כרם מונטיוני // צילום: דינה בר אולפן
לוקחים את הזמן לאט באומבריה
את הפרק על אומבריה במדריך הטיולים לאיטליה של זאב יפת (מסדרת פספורט לאירופה), פותח המחבר באומרו שהגם ששכנתה של אומבריה – טוסקנה, גונבת לה את ההצגה, תהיה זו טעות מבחינת המטייל במרכז איטליה להתייחס אל אומבריה כאל שטח שיש לעבור בו במהירות, רק על מנת להגיע אל העיקר, אל טוסקנה. לאחר ששבתי לאחרונה מטיול באומבריה ובכך השלמתי ביקור בשני המחוזות, אני מצטרף לדבריו בחום. לא רק שאין למהר ולעבור באומבריה, אלא שההיפך הוא הנכון, כדאי לקחת אותה לאט, בנחת רוח וליהנות מן השלווה ומכל מה שיש לחבל ארץ מקסים זה להציע, ויש לה המון: נופים משגעים, עיירות וכפרים מבוצרים מימי הביניים, קתדרלות מרשימות, מרחבים מוריקים אין סופיים, תושבים נחמדים, מטבח מקומי טעים (אוי הטארטופו והפורצ'יני, המרקים ובשר הכבש העדין) ויינות נפלאים, לחובבי האדומים והלבנים גם יחד. לפניכם מספר רשמים, טיפים והמלצות מכלי ראשון. בעידן אחר נהגנו לומר: לגזור ולשמור.
המחוז המכונה "הלב הירוק של איטליה", הינו אחד הבודדים מבין מחוזות איטליה שאין לו מוצא לים. הוא ממוקם ממש במרכז המדינה במרחק נסיעה נוח מהבירה רומא (כשעתיים נסיעה עד לקצהו הדרומי של המחוז) וממזרח לטוסקנה. למטייל באומבריה שביקר בעבר בטוסקנה יהיה זה סוג של "דז'ה וו", אבל רק "סוג של", יש מן הדומה, אבל איכשהו אומבריה מרגישה יותר "אותנטית" ופחות תיירותית. באזורים מסוימים שלה מזכירה אומבריה דווקא יותר את צפון המדינה (אגם טרסימנו, האזורים ההרריים שסביב גוביו בצפון המחוז, מונטי סיביליני במזרח, או מפלי מרמורה המדהימים) ואילו באזורים אחרים יש רמזים לדרום השונה כל כך (למשל העיר ספולטו). אם כבר עושים השוואות, אין ספק שהקפה טעים יותר בצפון איטליה ואילו הפיצות איכותיות יותר בדרום המדינה, אבל אל דאגה, גם כך יש באומבריה די והותר מה לאכול ולשתות.
לפני שנגיע ליינות המקומיים שהם כידוע עיקר המטרה באתרנו, אי אפשר בלי כמה טיפים והמלצות למטיילים. ראשית, פרוג'יה, אסיזי והערים האחרות של החבל הן מקסימות וכמובן בבחינת ביקור חובה, אבל בחייכם, אומבריה היא ממש לא המקום ללינה בעיר, לצורך כך, תבחרו לכם אחד מבתי החווה הרבים הפזורים לאורכו ולרוחבו של החבל, רבים מהם בתוך שמורות טבע ותיהנו מן השקט והרוגע, הנוף הירוק ומתוצרת החווה המגוונת שתוגש לכם בחפץ לב, החל מיין, דרך שמן זית וריבות ועד ביצים.
כבר הזכרתי, אין לפספס את פרוג'יה - אם מזדמן לכם להגיע בחודש יולי נסו לכוון עצמכם אל פסטיבל הג'אז העולמי ואם באוקטובר אז לפסטיבל השוקולד הבינלאומי, אין לשכוח שזהו מקום משכנו של מפעל פרוג'ינו יצרני ה Baci המפורסם. לחובבי הקניות, בפרברי פרוג'יה על הכביש הראשי לכיוון דרום תמצאו שורת מרכזי קניות מזמינים.
אתר חובה אחר הוא אסיזי המיוחדת במינה (אם אתם בענייני דתות נסו להגיע בראשית אוקטובר ל Festa di San Francesco, כאשר מכל העולם מגיעים לכאן מאמיני הזרם הפרנציסקני בנצרות, אשר נוסד באסיזי על ידי תושב המקום שקיבל את הכינוי פרנציסקוס הקדוש). גם אם שבעתם מביקור בקתדרלות ובכנסיות, לא תוכלו שלא להתלהב מהבזיליקה על שם אותו קדוש נוצרי, ללא ספק אחד המבנים המרשימים באיטליה כולה.
גם למי שכבר ראה מפל או שניים בחייו, מומלץ שלא לפספס את Cascate di Marmore, רק שימו לב להגיע לכאן בזמן שהמפלים זורמים (זו אינה טעות, מדובר במפל מלאכותי שנבנה בתקופה הרומאית וכיום זורם רק למשך מספר שעות ביום). מומלץ להגיע מעט לפני תחילת הזרימה על מנת להתרשם משיטפון המים הקרב ובא.
כמעט לכל כיוון אליו תביטו באומבריה, יתקלו עיניכם בעיירה או כפר מבוצרים מימי הביניים על ראש גבעה. האווירה מדהימה, ממש מסע לאחור בזמן והנופים מן הפסגה משגעים. המרשימים שבין הישובים המבוצרים הם גוביו, ספלו, ספולטו ומונטפאלקו, אותה עוד אזכיר בהמשך. ממש על גבול טוסקנה שוכנת אורבייטו ובמרכזה הדואומו המפורסם, מבנה מונומנטלי המהווה חגיגה חזותית של ממש. לא לפספס ביקור לפחות באחד מן השווקים הכפריים הפזורים בחבל. את רשימת השווקים וימי פעילותם ניתן לאתר בקלות בכל אתר תיירות מקומי.
קפראי וזן הסגרנטינו – מחוללי מהפכת היין של אומבריה
ענבי סגרנטינו ממתינים למעיכה ביקב מונטיוני // צילום: דינה בר אולפן
עד לשנות ה 90 של המאה הקודמת, איש כמעט לא הכיר את יינותיה של אומבריה וודאי האדומים שבהם. יינות לבנים יוצרו בעיקר מענבי גרקטו (Grechetto) ובגזרת היין האדום שלטו יינות הפסיטו המתוקים מענבי Sagrantino, כאשר ייבוש הענבים והמתיקות היו האופן שבו התמודדו עם הטאנינים העזים של הזן. אולם בראשית 1990, העלה היצרן המקומי Marco Caprai את יינות החבל לתודעה הבינלאומית, כאשר יצר יינות יבשים בעלי איכות מפתיעה להפליא, בעלי פרי יוצא דופן, שופעי טאנינים מעודנים, עם יכולת השתבחות טובה. היתה זו תחילת מהפכת היין של אומבריה. הזן האחראי למהפכה, היה אותו זן של יינות הפסיטו – Sagrantino. הסוד – עבודה זהירה ועדינה בכרם וביקב, על מנת שלא לאפשר לטאנינים להשתלט על היין.
כיום, Montefalco Sagrantino הוא אזור DOCG (דרגת האיכות הגבוהה ביותר באיטליה) המשתרע על פני מעל 8,000 דונם ובו קרוב לחמישים יצרנים. אזור יין זה, האיכותי ביותר מבין אזורי היינות האדומים באומבריה, סובב את העיירה מונטפאלקו אשר על שמה נקרא האזור וכולל כמה כפרים נוספים מסביב. על פי כללי הייצור, 95% לפחות מן הענבים ביין מזן הסגרנטינו ואילו עד 5% מענבי הזן Trebbiano Toscano. יינות סגרנטינו ייצאו לשוק רק לאחר ששהו לא פחות מ 12 חודשים בחבית ולפחות 4 חודשים בבקבוק. אחת הסברות היא שמקור הזן סגרנטינו דווקא במזרח התיכון, וכי הגיע לאיטליה עם הנזירים הפרנצסקנים ששבו מן העלייה לרגל לארץ הקודש, ומכאן גם שמו, הלקוח כנראה מן המילה sacre – קדושה.
Montefalco Rosso DOC, הסיווג השני הנהוג באזור, מאפשר ליינן גמישות רבה יותר. המרכיב המרכזי כאן הוא דווקא זן הסנג'יובזה המוכר מטוסקנה השכנה, אשר חלקו ביין הינו בין 60 ל 70 אחוזים, ענבי סגרנטינו נכללים אף הם בבלנד, בשיעור של 10-15% ומשלימים את היין ענבים אדומים אחרים, לפי בחירת היינן (כולל זנים בינלאומיים), בשיעור של 15-30%. אותה גמישות מאפשרת יצירת מגוון רחב של יינות, בעלי ארומות וטעמים שונים וכמעט כל Rosso שטעמנו בביקורנו באומבריה היה שונה מקודמו. השילוב בין הזנים הבינלאומיים לסנג'ובזה ביינות Montefalco Rosso הזכיר לי במידה רבה את יינות "סופר טוסקן" המוכרים מן החבל השכן, אותם בלנדים שיצרו "המורדים" בקרב יצרני טוסקנה, אשר ביקשו לייצר יינות המתעלים מעל הבינוניות שאפיינה באותה תקופה את יינות קיאנטי, מבוססי הסנג'ובזה. אם תרצו: "סופר אומבריאן". לא מעט מן היינות הנמנים על סיווג זה היו בעיניי איכותיים ומעניינים לא פחות מחלק מיינות סיווג סגרנטינו הגבוה.
יצרנים מרכזיים (אין באזור יקבים גדולים ממש) הם כמובן Arnaldo Caprai, היקב שהחל את המהפכה, Tabarrini, ,Lungarotti DiFillipo ו Scacciadiavoli ואולם הנאה לא פחות גדולה מסב דווקא ביקור ביקבים משפחתיים קטנים, כמו למשל יקב Montioni (בהמשך).
יין ושמן זית לרוב
מבעבע רוזה של יקב סקצ'יאדיאבולי // צילום: דינה בר אולפן
מתוך ששת ימי הטיול שלנו באומבריה, החלטנו להקדיש יום אחד ליקבים וליינות של מונטפאלקו (בשאר הימים הסתפקנו בלשתות מיינות החבל, על כל אזורי המשנה שלו – פרטים בהמשך). מאחר ואת יינותיו הנפלאים של יקב ארנלדו קפראי יצא לי כבר לשמחתי לטעום לאורך ולרוחב לפני שנים אחדות, בתערוכת היין Vinitaly (וזו היתה עבורי למעשה ההיכרות הראשונה עם יינות מונטפאלקו), בחרתי לבקר ביקבים אחרים.
Scacciadiavoli – שורשיו של היקב עוד בשנת 1884 וגם הסיפור שמאחורי שמו עתיק יומין. מספרים על עלמה צעירה ואחוזת דיבוק שחיה בכפר במאה ה 14, לבית הצעירה הגיע מגרש שדים ידוע, אשר ציווה עליה לשתות יין אדום מקומי (מן הסתם מזן הסגרנטינו), השיקוי הצליח והשד גורש. מכאן שמו של היקב: "מגרש השדים" (sccaciare diavoli). אגב, גרסה אחרת (מחתרתית משהו) של הסיפור, מספרת שאותה עלמה אחוזת שד נהגה לשתות מן היין ולהירפא במהלך ביקוריה התכופים באחוזתו של האציל המקומי, אשר נהג לפצות את בעלה של העלמה על היעדרה מן הבית בבקבוק יין ששלח עמה בכל פעם.
שדים אמנם לא פגשנו ביקב, אבל בעלמות צעירות, בניינים מרשימים, אירוח בלתי נשכח ויינות נהדרים, בהחלט כן. הגענו ליקב באמצע אוקטובר (אוקטובר הנעים והשחון ביותר מזה עשרות שנים כך נאמר לנו), יום לאחר הבציר האחרון לעונה, בציר הענבים ליינות Passito המתוקים, שנחו להם לייבוש על מדפי עץ באולם מאוורר מול מרכז המבקרים. הביקור באזור הייצור של היקב היה מרתק וכלל בין היתר היכרות עם מכשיר מראשית המאה ה 20 המייצר אדים לניקוי החביות, חבית בתכולה של 100,000 ליטר משנת 1909 מצופה בחלקה הפנימי בפיברגלס והמצויה עדיין בשימוש, לצד חביות של 500 ליטר וגם חביות באריק סטנדרטיות ועוד. קבלת הענבים נעשית בקומת הקרקע ואילו פעילות הייצור מתבצעת מתחת לפני האדמה, כך שמתאפשר שימוש בגרביטציה.
שולחן האירוח ביקב התמלא בכל כך הרבה מטעמים, עד שלא היינו בטוחים אם אלו נועדו ללוות את היין, או להיפך. כמעט כל יצרן יין במונטפאלקו מייצר גם שמן זית ולכן במהלך טעימת היין יגישו לכם לטעימה שמן זית מזיתים שונים או בשיטות כבישה שונות, יקב Scacciadiavoli בהחלט לא היה יוצא דופן מבחינה זו.
הטעימה לא דילגה כמעט על אף אחד ממגוון יינות היקב. התחלנו במבעבע היבש (Brut) המיוצר בשיטה הקלאסית הנהוגה בשמפיין (באיטליה היא קרויה Metodo Clasico) מענבי סגרנטינו (85%) ושרדונה, ויושב 96 חודשים על שמריו (בציר 2011), ועם המבעבע הוורוד הנפלא מבציר 2014, ביקב התפארו שהם היחידים המייצרים מבעבע רוזה מ 100% ענבי סגרנטינו (היין מומלץ בחום לשרה נתניהו ויתר חובבי השמפניה הוורודה שבינינו). מכאן עברנו ל Montefalco Grechetto 2018 יין כמעט שקוף, רענן, עמוס פרי צהוב ופרחוני, המיועד לשתייה צעירה ול Montefalco Bianco 2017, בלנד מרתק של זנים (Trebbiano Spoletino, Grechetto, Chardonnay) אשר ישתבח בבקבוק למשך 6 עד 7 שנים לפחות.
בלנד Montefalco Rosso של יקב סקצ'יאדיאבולי (טעמנו בציר 2016) מורכב בהתאם לכללי הייצור האזוריים, מ 60% ענבי סנג'יובזה, 15% סגרנטינו ו"הענב האדום הנוסף" כאן הוא מרלו. היין מיושן בחביות מגדלים שונים למשך 12 חודשים (אף שאין כל חובה לכך מדגישים ביקב) ועוד חצי שנה בבקבוק. התוצאה נפלאה ואלגנטית מאוד. Montefalco Sagrantino הוא יין מצוין שתהליך הייצור שלו מעניין לא פחות מן היין עצמו. הענבים תוססים בחביות עץ צרפתי קטנות בנות 100 ליטר, מחצית מן היין משתבח בחביות באריק (15% מתוכן חדשות) ומחצית בחביות גדולות, לתקופה של שנתיים. לאחר מכן נותרים הבקבוקים לשכב ביקב למשך שנה נוספת. טעמנו ונהנינו מבציר 2014 (אנימלי, פירותי עם רמזים אגוזייים, טאנינים מוחצנים אך מאוזנים, חמיצות מרעננת) ונאמר לנו שהוא צפוי להשתבח בבקבוק למשך עשור לפחות. בלי קינוח אי אפשר כמובן וכאן נכנס לתמונה Montefalco Sagrantino Pasiito DOCG 2015 (כאמור ענבי גרסת 2019 של היין נחו לייבוש ממש מעברה השני של החצר). פסיטו כמו שפסיטו צריך להיות.
העדפנו לבקר גם ביקב קטן יותר ומשפחתי, וכך הגענו ליקב ולבית הבד Montioni (תודות חמות לגיא הרן מ Vinspiration שעשה עבורנו את הקישור), השוכן ממש בתוך העיירה מונטפאלקו, בחצר הבית של המשפחה (בארץ כנראה שלא היו מקבלים היתר ליקב). את פאולו המקסים פגשנו עומד על סולם מעל לקראשר ומועך את ענבי הבציר האחרון לשנה, שהגיעו ממש באותו בוקר מן הכרם. כאשר סיים כעבור דקות אחדות כשאינו חל מלהתנצל על העיכוב (ממש ללא צורך), החל לסייר עמנו ביקב הקטן, העובר כעת הרחבה עם בניית מרתף שיאפשר עבודה בגרביטציה (מסתבר שגם באיטליה רישוי אינו עניין של מה בכך, פאולו התלונן שהמאבק לקבל היתר הבנייה למרתף ארך שנים...).
יין ma.gia של מונטיוני // צילום: דינה בר אולפן
טעימות? לא כל כך מהר. לאחר הביקור הקצר ביקב מעלה אותנו פאולו על טנדר הסיטרואן ברלינגו שלו ומוציא אותנו לסיור, ראשית בכרם ולאחר מכן למטע הזיתים, השוכן ממש בקצה הגבעה עליה יושבת העיירה ומשקיף אל האזור כולו ("הנוף היפה ביותר במונטפאלקו"), לא ניתן להימנע מלהירגע למשך כמה דקות בישיבה על ספסל העץ הצופה לנוף ולספוג את כל היופי הזה. חלק מן העצים במטע עתיקים ביותר ובנו לעצמם במשך השנים תצורות יוצאות דופן. אי אפשר שלא להתאהב בפאולו ובאהבתו העזה לעצי הזית, לגפנים ולתוצרתם – תוצרת ידיו. ביקור מומלץ ביותר לכל מטייל באזור (לתאם מראש).
קופצים על הברלינגו ובחזרה ליקב לטעימות של שמני זית עליהם גאוותו של פאולו פחותה לא פחות, וכמובן יין. גרקטו לבן צעיר (2018), רוסו 2016, גם כאן המרלו הוא "המספר הנוסף", וגולת הכותרת – שתי יינות הסגרנטינו של היקב. הסגרנטינו הראשון ששתינו מבציר 2015 היה עדיין צעיר מאוד ונהדר עם אף מן הסוג שגורם לך לרצות ולהריח עוד ועוד. התסיסה נעשית כאן במיכלי אלומיניום וההתיישנות למשך תקופה של 20-30 חודשים (משתנה לפי הבציר) בחביות באריק מעץ צרפתי. Montefalco Sagrantino Ma. Gia 2015 DOCG הוא יין יוצא מן הכלל, לא פחות מזה. היין יוצר על מנת לחגוג את קיומו של הדור הרביעי של המשפחה מאז החלה בייצור שמן זית ויין – הם שני בניו של פאולו- מטאו (Ma) וג'יאקומו (Gia), וביחד - Magia – קסם. אכן זהו קסם של יין, עם ארומות של שזיפים, ליקר דובדבנים, ליקריץ, קקאו, שוקולד מריר ואדמה רטובה, מורכב מאוד בפה ועם סיומת נפלאה.
אומבריה היא לא רק סגרנטינו
נוף אופייני במונטפאלקו // צילום: דינה בר אולפן
באיטליה עמוסת אזורי היין הרשמיים, מונטפאלקו הוא אמנם אזור יין מרכזי, אבל ממש לא היחיד. היכן שלא תטייל כאן תפגוש העין כרמים ולכל אזור ואזור DOC משלו וגם DOCG אחד נוסף - אזור Torgiano Riserva הסמוך לאסיזי ובו מורכבים היינות ממאה אחוז ענבי סנג'יובזה. יקב מומלץ לביקור כאן הוא Lungarotti (אכן, גם במונטפאלקו המלצתי על ביקור ביקב באותו שם, המשפחה מחזיקה בשתי אחוזות, השנייה באזור Torgiano). יקב מעניין נוסף הוא SAIO הסמוך לאסיזי, המציע חבילת אירוח מלאה כולל מסעדה המקפידה על תוצרת מקומית, סלסלות לפיקניק בכרמים וטעימות של יין ושוקולד.
היין האומבריאני הלבן הידוע ביותר הוא Orvieto המורכב ממחצית עד 65% ענביTrebbiano Toscano, לצד 15-25% Verdello ועוד 15-25% מן הגרקטו המוכר. יין צעיר ורענן, אשר ככל ששיעור הגרקטו בבלנד עולה, כך גם עולה איכות היין כולו. את יינות אורבייטו תמצאו בקלות יחסית בישראל, מה שלמרבה הצער לא ניתן לומר עדיין על יינותיה האחרים של אומבריה. הרי לכם אתגר ליבואנים.
פתחתי בהשוואה לטוסקנה השכנה ובכך גם אסיים. מסתבר שלפעמים יש יתרון בלהיות האחות הקטנה, בעיקר עבור חובבי היין המתיירים בשטחה. יש הטוענים שהצלחתם של יינות הסופר טוסקן היתה רבה מדי ועלתה להם לראש, עד שמחיריהם של רבים מהם כבר אינם מאפשרים לחובב היין הממוצע ליהנות מנפלאותיהם. אותה הצלחה אף גררה עמה כלפי מעלה את יינות טוסקנה כולם. לשמחתם של אוהבי היין, באומבריה זה עדיין לא קרה, האיכות אמנם התרוממה פלאים, אך המחירים עדיין לא. כך תוכלו למצוא יינות מונטפאלקו רוסו מצוינים במחירים הנעים בין 10 ל 15 אירו ויינות סגרנטינו נפלאים שמחיריהם לא יעלו ברוב המקרים על 17-25 אירו.
אז בפעם הבאה בדרככם לטוסקנה – פשוט תעצרו באומבריה. לא חייבים להמשיך בדרך.