ליקר סברה הופיע בשנת 1963 מתוך שיתוף פעולה של חברת Seagram הקנדית (אז בבעלות משפחת ברונפמן) עם יקבי כרמל (אז כרמל מזרחי).בשנת 1990 הוסב ייצור הסברה על סוגיו ליקבים שבבעלות יקבי כרמל וב-2003 נרכש המותג על ידי יקבי כרמל מידי חברת סיגראם שנכסיה נמכרו ופוזרו בין מספר חברות ביניהן קוקה קולה. מירה איתן, מנהלת התקשורת של יקבי כרמל מציינת כי "בשנים האחרונות עבר המותג לבעלות מלאה של 'רויאל וויין'. ליקבי כרמל הזכות למכור את המלאי שנותר עד סופו"

מאז 1963 ועד סוף שנות ה-80 היה הליקר נוכח מאוד בבתי ישראל ואף היווה שגריר של כבוד בידי תיירים שבחרו לרכוש אותו בחנויות הדיוטי פרי כמזכרת מביקורם בישראל. ברבות השנים ובמקביל להתפתחות תעשיית היין הישראלית כמו גם הרחבת שוק יבוא היין והאלכוהוללישראל, כוכבו של הליקר דעך.

אליה וקוץ בה 

הניסיון הראשון להפקת הליקר נעשה על בסיס פרי הסברס, אלא שהניסיון לא עלה יפה. במקום זאת זכינו לליקר בטעם שוקולד מריר ותפוז בעל 30% אלכוהול שהיה, לדבריה של מירה איתן, "שילוב טעמים ייחודי, שלא היה קיים עד אז בעולם המשקאות החריפים... הוא המזוהה ביותר עם המותג סברה ועד היום אין עדיין בעולם ליקר מפורסם ממנו בטעמים אלו".

היינן פיליפ ליכטנשטיין שהיה אחראי על הליקר ביקבי כרמל משנת 1990 ועד שנת 2001/2 אז עברה האחריות ליקב בראשון לציון, מספר שבשנות ה-90 החליט המפעל שייצר את הליקר באזור רחובות לשתף פעולה עם כרמל מזרחי.סברה תפוז שוקולד היה הליקר המוביל ממנו יוצרו בשיאו כ-200 אלף בקבוקים בשנה.

יצור סברה תפוז שוקולד, היה ידני ומלאכת ההרכבה הייתה סבוכה. בתחילה היה מבוסס הליקר על מיצוי של תפוזים וזיקוק קקאו, לאחר מכן שונו השיטות. מתברר כי טעם התפוז מקורו היה בתרכיז (מוצר מדף) ודווקא הקקאו היה האתגר הגדול וגם זה שהעלה את מחיר הליקר. ליכטנשטיין זוכר היטב כי לצורך מיצוי הקקאו היו נקנים פולי קקאו ממדינות אפריקה כמו גאנה. בתחילה נקנה קקאו גרוס אבל מאוחר יותר נרכשו פולים שלמים קלויים שנגרסו במקום. אחת הבעיות העיקריות הייתה משקעים שהיו תוצאת תגובה של אוקסלט עם חומרים אחרים. בעיה אחרת הייתה סלידתו של הקהל מחלקיקים צפים במשקה ולכן הסינונים שעבר היו רבים, אפילו רבים מדי שכן הם פגמו במרקמו השמנוני והנעים.

מאוחר יותר הושק ליקר סברה בטעם קפה המבוסס על מיצוי כוהלי של פולי קפה קלוי. כמות הליקר שיוצר הייתה רבע מכמותו של ליקר תפוז שוקולד. יש הטוענים כי סברה קפה הושק בשנת 1985, אבל כבר בעיתון דבר מתאריך 17.11.1980 קיימת עדות כי "בארץ נמכר חיקוי של ליקר 'טיה מאריה' המפורסם (ליקר סברה)...", כך שייתכן ותאריך ההשקה אינו מדויק.

עם התיאבון הגיעו גם צרות. ליכטנשטיין מספר שבסברה קפה צצה בעיית כשרות לפסח בגלל שהמיצוי הכיל גם חילבה (קיטנייה). כך מצא את עצמו ליקר הקפה מורד מהמדפים מורדם ומונשם. עד לשלב בו נמצא פתרון לעניין הכשרות, הליקר כבר נשכח ונסיונות חזרתו לחיים כשלו. בשנת 2003 הוחלט ככל הנראה להחיות את תהילת מותג הסברה באמצעות השקת גרנד סברה המבוסס על השרית תפוזוני קומקוואט טריים בברנדי 777 של יקבי כרמל המיושן 3 שנים בחביות עץ אלון. מישהו אמר גראנד מרניה?

הֶסבר לסְברה שסָברה הוא שם הולם 

דיון בשאלה מדוע נקרא הליקר סברה (צבר בשפה האנגלית), הופך מיותר כמעט אם נזכור שהימים בהם יוצר ושווק לראשונה היו ימים בהם מדינת ישראל הלכה עדיין לאורו של דמות ה"צבר" הישראלי. ה"צבר", אותו מיתוס שהשימוש בו החל ככינוי לילידי הארץ בשנות השלושים של המאה ה-20, בעיקר בעקבות מאמרו של אורי קיסרי ב"דאר היום" (18.4.1931), זכה גם לחיזוקים רבים מסוכני תרבות שונים בארץ, כפי שמספר פרופ' עוז אלמוג בספרו הצבר-דיוקן (הוצאת עם עובד).

מותג ה'"צבר" היווה השראה לתעשיות רבות, ובהן תעשיית הרכב שבנתה מכונית ספורט ישראלית בשם סברה, סוכנויות נסיעות כמו סברה טורס, הוצאת ספרים סברה, בי"ס ללימוד אנגלית בשוויץ ובאנגליה בשם סברה סאמר סקול. משפחת ברונפמן מצאה דרך נוספת לחיזוק הקשר בין הצברים ליהודי התפוצות באמצעות ליקר סברה. 

הצבר מתפורר וליקר הסברה מתעורר 

מגמת התחזקות דמות הצבר הישראלי לא האריכה ימים.בספרו "הצבר-דיוקן",כתב פרופ' אלמוג כי שלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים היו הימים בהם מיתוס ה"צבר" החל להתפורר. אותם אמצעים(סוכני תרבות) שהרימו אותו על נס, החלו מטיחים בו ביקורת ולגלוג. ולמרות זאת אנחנו עדים לכך שדווקא באותם הימים הפופולאריות של ליקר הסברה התחזקה כאילו ריחף מעל לדיון הציבורי הנוקב במה שהוא המקור לשמו.

ליקר הסברה המשיך לבעוט, עדויות לכך ניתן למצוא למשל בכתבה שכותרתה "פירות וירקות מישראל 'נחטפים' בתערוכת ברלין" בעיתון דבר 2.2.1975 : "155 ליטר ליקר 'סברה' נקנו במשך שלושה ימים על ידי תושבי ברלין המערבית בביתן הישראלי..". על הפופולאריות של הליקר ניתן גם ללמוד ממודעות פרסומת למופעי תרבות שונים בהם מובטחת הגשתה של כוסית מן הליקר המשובח במהלך קוקטייל שלפני או בתום האירוע. (אורה זיטנר חגגה כהוגן), חברת התעופה הלאומית, גם היא עודדה את התקבלותושל ליקר הסברה כמותג לאומי. יותר מכך כתב דן ארקין בעיתון מעריב (12.4.1984) "בעשרת הימים של אפריל הגיעו לארץ לקראת חג הפסח 40 אלף תיירים... כל תייר המגיע בימים אלה ועד סוף הפסח לנמל התעופה בן גוריון מתכבד בכוסית ליקר ישראלי 'סברה', שמגישות עובדות לשכת התיירות בנמל התעופה". היש שיווק טוב מזה? 

שערוריה בבית המשפט
ברבות הימים, את תהילת הסברה ביקשו לחלוק גם האחים שור. וכי למה לא לחלוק רווחים? שינוי קטן בשם המקורי הביא את הצדדים לעימות משפטי. מיכל הולצמן מעיתון מעריב (8.2.1984) כתבה על הסכם פשרה שהושג לפיו יופסק שיווקו של ליקר בשם "סברה'ס". זאת לאחר שחברת 'יצרני שיכר לאומיים' אשר מייצרת את ליקר הסברה תבעה את האחים שור מירושלים, בשל הדמיון לשם ולצורת הבקבוק הרשומים כסימנים מסחריים. ביהמ"ש קבע כי האחים שור יורשו לשווק ליקר בשם "צברים" בתנאי שגם צורת הבקבוק תשונה.

שערורייה על זמנית שכן הבקבוק המזוהה עם ליקר הסברה הינו בקבוק דמוי אמפורה פיניקית בת 2000 שנים המוצגת במוזיאון תל אביב. והאם מישהו ביקש את רשות הפיניקים לחקות את אומנותם? 

בנימה אישית
כמי שגדל כילד בשנות ה-70-80, ליקר הסברה חקוק היטב בזכרוני. הבקבוק הפיניקי המפואר שימש את אבי הפולניביצירת קוקטיילים לערבי משחק הקלפים של יום שישי, אשר התכנסו בבית הורי. קיבוץ גלויות של ממש. עד היום ניתן למצוא מתכונים ברחבי הרשת לקוקטיילים שבתוכם אחד מסוגי ליקר הסברה. לי זכור בעיקר ערבוב של פרילי בטעם תות עם ליקר סברה המקורי (שוקולד תפוז). כילד שטעם לראשונה קוקטייל אלכוהולי הייתה זו חדווה שאשא עימי גם הרבה לאחר שליקר הסברה יוותר רק זיכרון רחוק.