בעולם היין המסורתי, ניתן דגש רב לנושא הטרואר. דובר רבות על בית הגידול הייחודי של היין, שנותן לו את אופיו המיוחד. גם ביינות העולם החדש אט אט מחלחלת ההכרה כי יין ייחודי, אינו רק ביטוי ליכולותיו הגבוהות של היינן אלא גם לבית הגידול יש ביטוי חשוב וכי יש לדבר השפעה רבה על ייחודית המוצר המוגמר.

באירופה, נזירים תיעדו במשך מאות שנים את ייצור היין וכך התגלו אזורי יין ייחודיים, עם הזנים ושיטות הגידול המתאימים להם ביותר. אך קדם להם בהרבה התיעוד של שיטות עיבוד וייצור ושל אזורי יין ייחודיים בארץ ישראל, מהם הובאו היינות לניסוך המזבח בבית המקדש.

מסכת מנחות עוסקת בדיני קורבנות העשויים מסולת חיטים או שעורים. קורבנו אלו נקראים "מנחות". ו"מנחת נסכים" הן אותן מנחות שהובאו יחד עם יין. ליין זה שהובא כחלק מהמנחה לבית המקדש, היו דרישות איכות מוגדרות, שכללו גם סיווג של אזורי הגידול וגם כללי עיבוד הכרם וייצור היין. בפרק ח' במסכת מנחות, משניות ו' ו-ז', בוארו נושאים אלו.

אזורי גידול:
במשנה מסופר כי היין שהובא לבית המקדש היה מאזור שנקרא "קרותים והטולים" (בגרסת התלמוד: "קרוחים ועטולים"). לפי פרשנות המשנה ל'אלבק', אזורים אלו נמצאים באזור יהודה. בדרגה שנייה היה היין שהובא מאזורי "בית רימה ובית לבן בהר, וכפר סיגנא בבקעה". לפי הפרשנות הנ"ל, אזורי ההר המוזכרים הם ביהודה, דרומית מערבית לשילה, ואילו כפר סיגנא נמצא בגליל התחתון, באזור ציפורי. ומבארת המשנה שבאמת כל יין כשר, אלא שהביאו דווקא ממקומות אלו את היין, שכן היין שהובא משם היה המשובח ביותר.

שיטות גידול:
במשנה פורטו גם שיטות הגידול הרצויות. לא מביאים יין מכרם בעל אדמה כחושה הטעונה זיבול, שכן ייתכן והיא לא דושנה כראוי ונמצא היבול פגום. מסיבה זו גם לא מביאים מכרם הטעון השקיה, שכן אם הכרם לא הושקה כראוי, שוב נמצא היין נפגם. וכן לא מביאים יין מכרם שנזרע בגידולי שדה בין הגפנים, מאחר ובדרך זו כחשה הקרקע ואיכות היין נפגמת. בנוסף, יש להביא יין מגפנים ללא הדליה, שהאשכולות גדלים סמוך לקרקע. וכן יש לעבד את הקרקע סביב הגפן פעמיים בשנה.

שיטות ייצור:
המשנה גם מתייחסת לשיטות הייצור הפסולות. אין מביאים יין שנותרה בו מתיקות, יין שדבק בו ריח עשן, או יין מבושל. לגבי יין מענבים שהצטמקו בשמש, נאמר שלא להביא, אך אם הביא, היין כשר בדיעבד. ונחלקו רבי יהודה וחכמים על יין "ישן" (שכבר עברו עליו שנים עשר חודש). רבי יהודה אוסר שכן היין איבד את חיוניותו ואדמומיותו, ואילו חכמים מתירים.

שיטות איחסון:
במשנה מתואר שאת היין לא היו שומרים בכדי חרס גדולים אלא בחביות קטנות, כדי לשמור עליהם שלא ייפגמו. ולא היו ממלאים את החבית עד למעלה, כדי לאפשר ליין מעט מגע עם האוויר, שהיה גורם אחר כך לנידוף יתר של הארומות עם פתיחת החבית (ככל הנראה בגלל החומצות הנדיפות).

בקרת איכות:
לאחר מכן, כשרצו למזוג את היין מהחבית, נמנעו מלקחת יין מהשכבה העליונה בשל קרום לבן המכונה "קמחין" שהיה מתפתח על היין (עד ימינו, הקרום הלבן שנוצר על יינות השרי נקרא FLOR, מלשון קמח). וכן נמנעו מלקחת יין מתחתית החבית בשל משקע השמרים שנשאר שם, ולכן לקחו את היין רק מהשליש האמצעי של החבית. רבי יוסי בשם רבי יהודה החמיר בדרישות האיכות ופסק כי יין שהתפתח בו קרום ה"קמחין" הלבן נפסל, אך חכמים התירו.

עבור העוסקים במלאכה, משנה זו הינה מרתקת מבחינת הבנת מוצר היין כפי שהיה בימי קדם. מדובר ביין שכבר לאחר שנה היה מאבד את צבעו וחיוניותו, היה תוצר של סניטציה ירודה עם משקעי שמרים, עם VA גבוה ועם קרום פטרייתי.

בימינו, ניתן בקלות להתנשא ואף לזלזל באיכויות יין שכאלו. אך חשוב לזכור כי הפער המדעי והטכנולוגי בין אותם זמנים לימינו הינו עצום. ואילו ביחס לאיכות שאר היינות שהיו זמינים באותם הימים, היין שהובא לבית המקדש נחשב למוצר סופר-פרימיום. וחכמים, שהבינו את חשיבות הטרואר ואת חשיבות שיטות הגידול והייצור, קבעו את סטנדרטים גבוהים וברורים עבור היינות הבאים בשערי המקדש. רק יין שנבצר מכרמים באזורים נבחרים, מחלקות שעובדו לפי דרישות קפדניות, יוצר לפי כללים מוגדרים ואוחסן בתנאי איחסון נאותים, רק יינות אלו נחשבו למשובחים מספיק וראויים לשימוש ב"מנחת נסכים".