צילום: עדיאל מזרחי
יום שישי חמים במיוחד ביקב שורק. השקת היינות החדשים של אחת.
מקבלת את פניי ניצן, זוהרת בלבן. דומה שזה עתה יצאה מתווית הבקבוק המעוצבת שלה. הבקבוק הוא פשוט יפה, מתנה מרשימה גם למי שאינו מבין ביין. הקרדיט, כך משתפת ניצן, מגיע לקדם שנער שעיצבה.
גם השם שונה וייחודי, אחת, רב משמעויות, מעורר סקרנות. ניצן מספרת שהשם הזה ליווה אותה תמיד, באיטלקית בספרדית, ולבסוף, וטוב שכך, בעברית. פשוט כך, עם ניקוד, אותנטי, תנכ"י משהו.
ניצן מגיעה מעולם המסעדנות. מסעדת טאפסים תל אביבית שכבר לא קיימת, תהל שמה. שם היא נחשפה ליין. קורסים של חיים גן ושותפיו דאז מאיש הענבים, מעט הדרכות, סיור יקבים באיטליה והנה כבר יש לנו אהבה. לימודים במילאנו, תואר ראשון, תואר שני במדריד, עבודת קיץ במהלך הלימודים ביקבים איטלקיים ומשם (2008) לדרום אפריקה, שם היא עובדת ביקב של מיכאל דוברוביץ׳. מיסטר סוביניון בלאן, הם קוראים לו שם, יינותיו עטורי פרסים, מקור השראתה של ניצן ליין הלבן.
החלום של ניצן היה להקים יקב קטן, לא עכשיו, לפנסיה. היא חוזרת לארץ, מתמקדת במשפחה הגדלה, שני בצירים בברקן מבהירים לה שזה לא היא, והנה החלום ליקב בפנסיה מקבל קיצור דרך משמעותי, למעשה ניצן כבר שם.
ב 2014, בציר ראשון של 2,000 בקבוק מחלקה בגבעת ישעיהו, רוסאן ויונייה.
גם אני חולם להקים יקב קטן לפנסיה, אבל ניצן גם יכולה
עד 2018 ניצן מייצרת יין בקיבוץ גבע, הפרטת הקיבוץ גררה החלטה על סגירת היקב המקומי וניצן מוצאת אכסניה מתאימה ליצור יין ביקב שורק. כיום היא מייצרת כ 4,500-5,000 בקבוקים בשנה, במה שנראה כגודל אופטימלי עבורה, ולהזכירכם היא עושה הכל, שיווק, מכירות, הפצה, למסעדות לחנויות יין וללקוחות הפרטיים.
אז מה נשתה, ניצן?
צילום: עדיאל מזרחי
רוסאן-ויונייה 2019 – בערך חצי-חצי בין הרוסאן והויונייה. יין רך, טעים, השימוש בחבית משומשת יוצר תיבול מרוסן ועדין. מהלך הבלנד קורה ממש לפני הביקבוק. מינימליסטי, מקסים, נעים לשתיה, רגוע ומרגיע.
שנין בלאן 2019 – עשוי 100% שנין, מהכרמים של ננה. אני מאד אוהב את הטאצ' המדברי. הוא מעט שונה. חומציות נעימה, גוף קל עד בינוני. כשמונה חודשי חבית (רק 45% בחבית) מוסיפים רקע מצוין. יין טעים, הוא לא במרכז הקונצנזוס בטעמיו. צריך לאהוב אותו. אני מאד אהבתי.
רוזה 2020 – לראשונה. מיוצר מגרנאש ממצפה רמון. שוב, היחודיות של המדבר, עם הבדלי הטמפרטורה הגדולים בין יום ללילה שנותנים לו יחוד ואופי משלו. בוקבק לפני כחודש, צעיר מאד. צבע מקסים, לא פשוט להוציא צבע כזה מגרנאש. והתוצאה היא מאד דרום צרפת. יין רגוע, סיומת חומצית, כיף של יין.
לסיום טעמנו גם רוסאן-ויונייה 2018 ו 2017
רוסאן-ויונייה 2018 – כאן הרוסאן שולט (70%), החבית מורגשת יותר, אשכולית ו"טרופיקל" ברקע, חומציות טובה מעט מרירות בסיום. יכול להתיישן עוד כשנתיים, אני לא הייתי ממליץ להמתין. אני חושב שהוא טוב עכשיו.
רוסאן-ויונייה 2017 – הצבע המוזהב שלו מעיד על הגיל המעט מתקדם. פחות רענן, יותר בומבסטי באף, אבל נעים מאד בחיך. חמיצות מעודנת מלווה עד לסיום. הוא טוב, מצליח להתיישן במקום שלא מצפים. 2017 טוב לדעתי מ 2018, ואני נהניתי יותר מה 2019 ששתינו קודם לכן.
אז מה היה לנו?
אחת מצליחה להעמיד נבחרת ראויה של יינות חדשים, מבטיחים, צעירים ברוחם, עדינים, מאופקים ובעיקר טעימים. הקו המאפיין הוא הבציר המוקדם, אחוז האלכוהול הנמוך יחסית (כמו שצריך), החומציות הגבוהה יחסית והטעמים הירקרקים והרעננים שאני מאד אוהב ביין לבן. גם הרוזה נראה מבטיח, לא מראה סימנים של שנה ראשונה, אלא להפך, מקרין ביטחון, חושף עוד צד מיכולת הטיפול הטובה של ניצן ביין. מקווה להמשכיות.
דומה שהזמן עושה את שלו לטובה, שכל בציר טוב מקודמו ו-אחת מטפסת עוד שלב במעלה קונצנזוס היין המקומי הצפוף.
לחיים!
