כבר מרימים כסאות. חננות אתם אומרים ? לדעתי זה אחד הדברים הנכונים ביותר שראיתי. נכון שבלונדון "מטאטאים" אותך מהרחובות ב-23:00 בלילה, סוגרים את הסאבווי ומדליקים את האורות בפאבים, מה שגורם לך להיות מאושר שאתה חי לך ב"מדינת תל אביב", אבל בניו יורק המצב שונה. המבלה עצמו הוא שהולך הביתה מבחירה לקום למחרת רענן וללא "חמרמורת" (הנגאובר בעברית), אבל לא לפני שהוא הספיק ארוחת ערב בסטייל ובילוי בבר הסמוך למסעדה וחוזר הביתה עם מספר טלפון חדש של בחורה. כל זאת ממש כמו אצלנו, חוץ מהשעות. בניו יורק הבילוי מתחיל מוקדם ונמשך עד......... מוקדם. בחצות הופכת הדלעת לביואיק וחותכים הביתה לאחר בילוי מלא ומספק של אמצע שבוע, את ה"טכנולוגיה" הזו הייתי מוכן לרכוש מהאמריקאים היום !

הסודות השמורים ביותר של ניו יורק
כבכל מטרופולין תוסס, גם לניו יורק יש את המקומות של הברנג'ה האמיתית, אליהם הכניסה מותרת ליחידי סגולה. לא מדובר במועדוני ההיפ הופ של סלבריטאים או ה"פראיירס קלוב" של דונלד טראמפ (שגם אליו ניסינו להכנס והלחצנו מאוד את השומר היפני כשביקשנו טופס הרשמה), הכוונה היא למקומות המגניבים שבכלל קשה מאוד לאתר ואם איתרת הסיכוי להיכנס קלוש וככל שקלוש הרי זה משובח !

לכל אחד מהמקומות הגענו לקראת סוף הביקור מפאת הימים הרבים שלקח לאתרו. הראשון לספר עליו הוא ה: "EO" = employees only שהיה בר של מהגרים סרבים שנועד כשמו לברנג'ה של עובדי הברים והמסעדות. מקום בסגנון סלון רוסי אדמדם עם הרבה עץ ואוירה של "קרפה די אם". קהל מעולה, המוזיקה עוד יותר וברמן חתיך עם שפם ענק שנראה שיצא מסרט גרמני כחול. הגימיק: כמו בכל מקום שהוא slow " speaking" (הביטוי מייצג דיבור מ"פה לאוזן") קשה לאתר את הכניסה. נראה לי שחלפנו עליה משהו כמו ארבע פעמים.

בסוף הסתבר שהכניסה לבר היא בעצם חלון ראווה של חנות בה ישבה מגדת עתידות עם כדור בדולח ומולה ישב אדם אחר בכל פעם. המגדת היתה בעצם הסלקטורית, האנשים להם היא בישרה כי נשאר להם יומיים לחיות היו הלקוחות ולאחר שעוברים אותה מסיטים וילון ומגלים את ה"ננוצ'קה" של איזור ה"ווסט ויליג'".

מקום נוסף שלקח לנו יותר מעשרה ימים לאתר הוא ה: "PDT" (please don’t talk). בר "סלואו ספיקינג" במיוחד שכדי להגיע אליו נכנסים לדוכן נקניקיות פעיל, בתוך הדוכן יש תא טלפון גדול שכאשר עוברים דרכו מצלצלים בפעמון ואם אתה מוצא חן בעיני הסלקטורית היא פותחת לך את הדלת ונכנסים אל הבר. הדבר היפה הוא שכל עשרות אוכלי ה"הוט דוג" בכלל לא מדמיינים לעצמם מה הולך מאחורי הקיר הסמוך.

לאחד המקומות המסתוריים ביותר בניו יורק הגענו על סף ייאוש לאחר שעות של חיפושים. ה: "lower east side toy company" הוא אינו מפעל לצעצועים, גם לא סניף של טוייס אר אס. לבר המדהים הזה שכמו קודמיו אין לו שום שלט או סימון בכניסה מגיעים לאחר הליכה ארוכה בין חצרות חשוכים ומפחידים שבסופם מוצבים ליד דלת הכניסה מכוניות צעצוע עתיקות ממתכת בסגנון שנות החמישים שרומזות לך שהגעת למקום (אם כי בקושי). כשנכנסים לאחד הברים היותר מרשימים בהם בקרנו מתגלה סלון בורדו חשוך ו"סליזי" במיוחד. כולו בסגנון לואי ה-14 כולל הריהוט, השטיח מקיר לקיר והקירות. לאחר ישיבה של שעה אתה שוכח לחלוטין את השנה האמיתי בה אתה חי.

אך לא הכל הצלחות. אמנם הגענו ל"ליקר בר" (schiller's liquor bar) האוטנטי וגם ל"פלטירון" (flatiron) בר הקוקטיילים המקצועי במיוחד וגם ל"פגו קלוב" (pego club) המהמם והאופנתי, אך יכולות שכנוע הסלקטוריות שלנו הספיקו לנו רק עד נקודה מסוימת שלאחריה הגיעו מקומות השמורים רק לניו יורקים מאוד מסוימים.

ה: "milk&honey" היה בר ללא כתובת שהיה צורך להתקשר אליו לברר היכן הוא רק לאחר שהמליץ עליך חבר בו מן המניין, וה: "soho house" שגם בו היה צריך "קונקשן" כדי להצליח לבוא ולבזבז בו כסף, שניהם נותרו בלתי כבושים. היינו יכולים להתקבל לאחוות גמא בקולג' של ניו יורק בזמן הזה, אך להגיע ולהיכנס למקומות הללו היה בלתי אפשרי בזמן הביקור הקצר שהלך והתקצר עם ההכרה שניו יורק היא לא מקום לבקר בו אלא דרך חיים ומקום לחיות בו.

קנה מידה
ישנה הסכמה שבעל פה בין צרכני מקומות הבילוי הטובים ומסעדות הפאר הניו יורקים, העמידים ואוהבי החיים הטובים, לבין היזמים המחדשים ובונים מקומות מושקעים לקהל הזה. ההסכמה העקרונית מדברת על הרצון של הקהל שירגשו אותו ויציבו לו רף חדש של סטנדרטים אדריכליים וקונספטואליים גדולי מימדים, והשאיפה של היזמים להיכנס למגזיני העילית בתור בעלי המקום "הבא" של ניו יורק. קחו את מערכת היחסים הטבעית הזו, מקמו אותה באי אמריקאי קטן שרוב היבול בו הוא פיסות נייר מלבניות בצבע ירוק עליהם מתנוססים תמונותיהם של זקנים מסולסלי שיער לבן מההיסטוריה האמריקאית, ומה קיבלתם ? התוצאה היא כמה מקומות שבמחיר שלהם ניתן היה לפתור את בעיית הרעב של כמה ארצות באסיה . במקרה שלהם, מקומות אלו פותרים את בעיית הרעב של ה"היי סוסייטי" של ניו יורק. מקומות כמו "café grey" הרסטרו הפופולרי של גריי קונצ ב"וורנר בילדינג" שהוקם בהשקעה של כמעט שבעה מליון דולר, ה"per se" ה"שכן בבינין" וורנר, שבו ארוחת טעימות ליחיד עולה 250 דולר לפני שתיה ושרות וה- "masa" הסמוכה שבה כ- 30 כיסאות ולא ניתן להיכנס אליה אלא להזמין מקום אולי עוד 20 יום ולהפקיד כמה מאות דולרים פיקדון למקום שהוזמן. שלושתם בביניין "וורנר" היוקרתי בסמוך לפינה הדרום מערבית של סנטרל פארק.

אך לא רק מסעדות, על הבודה בר של ניו יורק שמעתם ? באחד מסופי השבוע ביקרנו בו. בימים של סופ"ש מושיבים בבודה אנשים שעברו סלקציה לשולחן, בתנאי ורכשו בקבוק וודקה. התעריף: 700 דולר. ויתרנו על התענוג היקר והמשכנו באותו ערב ל"cellar room" בו עלה בקבוק וודקה "רק" 300 דולר (לפני 20 אחוז שרות הנגבה אוטומטית). למה שאלתי על הבודה ? כי הבודה בר פאסה ! אאוט ! פיניטו ! מה אין ? ה"בודה קאן" (Buddakan). קשה לי קצת להעריך כמה השקיעו במקום הזה. שלושה מפלסים המשקיפים אחד על השני שבמרכזם אולם אבירים ענק המעוצב כארמון מלכת אנגליה. 4 ברים וארונות עם פוחלצים. כשעברנו שם באחד בערבים לפני ארוחת הלילה, הזמנו כמה מנות קטנות של אוכל וקוקטיילים על הבר. הקוקטיילים כצפוי היו יצירתיים, מהממים ועשויים בטכניקה ובהקפדה מרשימה. ההלם היה במנות האוכל. אמנם אכלנו אוכל טוב ב"טיול השנתי" הזה במסעדות רבות ונחשבות, אולם בכולם ידענו פחות או יותר לקראת מה אנו הולכים.

במקרה הזה תפסו אותנו "עם המכנסיים למטה". לא היינו מוכנים למה שהגיע בצלחות מפאת העובדה שלא ציפינו לזה. כלומר, המקום היה כל כך יפה ומושקע, האנרגיות בו היו עצומות והקהל "התמנגל" לו ורקד בסגנון "כולם על כולם", כך שמספיקות הסיבות הללו כדי שהמקום יהיה הצלחה מסחררת למשך שנים. אך כאמור זה לא כל הסיפור. בצלחות יוקרה הגיעו מנות ראשונות בסגנון אסיאתי גורמה וברמה נדירה. לפתע נפלו לי בראש כמה אסימונים בנוגע ליעדים האיכותיים והחזון של האנשים שבונים מקומות כאלה. התחוור לי כי האוכל בברים הגדולים אינו מתייחס לעובדה כי מדובר בבר / מועדון שיכול לפעול על הרבה אלכוהול, קוקטיילים טובים, האנשים הנכונים וזהו. האוכל ברמתו מתייחס ומגיב לרמת הקהל המבקר בו והרמה הייתה בהחלט גבוהה ובעלת סטנדרטים. "טו מייק אלונג סטורי שורט" למרות שהם לא היו חייבים, ולמרות שכל מקום כזה יכול היה להיות הצלחה רק בזכות העיצוב שלראותו היו רבבות עולים אליו ברגל, למרות כל זה בכל מגה בר מושקע שכזה היה לא פחות ממטבח שף ברמות הגבוהות שיש לניו יורק להציע. לעניות דעתי מנות כמו אלו שטעמתי ב"בודה קאן" הגועש תוך כדי שעפו עלי איברים נשיים מכל עבר והמוזיקה רעמה באוזניי (מגה-בר, כבר הזכרתי ?), מנות ברמה שכזו פגשתי אולי בשתי מסעדות בארצנו היפה.

"סופר בר" כזה היה גם ה"טאו" (tao) המפורסם אליו נמלטנו לאחר שנזרקנו מ"רובושון" (טוב לא ממש נזרקנו אבל ברחנו מפאת היחס המתנשא של אנשי המקום לאחר ששלושה ימים טרחנו כדי לארגן לנו מקומות). אך היו גם חוויות נעימות (גם ???? רק !!!!!) כמו החוויה הנפלאה ב:"גרמרסי טוורן" (Gramercy tavern) בה אכלנו את אחת הארוחות היותר טובות בביקור שלאחריה התחברנו עם כל עובדי המקום ועם ה-סו שף, שלקח אותנו לסיור בכל המחלקות של המטבח תוך כדי שטעמנו מנות תוך כדי סרוויס. החלפנו מספרי טלפון, הבטחנו שנחזור אך לא היה סיכוי בלו"ז ההולך ומתקצר, לו"ז המתווספים לו בכל יום ממליצים חדשים ומקומות מומלצים נוספים.

והיו גם ברים של יין בהם מוזגים מעל ל-150 כוסות יין (חלקם מעל ל-40 דולר לכוס) ותפריט בקבוקי היין עבה יותר מדפי זהב ומסעדות כמו "דל פריסקוס" האגדית (del friscos) שלוקח זמן לאכל כיצד מגיעים לרמה כזו של מטבח שף ושרות כשבמקום כמעט 300 כסאות !!! ועוד ועוד ועוד כפי שרק ניו יורק יודעת לגרום לך לחוות.

המכנה המקצועי המשותף
בין אם בר מגניב שצילמו בו קליפ של מדונה וכולם נראו כמו לני קרביץ ובין אם בר פלצני המושקע כמו התקציב השנתי של כוחות הגרילה במדינה קטנה באפריקה, בכל מקום שהלכנו ובייחוד בברים השייכים למסעדות בהם ביקרנו, רמת התפקוד של הצוות גרמה לנו מבוכה ותחושת תסכול גדולה. כמו בברים הענקיים בהם מגישים מנות גדושות טוסטסטרון כך גם בברים של מסעדות העילית בהם מגישים מנות ראשונות ב-35 דולר ומבלי להישאר מאחור, גם בברים המגניבים בהם מגישים את הסצנה, כולם היו מייצג של תרבות מזון ומשקאות מושקעת, מדהימה ומקצועית למשעי.

סטנדרטים, סטנדרטים ושוב סטנדרטים. רמת השירות, ההתמצאות בתפריט, טכניקות העבודה, הגיוון הקולינארי, הניקיון וההקפדה על הפרטים הקטנים ביותר, גרמו לי ולחברי להרגיש עד כמה אנו קטנים בעיר הגדולה הזו. לא גדולת מימדים גאוגרפיים, כי אם גדולת איכויות, גדולת תרבות מסעדנית וגדולת עקרונות בתורת האירוח וההסעדה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים !

בכל פינה בה ניתן לשפר את המוצר הרחב (רחב הכוונה למזון, משקה, הגשה, כלים, אוירה, עיצוב, שרות, אדיבות) לא נחסך תקציב ומאמץ. חשבו שם על הכל, לא פוסחים על שום נושא. לדוגמא: בכל אחד מהמקומות המארח אלפי מבקרים ביום אתה מצפה לרמת תחזוקה בעייתית של חדר השירותים מפאת העומס הרב שקשה לדמיין כיצד לעמוד בו, ובכל זאת, בכל אחד מהמקומות הללו היית שוכר תא שרותים ו"גר בו" ללא בעיה. בכניסה אליהם עומדת בדר"כ שידה ועליה בשמים יוקרתיים, מגבות מכובסות הממתינות לך, מים חמים זורמים בברז, מטליות לחות בשלל ריחות על פלטה השומרת על החום שלהם, כמה סוגים של סוכריות מנטה ומסטיקים ועובד נקיון הפותח לך את המים ומגיש לך את המגבת כשאתה מסיים. לאחר שאני וחברי הבנו את העיקרון השתדלנו להרבות בשתייה כדי שיזדמן לנו כמה שיותר ביקורים בחדר הנוחיות המפנק שבמקרים מסוימים היה צורך לקרוא לשומר כדי שיגרור אותנו על הרצפה החוצה משם.

התסכול של קלרה
קלרה שהיתה המארחת שלנו באה מתרבות אירוח מזרח אירופאית נדיבה. היא לא הצליחה להבין מדוע אנו מבזבזים כל כך הרבה כסף בחוץ כשיש כל כך הרבה אוכל בבית. בכל יום היה המקרר שלה תופח מקניות שהיא הייתה עושה בסופרמרקט הסמוך. בתחילה ניסינו כל מיני תחבולות להעלים את האוכל, זרקנו ביצים על אוטובוסים חולפים, האכלנו את החתול של השכן באוכל שהוא לא חלם עליו מעולם ולקחנו אוכל איתנו לחלק להומלסים, אך לא היה לנו סיכוי של ממש מול אלופת הגוש הסובייטי בריצה למרחקים ארוכים עם שקיות סופר עמוסות. ניסינו להסביר לקלרה שבאנו בשביל לבזבז כסף במסעדות וזו בעצם מטרת הביקור. למרות שהיא הנהנה בהבנה בראשה ידענו שהיא מתוסכלת מאוד והרגשנו עם זה נורא.

הפתרון הגיעה ביום העזיבה, רוקנו מזוודה אחת, תרמנו את הבגדים ומילינו אותה בדגים מלוחים ו"פירושקי" (מאפה מזרח אירופאי ממולא ומטוגן) ששלחה קלרה לחבריה בישראל, הלו הם הורי החבר שלי. כאשר דרכנו על מזוודת הדגים המוברחים וסגרנו בקושי את הריצ'רץ', שחררה קלרה אנחת רווחה אימהית על המזון ששלחה עימנו ל"ארץ הצנע".

בביקור הראשון שלי בניו יורק היה לי הספק פנומנאלי, הספקתי לבקר בערך בשנת אחוזים מהמקומות שתכננתי. כמו בכל כתבה אני מצרף פה את המייל שלי. אם יש בכם טיפת רחמים על כתב מסכן, תודיעו לי אם אתם מוצאים דיל על טיסה במחיר טוב, לאן אם לא.......... לניו יורק ! תודה.


רשימת המקומות: 
מסעדות מובילות

צרפתי
Pastis – no 9 ninth avenue (ה"קופי בר" של הניו יורקים ב"מיט פאקינג דיסטריקט") 212-929-4844

Belthazar – 80 spring st. (ה"ברסרי" של ניו יורק בלב הסוהו רק פי שלוש בגודלו. שתו שמפנייה על הבר וערכו קניות ב: dean & deluca הסמוך שהוא ה"טיב טעם" של הניו יורקים). 212-9681785

Mas - 39 downing st. near bedford st. (אמריקאי- צרפתי מאוד אופנתי ב"ווסט ויליג'"). – 212-255-1790

Latelier de joel robuchon – 57 e. 57th st. near park ave (במלון ארבעת העונות. גורמה "היי סוסאייטי" אמיתי ומתנשא של אחד השפים החשובים בעולם). 212-350-6658.

Café gray – warner building third floor Columbus circle at 59th st. (הביסטרו האהוב ביותר על הניו יורקים העשירים ובצדק. כמעט 7 מליון דולר השקעה בפנינה קולינארית אופנתית). 212-823-6338

Per se¬ - warner building forth floor Columbus circle at 59th st. (קומה אחת מעל ה"קפה גריי" בוורנר בילדינג. 250 דולר לאדם לארוחת טעימות של השף "תומס קלר"). 121-823-9335

Daniel – 60 e. 65th st. near park ave. (הניו יורקית המדוברת ביותר בעולם של דניאל באולוד). 212-2880033

Gean georges – Donald trump building Columbus circle 1 central park west at 60th st. (ז'אן ג'ורג' הגאון בקלאסית שלו עם המטבח הפתוח המרהיב). 212-299-3900).

איטלקי
Gramercy tavern – 42 e. 20th st. (חווית גורמה כפרי נהדר באמצע ניו יורק. נסו את ארוחת הטעימות של המאה דולר בערב). 212-477-0777

Del friscos -1221 Avenue of the Americas (גורמה מדהים על פני כמעט 300 כסאות ופיק אפ של לובשי חליפות בסוף יום עבודה). 212-997-9335

Tribeca grill – 375 greenwich st. (המפורסמת של דה נירו). 212-941-3900

Grimaldi's pizza - 19 Old Fulton St (הפיצה מברוקלין האהובה ביותר על מי שמחשיב את עצמו ניו יורקי אמיתי). 718-858-4300

אסיאתי
Spice markrt – 403 w 13th st. at ninth ave (האסיאתית-פיוז'ן של ז'אן ז'ורג' ב"מיט פאקינג דיסטריקט"– היסטרי, לא לפספס). 212-675-2322

Morimoto – 88 tenth ave at 16th st. (שף "הברזל" מזהרו מורימוטו באחת האסיאתיות המדוברות ביותר) 212-989-8883

Masa - warner building forth floor Columbus circle at 59th st. (גורמה אסיאתי קיצוני ויקר מאוד. המסעדה הנחשבת ביותר בניו יורק לשנת 2007). 212-823-9800

Nobu – 105 hudson st. (הסושי המפורסם של דה נירו. תענוג אסיאתי בטריאבקה). 212-219-0500

Saigon grill – 620 amsterdam ave. (הויאטנמית האוטנטית האהובה על דיילי אל על). 212-875-9072

Kobe club – 68 west 58th st. (הכל על טהרת ה"קובה ביף". שימו לב לתקרת החרבות והבדילו בין ה"קובה" המקומי ליפני) 212-644-5623

Koi – 40 west 40th st. (אסיאתית בינלאומית מעוצבת מאוד במלון בריאנט פארק) 212-921-3330

אירופאי
Resto – 111 e. 29th st. near park ave (בלגית עם 60 בירות ונקניקיות מדהימות). 212-685-5585

Aquavit – 65 e. 55th st. near Madison ave (גורמה סקנדינבי קיצוני לאוהבי הדגים הנאים). 212-307-7311

שלנו
Aroma espresso bar – 145 greene st. corner of Houston st. (הסניף המדובר והיפיפה של ארומה בסוהו בניו יורק). 212-533-1094

אמריקאי
Peter luger steak house – 178 broadway Brooklyn (מסעדת הבשרים האגדתית של ניו יורק). 718-387-7400

Dylan prime – 62 laight st. (מסעדת בשרים שיתכן שירדה מגדולתה). 212-334-4783

Corner bistro – 331 west 4th st. (המבורגר לילה היסטרי ב"ווסט ויליג'") 212-242-9502

Dumont burger – 432 union ave. Brooklyn (ההמבורגר הליילי של ברוקלין) 718-486-7717

מגה ברים
Buddakan – 75 ninth ave (אחד הברים המושקעים והמרשימים בעולם). 212-989-6699

Buddha bar – 17 Little West 12th St # 315 (הסניף הניו יורקי של ההצלחה מפאריז מ"מיט פאקינט דיסטריקט" התוסס). 212-647-7314

Soho house -29 9th Ave # 35 – (מועדון סגור לחברים בלבד ב"מיט פאקינג דיסטריקט". חייבים קונקשיין כדי להכנס). 212-627-9800

Tao – 42 e 58th st. (אסיאתי מרשים ומפורסם. סושי נדיר) 212-888-2288

Cellar room - 40 west 40th st (דאנס בר סליזי מתחת ל"koi" במלון "בריאנט פארק" רקדניות חצי ערומות במקום בקבוקים על הדיספליי של הבר).

בר יין
Morel – 1 rockefeller plaza (בר היין היוקרתי של ניו יורק עם יותר מ-150 יינות בכוסות. נסו את פלטת הגבינות והלבנים הגרמנים של Franken trocker) 212-262-7700

ניו יורקים אוטנטיים
419 W 13th St apt - (המקום הכי חם של ה"מיט פאקינג דיסטריקט").

Felix – 340 west broadway (בר מגניב עם הסאשן הכי טוב של ניו יורק בראשון אחר הצהריים. כל יום א' החל מ-16:00 ב"ויליג'") 212-431-0021

Flatiron lounge - 37 W 19th St ("בית ספר" לקוקטיילים. תפריט משקאות מתחלף ומדהים. נסו את ה – flights- מגש טעימה של 3 קוקטיילים) 212-727-7741

Employees only – 510 hudson st. (הבר האותנטי של עובדי הברים בניו יורק. ה"אברקסס" של ניו יורק מבחינת "ווייב" ופס קול) 212-242-3021

schiller's liquor bar - 131 rivington st. (הבר הצרפתי האותנטי של ה"low east side"). 212-260-4555

the lower east side toy company – 102 norfolk st. (נסתר ויפיפה. אלופים בקוקטיילים לשתייה בחושך).212-228-5098

milk & honey – 134 Eldridge st. (יש כתובת אבל לא בטוח שתגיעו. ה"סלואו ספיקינט" הגדול של ניו יורק בברים. ראשית מתקשרים ואח"כ מתפללים). מס' טלפון דרך האינטרנט.

Pdt (please don’t tell) – craft dogs in 8th st. between a ave. to 1st ave. (סוד ניו יורקי שמור מאוד. נכנסים דרך דוכן נקניקיות שבו מוצב תא טלפון שהוא בעצם הכניסה לבר). טלפון חסוי.

Pegu club - 77 W Houston St (לאונג' יפיפה ומקצועי עם תפריט קוקטיילים שלא פוגשים כל יום). 212-4737348

מקורות מידע טובים לברים ומסעדות
Zagat survey (התנ"ך האמיתי של הניו יורקים)
Time out new york (כמו אצלנו רק עבה יותר)
New york magazine